המגדף

איש מצרי אנס אישה עברייה וכך נולד ה"בן איש מצרי". כעבור שנים, לאחר נידוי ממושך מהחברה, קילל הבן את השם. סופו של האיש – שנסקל באבנים. יכול להיות שהתורה בעד עונש מוות במקום שיקום? תלוי את מי שואלים. הרב יהודה ברנדס על פרשת אמור

הרב יהודה ברנדס | 12/5/2006 8:41

וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי. וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן: (ויקרא כד י-יא).

שני יהודים מתקוטטים במחנה. האחד הוא "בן איש מצרי". בשלב מסוים של התלהטות הויכוח, מקלל בן המצרי, לא את יריבו, אלא את אלהיו. על מה הם ניצים? מדוע התלהטו הרוחות? מדוע התגלגלו הדברים לקללת השם? התורה, כרגיל, ממעטת בפרטים, ומשאירה כר נרחב למדרשי חז"ל. נלך בעקבותיהם:

המקלל נולד במצרים. מפרשה עגומה. בעלה הישראלי של שלומית בת דברי היה מן השוטרים העבריים. ה"איש המצרי" היה המעביד, הנוגש, שלו. רגיל היה להיכנס ולצאת בבתי אנשיו, ושם נתן עיניו בשלומית בת דברי שהיתה יפת תואר. הוא מצא הזדמנות לשלחו מביתו למשימת עבודה, כדי שיוכל לתפוס את אשתו לבדה בבית. כשנתגלה הדבר, התחיל הנוגש המצרי להתנכל לשוטר העברי, במגמה להרגו ולהסתיר את הפרשה. זו התמונה שנגלתה למשה בצאתו מארמון פרעה לראות בסבלות אחיו. זה הוא האיש המצרי שאותו ראה מכה איש עברי מאחיו. ואותו הרג משה וטמנו בחול.

חריגותו של המאורע משמשת את חז"ל כדי להדגיש עד כמה במשך כל שנות העבדות במצרים נזהרו בנות ישראל ושמרו על צניעותן וכשרותן. המסורת המקובלת מאז ראשון היורדים - יוסף הצדיק - אודות מסירת הנפש בענייני עריות, עמדה לבניו ובנותיו במשך כל השנים הקשות במצרים.

שאלת האשמה של האם מוטלת בספק. יש מקורות המציגים את המקרה כמעשה אונס גמור, ופוטרים את האשה מכל עוון. כדאי לציין, שבמקרא ובמקורות חז"ל, אין מטילים רבב של אשמה על האשה שנאנסה. לעולם האשם הגמור הוא האנס, הנחשב כמעט כרוצח, בהלכה ובאגדה. אבל יש מקורות הטוענים שהעובדה שהכתוב פרסם את שמה של שלומית בהקשר של "אם המקלל", נועדה לגנותה. דעה זו דורשת את השם "שלומית בת דברי" כרמז לכך שיותר מדי דברי שלום, ידידות מופרזת ומיותרת, התפתחה בינה לבין הנוגש המצרי של בעלה.

כך או כך, הילד שנולד מפרשה עגומה זו יצא עם בני ישראל ממצרים, אולם לא מצא את מקומו ביניהם. אמנם, מבחינה הלכתית פורמלית נחשב לבן ישראל, אולם התואר "בן איש מצרי" רדף אותו. במצבים שכאלה, לא קשה להבין כיצד הצירוף של הגנים המצריים, רגשות האשמה של האם, הכעס והתסכול של האב, המתחים שהצטברו בבית, ויחסה הביקורתי והעוין של הציבור טיפחו את ההתנהגות החריגה של הילד, שגדל להיות האיש המקלל.

בעוד שההשתייכות הלאומית בישראל נקבעת על פי האם, הרי שההשתייכות השבטית נקבעה על פי שבטו של האב. לבן-איש-מצרי לא נמצא מקום בין 12 השבטים במחנה, והוא צריך היה להצטרף אל הערב-רב שהילכו בשוליו. גם זו תרומה משמעותית להתפתחות החריגות. הוא ביקש להצטרף למחנה דן, השבט של אמו, אולם השבט לא הסכים לקבלו לתוכו. גם בית הדין תמך בעמדת השבט, המעוגנת במשפט התורה.

זעמו של האיש הנעלב והדחוי לא היה מופנה איפוא ליריבו הישראלי בלבד, אלא אל השבט שלא הסכים לקבלו לשורותיו, אל בית הדין, שגיבה אותם משפטית, אל משה רבנו, הורג אביו, ואל החברה הישראלית כולה והעומד בראשה - ויקב את השם ויקלל.

וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל פִּי ה': וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְסָמְכוּ כָל הַשֹּׁמְעִים אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ וְרָגְמוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה: (שם יב-יד).

האם יחס רך, מתחשב, עדין וסובלני יותר כלפי בן המצרי היה מאפשר לו להתקדם, להשתלב, ולהפוך לחבר ראוי במחנה ישראל? מאד היינו רוצים לחשוב שכן. תורת התשובה בישראל אומרת ששערי תשובה אינם ננעלים כמעט אף פעם. המדרשים נתנו לכך ביטוי בפירושם לפסוק "ויפן כה וכה וירא כי אין איש, ויך את המצרי ויטמנהו בחול" - ויפן כה וכה, בעיני המדרש, לא היתה רק הצצה חטופה ימינה ושמאלה לראות אם איש אינו רואהו. אלא התבוננות מעמיקה וארוכת טווח, תוך שיקול מחושב, של העתיד הצפוי לאיש המצרי ולזרעו. משה לא הרג את המצרי בחמת זעם רגעית, אלא הבין לעומק את מה שנגלה לעיניו. ומה שנגלה לעיניו היה עתיד מר וקלוקל, חסר תקנה. "וירא כי אין איש" - שום אישיות ראויה לא תצא מן המצרי הזה.

למען האמת, המקרה במצרים היה פשוט יחסית, שהרי משה נדרש להציל את חייו של האיש המוכה שסכנת חיים נשקפה לו מן הנוגש הרודפו. אבל כאן, במדבר, לא יכול היה אפילו משה

רבנו לקבל בעצמו החלטה מה ייעשה בבנו של האיש המצרי: הם הניחו את האיש במשמר וציפו לגזר דין שייחרץ מן השמים.

משה רבנו אדון הנביאים, יכול היה לדעת שאין למצרי הזה ולזרעו תקנה עולמית. אפשר ללמוד מכאן שישנם אכן מקרים ומצבים שבהם הענישה נכונה יותר מן התיקון. אפשר אפילו להתנחם בכך שלפעמים, כישלונה של מערכת החינוך אינו אשמתה, שיש מקרים שהם מעבר ליכולת התיקון וההתמודדות של ההורים, של החברה ושל שליחיה לענייני חינוך ותרבות.

אבל אנחנו, הדיוטות שאין לנו קשר ישיר עם הנצח האלוקי, ואין לנו ידיעות ודאיות על העתיד כמו גם על המתרחש בעומק נשמתו של אדם, איננו יכולים לשפוט כך שום אדם, ולכן אין בכוחנו לחרוץ משפטו של שום אדם למוות.

מזה אלפי שנים ניטלה סמכות ההוצאה להורג ממערכת המשפט העברית. ממילא, גם הזכות להתייאש מתקנתו של אדם אינה נתונה בידינו. שהרי, "יש קונה עולמו בשעה אחת", ומי יודע לכוון את השעה.

הרב ד"ר יהודה ברנדס, הוא ראש בית המדרש במכללת רוברט מ' ברן, בית מורשה בירושלים. לאחרונה ראה אור ספרו "אגדה למעשה – עיונים בסוגיות משפחה, חברה ועבודת השם", בהוצאת בית מורשה.