מי אוהב אותך יותר ממני?
רותם אגבר ז"ל נהרג לפני 7 שנים. שמואל אביו מספר על הקושי
- יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ב-NRG מעריב
הייתי בלחץ נוראי, כעסתי על כולם. על ראש הממשלה, על הצבא, על כולם ובמיוחד על עצמי. הרגשתי אשמה נוראית שאני חי.
הרגשתי נורא, שירתתי במילואים כ- 30 שנה כחובש אוגדתי וכשרותם היה צריך אותי לא הייתי לידו. העולם נסגר עלי, וכל העת הזו טענתי כי אני חייב להוכיח לעצמי שיש טעם בחיי.
לא מאסתי בחיי כי אהבתי ורציתי גם לחיות. אהבתי את אשתי והבנות, אהבתי את בני משפחתי אהבה עזה וכנה, אהבתי אותם אהבת אמת.
לפעמים אני מפנטז את המפגש עם רותם, הטיסה בשמים וחיפוש אחריו מבעד לעננים הם חלק מתהליך הפיתוי והביטוי לגעגועים. הדחף למפגש שמימי יוצר אצלי סף חדש של נורמות התנהגות. החשק להצטרף לילדך עדיין נמצא בתוקף.
ברגע שהתחלתי את הטיפול הפסיכולוגי התגבשה בי ההכרה כי הדרך הזו, שבה מתמודד הורה שכול, אינה נכונה. משכתי את תהליך הטיפול כמעט 4 שנים. לא ידעתי איך לסיים ולצאת מזה. בסוף אזרתי אומץ והודעתי על "התפטרותי".
מאידך, ההצטרפות שלנו כמשפחה וכזוג הורים לקבוצת התמיכה של משרד הביטחון, עשתה לנו את האפקט החיובי. ה"להיות ביחד" עם עוד הורים שכולים, בעלי תחושות ורגשות כשלך, עשה את שלו.
הורים רבים מרגישים את תחושת הגעגוע לבנם, רבים מהם נמצאים במצב מאוד פגיע, רבים מתביישים "להצטרף" לילדם, אבל מבצעים התאבדות פסיבית. מפסיקים לטפל בעצמם, או נגררים לאכילה אובססיבית וללא גבולות, דבר הגורם להשמנת יתר. החזרה לעישון אצלי כבר עמדה על הפרק. רק רצון הברזל וההכרה באיסור העישון, הורידה את העניין מעל סדר היום.
האבל נמשך במשך כל החיים ומתקיים פעם פה ופעם שם. התחברתי לעולם החיצון מיד עם סיום השבעה, חזרה מיידית לעבודה מאומצת מסביב לשעון ולחברה שחיבקה אותי בכל כוחה. הצטרפתי לפעילות
הפגנתי כלפי חוץ התנהגות "בריאה" ואמיצה. אם כי היו וישנם ימים ותאריכים קשים: יום הולדת, יום הנפילה, יום השנה, חגים ומועדים, מפגשי משפחה, יום הזיכרון והעצמאות ועוד. אלו מחזירים את הכאב בכל עוצמתו, כאילו רק אתמול קרתה תאונת האימונים.
הכי מצער הוא אנשים שמנתקים לגמרי כל קשר. יש כאלה שמחקו אותנו מחייהם בגלל היותנו משפחה שכולה. כל ההורים השכולים, ללא יוצא מן הכלל, טוענים כי רבים מהמכרים שלהם, נמנעים ממפגש ישיר ועוברים לצד השני של המדרכה.
להורים של ילד שנפל בעת שירותו הצבאי, המפגש עם הוריו של ילד חי, הוא מפגש קשה ומאיים. מחד זה מעורר "פחדים" ומאידך קינאה אצל ההורים השכולים. אצל משפחת השכול קיים הצורך לגרות את עצביהם החשופים שוב ושוב כדי להכאיב ולהעניש את עצמם.
הצורך ביצירת כפיל לבני שנפל הוא גבוה. אני מייצר מתכון חיים המתבסס על ילדי שבתמונות ילדות, עבודות בית, לימודיו באוניברסיטה בירושלים, בבייג'ין שבסין וסתם מזכרות קטנות אחרות.
מאידך ישנה הדמות האחרת, שאינה מוכרת ונמצאת בחלומי. איך הוא הלך ובגר, איך הוא נראה היום כמעט בן 34, האם היה כבר למרצה בפקולטה למזרח אסיה שכל כך אהב, האם היה נשוי עם ילדים, היכן היה גר, ועוד שאלות שאין להם עדיין תשובות.
למדתי לדעת כי חברים וסתם אנשים, נמנעים מלדבר על ילדיהם ונכדיהם בנוכחות הורה שכול, שמא זה יפגע בנו ההורים רגשית. מכיוון שאני מדבר על רותם באופן חופשי, צוחק ובוכה חופשי, חברי קיבלו את אישורי לדבר על ילדיהם ונכדיהם מבלי להרגיש שהם דורכים על ביצים.
רב-סמל רותם אגבר ז"ל נהרג ב-15.2.1999 לאחר שהנגמ"ש בו נסע התהפך פעמיים. אגבר, בן 27 במותו, היה חייל מילואים ביחידת המודיעין של חטיבת השריון.
נא להמתין לטעינת התגובות
