כתום נגד כל העולם
הבעיה הכי בוערת של החברה הישראלית, היא הקיטוב המקצין בין שמאל לימין, בין אלו שרואים בחייל שסירב ללחוץ את ידו של הרמטכ"ל קדוש, לבין אלו הרואים בו שטן
בשעות המעטות שחלפו מאז פרסום הידיעה ועד עתה, כבר הצטברו במערכת מאות טוקבקים, בעד ונגד. הרוח הכללית: יש הרואים בו "מלאך" הראוי לפרס ישראל על "האומץ" שבסירוב ללחוץ את ידו של הרמטכ"ל, אחרים רואים בו "שטן", הראוי לכל גינוי אפשרי, אם לא לסילוק מהצבא והעמדה למשפט צבאי.
מאות טוקבקים נוספים הגיעו גם לידיעה הראשונה, שדיווחה לגולשים על החייל שסירב ללחוץ את ידו של הרמטכ"ל. ותחשבו על כך, שעשרות אם לא מאות טוקבקים נוספים נפסלו לפרסום, לאחר שמערכת nrg מצאה את התכנים שלהם בלתי ראויים לפרסום בשל עודף קללות, גזענות או הסתה.
ביום העצמאות ה-58 למדינת ישראל, אין ספק, כי נגענו כאן באחד המוקדים הכואבים ביותר של הקיום בישראל. המאבק בין ימין לשמאל, בין אלו שרואים בחייל הסרבן קדוש ראוי לצל"ש, לבין אלו שרואים בו בוגד, גיס חמישי, גורם מסוכן ביותר לקיומה של המדינה.
באותו עניין: ערוץ היהדות שלנו פרסם שלשום את דבריו של פעיל הימין, נועם פדרמן, שקבע כי"מדינת ישראל מיוצגת על ידי מוסדותיה שהם כולם חילול השם". גם כאן נרשמה פעילות ערה ביותר של טוקבקים, כמו שהידיעה "תפילה לעני", באותו ערוץ, אף היא זכתה לוויכוחים סוערים בין הגולשים
היום ברור, שזהו שורש הפצע. שמאל-ימין. המתנחלים מן הצד האחד, אנשי "המרכז השפוי" בתווך, ואנשי השמאל בגדה השניה. יש כאן פצע, והוא פעור. הוא מסכן את המשך קיומה של המדינה. ואם נמשיך לטמון את הראש בחול, אנו עלולים להתעורר מאוחר מדי.
מי שפחד מ"שתי מדינות לשני עמים", במובן של מדינה פלשתינית לצדה של מדינת ישראל, אולי כדאי שיפנים, הבעיה הדחופה כרגע היא "שתי מדינות לשני עמים", במובן של "כתומים" נגד כל שאר הישראלים.
אינני מתכוון להתייחס כאן לגופו של ויכוח. לדעתי האישית, החייל הסרבן צריך לעוף מהצבא כמו טיל. לא ייתכן שחייל זוטר
מעבר לדעתי האישית, עצם קיומו של הוויכוח, עוצמת הביטויים שנמצאו בטוקבקים, הם הם הבעיה האמיתית.
בתחילת שנתה ה-59 של המדינה, הוויכוח המדמם הזה מספק סיבה טובה לא לישון בלילה. לו הייתי אולמרט, זה היה מדאיג אותי הרבה יותר מאשר, נאמר, תקציב הביטחון או הרכב הקואליציה.
האם הפער בין שמאל לימין ניתן לגישור? מקריאת הטוקבקים, אתה מתחיל להטיל בכך ספק. אולי השבר שנגרם לחברה הישראלית עם הפינוי מגוש קטיף, כבר לא ממש ניתן לתיקון. מה יקרה? אין לי מושג. אבל אני דואג. דואג מאוד. במיוחד כשהפינוי הבא כבר מתבשל על אש קטנה.
כתבה נוספת שפורסמה אתמול באתר ועוררה מלחמות נוטפות דם בין הטוקבקיסטים היתה ראיון שערכנו עם הרקדן והכוריאוגרף עדו תדמור.
בראיון מרתק, אמיץ, גלוי-לב וחושפני, מדבר עדו תדמור על הכל. על בן זוגו הצעיר ממנו. על יחסי סקס מזדמנים (הוא כבר לא בעניין). על השמועה השקרית והמרושעת שהוא נשא איידס. מבחינתי, ראוי תדמור לצל"ש על אומץ לבו.
מתברר שרבים מהטוקבקיסטים לא חשבו כך. תגובות רבות מצאו עצמן בפח האשפה הווירטואלי: עם כל הליברליות שלנו, יש גבול לכמות דברי השיטנה, הגיזענות, ההומופוביה וגסות-הרוח שאנחנו מוכנים לספוג ולהעלות באתר.
רבותי, החברה הישראלית מדממת. זה הרגע להחליט על עתידנו. אנחנו נמצאים בנקודה קריטית. או שהניתוח יצליח, או שהחולה ימות. מה שברור, החברה הישראלית על שולחן הניתוחים, בטיפול נמרץ, אם לא קריטי. דרוש עירוי דחוף, ישר לווריד, של סובלנות, של חינוך, של חשבון נפש.
אף אחד מאיתנו לא רוצה שהחולה ימות חלילה על שולחן הניתוחים.
נא להמתין לטעינת התגובות
