הפעם הראשונה שלי
אבנר גורן התפעם, ואפילו נהנה, מניתוח צפרדע חיה במסגרת לימודי הביולוגיה. ואל תדברו איתו על מוסר, החיות היו עושות לנו אותו דבר לו היו יכולות
נשמתי נעתקה למראה המשחק העדין בין אונות הכבד והריאה, מפיתולי המעי הדק והגס, ומשלפוחית השתן הנפוחה. הכל רוטט, מתפקד, חי. תוך זמן קצר ליבי פעם בסינכרוניה מושלמת עם ליבו שלו, בעל החדר הבודד. עתה לקחתי בידי את המזרק, כבד בשל צבע הגואש הצהוב שבו היה מלא, וכיוונתי את המחט למרכז הלב. לחיצה קלה על הבוכנה והצבע זרם, יוצא מהעלייה הימנית ומתפצל לעבר הראש והריאות, צובע בהדרגה את כל כלי הדם בצהוב בהיר, עד חזרתו דרך הכבד לתוך העלייה השמאלית.
רעד קלוש, כהתגוננות בלתי נשלטת מפני הקור שהצליח לחדור למעמקי גופו, ואז שקט. ליבו המשיך לפעום חלושות עוד זמן רב אחרי שהוצא.
לא, אינני פסיכופט. וכן, אני אוהב בעלי-חיים, יעידו על כך שנים רבות של טיפול מסור בחיות שונות במסגרות אישיות והתנדבותיות. אז למה אינני מרגיש חרטה על "רצח" אותו צפרדע כמו על הג'וק שהרגתי אותו בוקר בשירותים? האם הוא סבל? אינני יכול לפסול זאת. האם אי פעם אציל חיים בזכות הידע שצברתי? סביר להניח שלא. אז איך אני יכול להצדיק את המעשה ה"נפשע", שלא לדבר על ההנאה שלי מהחוויה?
אך בעצם כאן טמונה, לדעתי, התשובה.
לא נהניתי מהפסקת חיי הצפרדע ,כמו שנהניתי מחוויית הלימוד שבמסגרתו נעשתה – שלטעמי לא השתוותה לשום דבר שיכולתי לקבל מספרים או ממצגות. כל אבולוציוניסט מתחיל יודע שתחושת ההנאה
בני אדם נהנים מללמוד. אך אין זה פלא – הרי האבולוציה היא זו שסיפקה לנו את מוחנו הייחודי ואת הסקרנות הנלווית לו. הסקרנות הזו היא שמאפשרת לנו לגלות עניין בסביבתנו ובעולמנו, ואפילו באותם החוקים הבסיסיים שבזכותם ומתוכם אנחנו בעצם קיימים.
כשמדובר באבולוציה, בסופו של דבר זה כל מין לעצמו. מאזן הטורף והנטרף אינו מונע ע"י הרצון לשמור על "האיזון הטבעי" כמו מתוך כך שאם הטרף היה נעלם, כמוהו גם הטורף. במיקרוקוסמוס הסגור של החיים המוכרים לנו, ההצלחה של מין אחד תמיד תבוא באופן כזה או אחר על חשבון המין שני.
במציאות אלטרנטיבית, שבה דו-חיים שולטים ביד רמה בכדוה"א, נצפה לראות הכחדות מיני חרקים, חלוקה לא שוויונית של מקורות מים, ומחקרים מעוררי-מחלוקת אודות רגולציית החמצן אצל היונקים. אנחנו לא טובים מהם, אך גם לא גרועים יותר. אנו פשוט מקדמים את ההצלחה האבולוציונית שלנו, לעיתים גם על חשבון אחרים, כמו כל העולם האורגאני - עד לרמה של וירוסים.
זו האמת - כולי תקווה שנמשיך לקדם את עצמנו כמין, בכל האמצעים העומדים לרשותנו, כולל ע"י למידה ממערכות ביולוגיות חיות, כמו שמספקים לנו במקרה זה הצפרדעים. לפחות עד שיבוא תורם.
הכותב, אבנר גורן, הינו סטודנט לביולוגיה. אתם מוזמנים להגיב ולשלוח אליו מיילים
הכתבה התפרסמה בעלון "ירוק ברשת" של ארגון מגמה ירוקה.
נא להמתין לטעינת התגובות
