החבורה התפרקה
דניאל וינר מספר לחברו שי כהן ז"ל שהחבר'ה שלהם כבר לא ביחד
- יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ב-NRG מעריב
"שי כהן נהרג". שחזרתי לעצמי. השעה מוקדמת, בטח לא שמעת טוב... חיברתי חזרה את חתיכות הפלסטיק והתקשרתי לשחר, שחזר על הבשורה. "שי נהרג לפני כמה שעות, הג'יפ שלו עלה על מטען".
בצהרי אותו היום כבר עמדנו בבית העלמין בפרדס חנה. עשרות משוחררים טריים, שרק לפני כמה חודשים החזירו ציוד בבקו"ם וחשבו שהצבא כבר מאחוריהם. כולנו כבר היינו בראש אחר, מחפשים עבודה, מתכננים טיול. בטח שלא חשבנו לקבור חבר.
אבל שי היה בקבע, והמוות הכל-כך פתאומי הזה תפס אותו כמה חודשים לפני שהיה אמור להשתחרר ולהצטרף אלינו.
תמיד אומרים על מי שנהרג שהוא נועד לגדולות, אבל אני יודע ששי באמת היה אחד כזה. לשי היו איכויות של מנהיג מלידה יחד עם צניעות ובעיקר טוב לב. אני לא אשכח את הפעם שאחד החיילים שלו סיפר לו שלמשפחה שלו אין מספיק כסף בשביל לקנות ציוד לבית הספר לאחותו הקטנה. יום לפני פתיחת שנת הלימודים שי התייצב על מפתן דלתם עם ערימה של מחברות וכלי כתיבה.
שי כהן ז"ל
כלום כבר לא אותו דבר
בעיקר אני זוכר את מה ששי היה בשבילנו, מחזור נובמבר 1997 של גדוד שמשון. הוא היה הרוח החיה, המלכדת, שהפכה אותנו מחבורה של אנשים שונים לגוף אחד. היה בו משהו, בשי, שמשך אליו אנשים. אולי זו הכריזמה, אולי הביטחון ששידר, אולי חוש ההומור המיוחד שלו ואולי בעצם כל אלה יחד.
תמיד חושבים שאנשים נוטים להתלכד סביב טרגדיות נוראיות כאלה, אבל האמת שאנחנו התפרקנו. כל אחד בתוך תוכו וכולנו - אחד מהשני. בלי שי כלום כבר לא היה אותו
דבר. פתאום בלי האדם המיוחד הזה, החוליה המקשרת שעזרה לכולנו למצוא את המכנה המשותף, הפכנו לסתם עוד קבוצה של אנשים. התרחקנו, כל אחד הלך לדרכו שלו.
מאז, כל יום זיכרון הוא עבורי היום של שי. בכל יום זיכרון אנחנו נפגשים שוב ליד אותם עצי אקליפטוס בפרדס חנה. כבר חזרנו מזמן מהטיול. למדנו, חלקנו התחתנו. אבל באותו יום, פעם בשנה, אנחנו שוב המשוחררים הטריים שהיינו, עומדים כקבוצה ליד הקבר שלך והכאב נשאר אותו הכאב.
סרן שי (שלום) כהן ז"ל
סרן שי (שלום) כהן ז"ל נהרג ב-9.7.2001 לאחר שהג'יפ בו נסע עלה על מטען צד במהלך פעילות מבצעית באזור דרום הר חברון. כהן, בן 22 במותו, היה מפקד פלוגת החוד של גדוד שמשון.
נא להמתין לטעינת התגובות
