בארץ הנשים הנעלמות
מאות גברים ונשים נעלמו בעשור האחרון בחוארז, על גבול מקסיקו-ארה"ב. זוהי עיר האימה שאליה התנקזו תאגידי ענק, קרטל קוקאין ומיליוני פועלים בשכר רעב
כאן לא תמצאו קלושרים בצומתי הרחוב אלא פעילי צלב אדום העמלים למלא את קופתם הריקה באמצעות דלי מים, הנתחב לחלונותיהם של העומדים ברמזור; תיתקלו כאן באנשים המתגוררים בתוך אוטובוס שדלתו הקדמית נתלשה כדי לפנות מקום לדלת רב בריח שמוסמרה למשקוף; ממול, במשך 40 דקות, תוכלו לצפות ללא הפרעה בחבורת ילדים הקופצים בפיסת צינור גומי, בזמן שלבכם נשבר אט-אט נוכח מה שמחכה להם כאשר יגדלו; בכבישים, תעמדו בפקקים עם סוחרי סמים הנוהגים בג'יפ מרצדס נוצץ כפנינה שחורה, המיתמר מעל קאובוי מקסיקני חרוש קמטים ודהוי ז'קט הישוב על חמור שלעכוזו רתומים קלחי תירס רקובים; בחוארז, המשטרה איננה חמושה באלות אלא בקלצ'ניקובים המידלדלים על גבי אפודים. מה שאיננו מעלה או מוריד לעניין הביטחון האישי, כמובן, היות ולפחות מחצית מהשוטרים עובדים בשירות הקרטל באופן מלא או חלקי.
הדלק האנושי המקסיקני מדשדש כאן כל שעות היממה, לבושים במדי כותנה כחולים המשווים להם מראה של רוקחים, אל משמרות שמתחילות בשלוש בבוקר ומסתיימות בשש בערב, בין כותליהם המוקפים בתיל של מפעלים אמריקניים שהיגרו לכאן כדי לשלם לעובדיהם תשעה דולרים ביום, במקום 90. בצד הזה של הגבול ממוקמים לבה וריאותיה של התעשייה האמריקנית. בצד השני של הגבול ממוקמים קיבתה של האימפריה ומעיה. בצד אחד היא אוכלת ובצד שני היא עמלה, בצד אחד היא צורכת ובצד השני עושה את צרכיה. זהו בית השימוש של אמריקה.
ביום הגיענו לחוארז בישרה כותרת העיתון המקומי "אל-דיאריו": " בתו של ראש העיר נמצאה". לפני שבועיים נחטפה בתו של קארלוס פונסה טאוורס ממקום העבודה שלה על ידי שלושה גברים שגררו אותה לבית ברחוב סן דיאגו 1336, בלב אחת ה"קולוניות" (שם מנומס למחנה פליטים שבו מתגוררים אזרחים מקסיקנים ה"מועסקים" במפעלים האמריקניים). היא נקשרה למיטת ברזל והוחזקה שם במשך שבוע, כדי לאפשר לחוטפים לנהל משא ומתן פיננסי אפקטיבי עם ראש העיר לשעבר, שבתו נמצאה לבסוף מכוסה בדם, שתן ודמעות.
בחוארז אין בני אדם, רק ברגים. אין נשים, רק איברי מין. אין אנשים, רק מטרות נעות בתוך כוונות האינפרה אדום של אנשי משמר הגבול האמריקני, שקודם יורים, ואחרי זה יורים שוב, ולבסוף יורים פעם אחרונה כדי להיות בטוחים, לפני שהם שואלים שאלות. ובאמת, מדוע לשאול שאלות? מה יש לחקור כשהכל מותר?
והכל מותר. למשל, ללכת במורד רחוב איגנאצ'יו מאריסקאל, הקרוי על שם מי שהיה נשיא בית המשפט העליון המקסיקני בסוף המאה ה-19, לבוש במדי נהג משאית אמריקני דרומי (חליפת ג'ינס, כובע קסקט, מגפי בוקרים, לחיים סמוקות מרוב שמש ובירה), כשמידך הימנית מידלדלת פרוצה מקסיקנית בת 12, שמתחת לסנטרה מידלדל עדיין
ומדוע לא לחייך בעצם, ואפילו לגעת בקצה הקסקט עם האצבע, כאילו היינו - אנחנו, החולפים על פניו - שכנים הנפגשים בחצר הקדמית ביום ראשון בבוקר בדרך לעיתון, בהתחשב בעובדה שמעבר לכביש עמד שוטר שהביט בכל זה, ירק על הרצפה והמשיך לשוחח עם הפרוצות כאילו כלום?
תיקון: השוטר עצר את רב השיח עם הפרוצות הקטינות בשלב מסוים, דילג מעל המהמורות הפעורות בכביש הלח, המלאות במי ביוב ואלכוהול, הדליק פנס קטן ודחף אותו בפרצופינו. "מה אתם עושים כאן? ", שאל , בזמן שהאמריקני הענק ופרוצתו הזעירה שראשה היתמר רק בקושי מעל אבזמו נעלמו לתוך סמטה סרוחה שבין שני בתי אבן.
"מטיילים", אמרנו לשוטר, שהיה לבוש בטרנינג כחול, כאילו תפסנו אותו בדרך לשיעור התעמלות.
"בשביל מה המצלמה? ".
" בשביל לצלם", אמרנו .
"בשביל מה לצלם? ".
" למזכרת", אמרנו . "חוארז יפהפייה".
הוא חייך. "אני שואל", המשיך , "כי זו השעה שכל מיני אנשים מתחילים להשתגע פה, אתם יודעים. שבת בערב. . .".
שאלנו אותו מה זאת אומרת להשתגע. "כל מיני אנשים יוצאים החוצה לרחובות עם בקבוקי אלכוהול, למרות שאסור להם", השיב . הוא הרים את גבותיו ואחרי זה קרץ ואחרי זה כיוון את פנסו לכיוון בקבוק המים שהחזיק הצלם. אמרנו לו שזה מים והוא חיכה עוד כמה רגעים כדי לראות אם ניתן לו משהו. כשהבין שלא ניתן לו כלום הסתובב על עקביו, קיפץ שוב מעל שלולית הביוב והאלכוהול וחזר להישען על הקיר שבפינת הרחוב.
שני רחובות צפונה משם,בין הבסטה של "מלך הבוריטו" (חמישה דולרים לבוריטו) לבין "מלון רוי" (20 דולר לזיון), הקיא אמריקני צעיר כבן 20 את נשמתו. היא היתה דלילה וצמיגית, נשמתו, כמו מים שעמדו זמן רב מדי בברז או כמו משחה לטיפול בחניכיים דלקתיות. נשמתו של האמריקני החליקה במהירות אל הכביש כמו גם אל חלקן התחתון של נעלי ההתעמלות שנעלו חבריו,המשרתים כמוהו בבסיס הצבא האמריקני פוסט-בליס, הממוקם מעבר לגבול. אלו החיילים המתעוררים לקול תרועת חצוצרה במשך השבוע בחמש וחצי לפנות בוקר כדי להתייצב בשלשות בשש ולהצדיע לדגל הפסים והכוכבים המתנפנף על התורן הגבוה.
אבל כאשר מגיעה השבת, הם מורידים בזהירות את המדים, תולים אותם על קולבים דקים בארונות הברזל ומקפצים לתוך אחד הטנדרים ונוהגים דרומה במורד "שדרות הפטריוטים" שבאל-פאסו, עד לאנדרטת חמיזאל נאטל שהוקמה ב-63' כדי לציין את סיום הסכסוך בן מאה השנה בין ארצות הברית למקסיקו. באנדרטה פונים החיילים שמאלה, ממלאים את הריאות באוויר וצוללים במורד כביש האספלט לתוך מעבר הגבול, צלילה חדה שגורמת למי שעובר מאמריקה למקסיקו להשתנק קצת, כמו ברכבת הרים שמדרונה תלול מדי, או מעלית שכבליה נקרעו ועכשיו נופלת כמו אבן, מהעולם הזה לעולם הבא הטוב פחות.
החיילים אינם עוצרים בגבול כי הם אמריקנים. הם דוהרים פנימה, צועקים "אווווווווו-אווווווווו! " כאילו זכו בסופרבול, קורעים את הכביש מתחת לשלט החוצות הענק המציע חמישה מיליון דולרים למי שיסייע ללכידתו של צאר הסמים חואן חוזה אספראג'יו, הידוע יותר בכינוי "אל אזול". או בעברית: "הכחול".
בתוך מקסיקו הם משחררים חגורות ופותחים פחיות בירה ומגרדים במפשעה המתכוננת כבר למה שעומד להגיע. כמה שעות אחרי זה הם נשענים על הקיר הדביק של מלון "רוי" ומביטים בנו מביטים בהם. שניים מהם מחזיקים את השלישי מתחת למרפק המקופל כזווית נגרים. רגלי השלישי מרוחות על המדרכה וראשו מרוח על הכביש, כאילו סוחבים אותו חבריו משדה קרב בגדדי. השניים, שעדיין עומדים על המדרכה, מרימים רגל שמאל ואחרי זה רגל ימין כדי לראות כמה מנשמתו של חברם נדבקה לתחתית סוליות נעלי ההתעמלות. מהצד, זה נראה כמו ריקוד קטן. "איפה דה פאק אנחנוווווו", אומר שזה שמקיא. "איפה אנחנוווווו, מאן? ! ". " תירגע". " אל תגיד לי תירגע, מאן! איפה דה פאק אנחנו? ! ". " אנחנו בפאקינג מקסיקו, מאן", אומר החייל השלישי לאחיו לנשק. "עכשיו בוא פאקינג נעוף מפה. או-קיי? ".
הצלם נדב נויהאוז אומר שאל-פאסו מזכירה לו את באר שבע. הכל כאן - בצד האמריקני של הגבול שמעברו השני מבעבעת חוארז - כבד מדי ודהוי מדי והארכיטקטורה קצת יותר מדי ספונטנית. כאילו תוכננה העיר על ידי מיליון מהנדסים שלא הורשו להציץ אל המגרש ההולך ונבנה בסמוך. הבניינים עשויים בטון ושוקעים באיטיות לתוך החול הרך כאילו חששו המתכננים שיום אחד תבוא רוח מדברית גדולה מדי ותעיף את העיר קיבינימט.
לאל-פאסו אין "מרכז" מסודר. רק כבישים על גבי כבישים המלאים במכוניות הנראות כאילו נלעסו על ידי איזו גודזילה שירקה אותם חזרה אל המדבר, כאשר נגמר הטעם. מתוכן יוצאים מדי פעם אמריקנים שחורים המתגאים בהיקף מותניים בולימי, עד כדי כך שהם מרימים את החולצה לגובה הפטמות, או לחלופין היספנים דקים כזרד שזרועותיהם, חזם ולעתים עורפם, מכוסים בקעקועים בעלי תמות נוצריות. מקסיקו היא קתולית ומכאן שגם אל-פאסו. ישו פופולרי פה, גם מריה. גם השטן פופולרי פה ועוד יותר מעבר לגבול. הוא נוהג במוסטנג שחורה שלפגושה הקדמי הוברגה גולגולת לועגת מפליז. הוא אפילו חנה לידנו, כאן בחניון מספר 24, בין בסטת האוכל המקסיקני "אל טוקוטו" לבין משרדי ה"אל-פאסו טיימס", כדי לקנות סיגריות באורך מקלות הליכה ופחיות בירה שאפשר להתגורר בהן.
הגענו לחניון מספר 24 המרוחק שלוש דקות נסיעה משדה התעופה של אל-פאסו, כדי לפגוש את חיימי הרוולה. פעם הוא היה קומוניסט מקסיקני והיום הוא רואה חשבון אמריקני-מקסיקני היושב בלשכה, שהיא הכלאה בין מוזיאון טבע לבין תפאורה למערבון משנות השלושים. למשרדו יש דלת ברזל ושמו לא תלוי בשום מקום, לא בפנים ולא מבחוץ, כי מי יודע מי יבוא לפה מחוארז בשביל לגרור את חיימי הרוולה אל המדבר ולקצוץ אותו לחתיכות בגודל קוביות צ'ילי כדי לקבור אותו בשדה הפתוח ההוא, זה המתפאר ב"שלווה הכפרית של חוארז" המנשבת בתחומו. אחת לכמה חודשים חוזר השדה הזה לכותרות כאשר איזה חתול, או איזה ילד, נתקל בטעות בנעל עקב זולה המבצבצת מהחול.
יש להרוולה ידיים גדולות וזקנות שהולכות ומשתתקות (טרשת) ומשקפי שמש בצבע תפוז שעוזרים לעיניים שלו, שכבות והולכות, לראות משהו. יש לו גם כדור בדולח מזכוכית שבתוכו כלוא ראשו של נחש צפע, וקיר מלא בכרטיסי ביקור של סוכני אף-בי-איי שביקשו את עזרתו בעשור האחרון באיתור אזרחים מקסיקנים ואמריקנים, שנשאבו לתוך משולש הברמודה הפסיכוטי והנרקוטי המכונה חוארז. להרוולה יש גם קמע של המלאך מיכאל בכיס הפנימי של החולצה, שאותו הוא מכנה "שומר הראש שלי". בזכותו , הוא אומר, הוא יושב עכשיו מולנו ונושם. בכבדות אמנם, אבל נושם.
הכל התחיל, הוא מספר, במאי 94'. שכנו לבלוק המשרדים שמסביב לחניון מספר 24, סאול סאנשז, נכנס למשרדו עם ידיים קמוצות בכיסים וסיפר לו שהבן שלו, סאול סאנשז ג'וניור, נעלם.
הרוולה וסאנשז הכירו לפני 60 שנה לערך. הרוולה נשלח מטעם אמריקה למקסיקו (שבה נולד, בחוארז) כדי לשכנע איכרים מקסיקנים לעזוב את מקסיקו ולעבור לאמריקה, כל זאת על מנת לתפוס את מקומם של הבחורים הטובים ששונעו לאירופה כדי להילחם בהיטלר. הרוולה הסביר להם בשליחות אמריקה כי כדי להציל את העולם יש להביס את גרמניה, וכדי להביס את גרמניה יש לוודא שאמריקה נותרת חזקה, וכדי שאמריקה תיוותר חזקה צריכים אסמי התבואה שלה להישאר מלאים. לדבריו, גייס הרוולה כמה אלפי איכרים מקסיקנים שהיטלטלו צפונה לעבר אמריקה כדי להשאיר בחיים את החוות החקלאיות בוויימינג, נברסקה, מינסוטה, פלורידה, טקסס, יוטה, וכו'. כל זאת בזמן שבעלי החוות המקוריים ובניהם ממירים קילשונים ברובים מעבר לאטלנטיק.
למזימה הזו קראו "תוכניות ברוקרו". אחרים קראו לזה "עבדות חוקית", היספנית במקום שחורה. שני מיליון פועלי היום-"ברוקרו" בספרדית - חצו את הגבול כדי לאחוז בפיגומי החקלאות האמריקניים שמא יקרסו, עבדו תריסר שעות ביממה תמורת מזון מועט, שכר קומי והרבה קוצר רוח מצד המעסיקים הפרוטסטנטים המתגעגעים לבניהם, שמקומם נתפס לפתע על ידי חובשי הסומבררו המשונים, החומים הקתולים האלה מהדרום.
60 שנה אחרי,זה פחות או יותר היחס של רוב האמריקנים - כולל הנשיא המכהן, שהציע לאחרונה לחדש את "תוכנית ברוקרו"-לפועלים המקסיקנים העובדים באמריקה, באופן חוקי או לא חוקי. קיים רק הבדל אחד בין אז להיום: מספרם גדל משני מיליון ל-20.
" אני אומר לנשיא בוש", אמר לאחרונה חבר הקונגרס הרפובליקני דנה רורבאשר, בתגובה לתוכניתו של הנשיא לאפשר למקסיקנים לבקר באמריקה בשביל לעבוד (כמו חמורים), ובמקביל לשריין את הגבולות בעוד חיילים ובעוד בטון ובעוד תיל, "שאנחנו לא צריכים כאן עוד מקסיקנים בשביל שיקטפו את הפירות שלנו! יש לנו מספיק אנשים בשביל זה! בוא ניתן לאסירים שלנו לקטוף את הפירות שלנו, במקום המקסיקנים! ". מה יעשה רורבאשר עם אלפי האסירים ממוצא מקסיקני, שנזרקו לבתי הסוהר באמריקה כי העזו לנסות להגר לשם - הוא לא פירט.
"סאול נעלם", אמר סאנשז להרוולה במשרדו לפני תריסר שנים, כשידיו של חיימי רעדו פחות ועיניו עדיין ראו.
"נעלם? לאן נעלם? ".
" אני לא יודע", אמר סאנשז. "הוא הלך עם אביגיל לתאטרון. איזה'קומנדנטה' הזמין אותו לקומדיה בחוארז. הוא חיכה לו בכניסה עם שני כרטיסים. . .".
"'קומנדטה'? ", שאל הרוולה.
"כן", אמר סאנשז. "אחד השוטרים האלה שסאול עבד איתם. . .".
בזמנו , זה נשמע עדיין תמים: סאול סאנשז הבן אכן עבד עם המשטרה המקומית בחוארז. ליתר דיוק, הוא פיתח ומכר להם ציוד האזנה שאיפשר להם להקשיב בזמן אמת לבדיחות הגסות שמספרים זה לזה הטייסים של מטוסי הקוקאין הממריאים - פעמיים ביום-מדרום אמריקה, כדי לנחות בחוארז. משם, בשקים המוברחים מעבר לגבול בלילות על ידי חוליות שמכירות את השטח טוב יותר מכל חייל מג"ב, מטולטלים השקים אל מתחת לנחיריים אמריקניים.
היקף התעשייה, שחוארז היתה ונותרה אחת מבירותיה המרכזיות בדרום אמריקה, משום קירבתה לנחיריים מפוצצי הנימים של הצרכנים הפוטנציאלים: כ-20 מיליארד דולר. הרווחים מחולקים (באמצעות סכין גילוח או כרטיסי אשראי) בין שלוש משפחות מקסיקניות מובילות היוצרות יחד את הקרטל החוארזי.
אחד מראשי המשפחות הללו היה עד לאחרונה אמאדו קארילו פואנטס. זה היה ידוע לחבריו בשם "מלך השחקים", על שום הפטנט הבלעדי הרשום על שמו: רכישת מטוסי בואינג 727, ריקונם מכיסאות, דחיסתם בקוקאין, והטסתם מדרום אמריקה למקסיקו לצורך המלטת משלוחים - כ-15 טון קוקאין בשנה-מבין כבשי העננים השמנמנים הפזורים מעל אמריקה-מקסיקו.
פואנטס מת ב-97' בנסיבות קולנועיות כמעט, במהלך ניתוח פלסטי לשינוי פרצופו כדי לאפשר לו להמשיך לברוח. אבל ב-94' - השנה שבה נעלם סאול סאנשז - הוא היה חי ועדיין בועט, כשמישהו אמר לו, ככל הנראה, שאיזה מקסיקני-אמריקני מאלפאסו בשם סאנשז ג' וניור מכר למשטרה המקסיקנית איזה פטנט שמאפשר להם להאזין למטוסים הממריאים מפרו ומבוליביה והנוחתים בחוארז. פואנטס, בתגובה, הורה לשלוח לסאנשז משהו. לא בהכרח דובר בזר בוגונוויליות.
מישהו שוגר על ידי מישהו ששילם למישהו משהו, שהזמין את בני הזוג סאנשז לקומדיה בתאטרון של חוארז. בני הזוג סאנשז חצו את הגבול והתמקמו בכניסה לתאטרון. אחד החברים שלהם מאל-פאסו ראה אותם שם והזמין אותם להיכנס, אבל הם אמרו לו ש"הם מחכים ל' קומנדנטה' בשביל לאסוף את הכרטיסים". המכר מאל-פאסו נכנס לתאטרון. בני הזוג סאנשז נעלמו. הקומנדנטה גם.
בהתחלה סאנשז והרוולה שתקו ושאלו את המשטרה המקסיקנית שאלות. אבל במשטרה לא הגיבו, וכאשר הגיבו עשו כן בנהמה מפוהקת במקרה הטוב ומאיימת במקרה הרע. אחרי זה הרוולה פרסם מודעה בעיתון המקומי בחוארז "הקורא למשפחות שיקיריהם נעלמו בחוארז ליצור קשר עם סניור הרוולה, יושב ראש האיגוד החדש למציאת אזרחים נעלמים".
למחרת , מספר הרוולה, היה חניון מספר 24 סתום מרוב אנשים שאחיהם, או בעליהן, או בנותיהם, יצאו לעבודה, או לבית ספר, או להצגה, או לקנות סיגריות - והתאדו. אפילו שרוך נעל לא נותר.
כמה נעלמו בעשור האחרון מחוארז? לא כל כך ברור אפילו להרוולה. המספרים הרשמיים מדברים על כ-500 נשים ועוד כ-300 גברים . 800 ( ! ) בני אדם, שהתפוגגו סתם כך יום אחד, ואיש אינו יודע מה עלה בגורלם. ויש להביא בחשבון שבחוארז, בין מה שמפורסם על ידי הרשויות לבין מה שמתרחש ברחובות, מפריד ואדי עמוק ושורץ שקרים שמנים. ארגונים מקומיים מדווחים על היעלמות של 4,000 איש .החיים זולים בחוארז והמוות זול עוד יותר.
לכן, כאשר נעלם כאן מישהו, זה חשוב רק למשפחתו. זה חשוב בקושי לשכניו ולא חשוב בכלל לרשויות ולמשטרה. זה מעניין רק כאשר מדובר בתיק שיש להשתיק אותו, כדי לא להרגיז את הקרטל. אבל כשמדובר בנערה בת 16 שעזבה את כפרה המרוחק 600 מייל מכאן, כדי לעבוד במפעל לייצור מנועי מכוניות תמורת חמישה דולרים ליממה - זה לא חשוב אפילו למעסיקיה, שכן את מקומה לאורך פס הייצור תתפוס תוך פחות מיממה נערה אחרת. את שמה תדע,אם בכלל,רק הבחורה הישובה לידה בפס הייצור.על כך יעידו תריסר הצלבים הצבועים בוורוד שנתקעו באדמה הרכה של השדה הפרוץ בחוארז, שבה נמצאו 12 גופות לפני כעשור. רק על מחציתן נרשמו שמות. על השאר נכתב "לא ידוע".
מה שכן ידוע הוא ששום דבר לא אירע מאז שנמצאו הגופות, לבד מהפטרול האידיוטי שמוקם בכניסה לשדה. כאילו עשור ויותר אחרי שאנסו וביתרו והתעללו, יחזרו הרוצחים לבית הקברות המאולתר, יקרסו מתייפחים לתוך ידיהם של השוטרים המקסיקנים, ויתחננו לרחמים. מה שלא משנה כמובן לשוטרים השמחים להעביר את היום בשדה הנטוש ובעל מקדם הסכנה המבצעי הנמוך. כאשר ביקרנו במקום למשל, הביט אחד השוטרים האמורים במשך חצי שעה רצופה באמצעות משקפת צבאית, שהיתה לצווארו, בשלט החוצות שבו נראתה הזמרת האמריקנית הלבושה בקושי הילארי דאף.
חמש דקות נסיעה משם, על גבי סורגי הברזל המקיפים את הקתדרלה על שם ישו, במרכז הכיכר הקרויה על שם נשיאה הראשון של הרפובליקה המקסיקנית בניטו חוארז, המשיכו לרשרש ברוח המדברית הניירות הלבנים שעליהם נרשמו פרטיהן של הנערות שנעלמו השבוע. על נייר אחד, לצד נייר אחר שאותו תלה מישהו שאיבד ארנק, התבקשו האזרחים הטובים של חוארז להתקשר לבני משפחת לופז במידה וייתקלו באחת משלוש בנותיהן שנעלמו באותו היום, כשבוע לפני כן: פטרישיה לופז בת ה-15, כרמן לופז בת ה-14 ואביגיל לופז בת ה-13. על גבי הנייר המקומט והקשיח מרוב רוח ולחות נראו פני הנערות לבית לופז נפולות, עגומות, אבודות, כאילו ידעו שיום אחד ייתלו מהסורגים של הקתדרלה על שם ישו.
לאן נעלמים האזרחים של חוארז המתנדפים כצללים? אף אחד לא יודע. איפה הם נקברים? אף אחד לא יודע בדיוק. מתוך 800 או אלף הנעלמים נמצאו בעשור האחרון כ-30 גופות בלבד. מי הורג אותם? אף אחד לא יודע, וכולם משערים: אולי סוחרי סמים צעירים שאוהבים לצאת לשתות, לעשן, לחטוף בחורה בת 16 ולהרוג אותה ברגע השיא; אולי גברים שרצו לשכור לערב אחד,כלומר לתמיד,את שירותיה הכפויים של שפחת מין שאנסיה יהיו מאהביה הראשונים והם משלמים לנהגי האוטובוס המשנעים את הפועלים והפועלות של המאקילדורס מהמפעלים והביתה;ואולי סתם בעלים שסתם מאסו בנשותיהם והחליטו "לרענן", מתוך ידיעה ברורה כי בחוארז שמירת החוק היא סוג של שבירת נורמה.
מי מחפש את הנעלמים? אף אחד, מלבד בני משפחתם, שחור נפער בלב קיומם בוקר אחד, המדרבן אותם לחצות את הגבול אחת לכמה חודשים (מותר להם לשהות באמריקה כ"תיירים" למשך 72 שעות) ולשבת במשרדו של חיימי הרוולה המשותק למחצה מאחורי דלת ברזל אנונימית. שם הם מביטים עמוק עמוק בתוך עיניו הכמעט עיוורות ומדברים, ומדברים, ומדברים, ומדברים, בידיעה ברורה כי קרוב לוודאי שזה לא יעזור.
במשרדו הטחוב שאלנו את הרוולה מדוע מקסיקו לא עושה דבר. "כי מעבר לדרג מסוים במשטרה או בעירייה", אמר הרוולה, "השוטרים והפקידים מפחדים מנקמת הקרטל, או מקבלים ממנו כסף". שאלנו למה אמריקה לא עושה דבר, כאשר מדובר בקורבנות בעלי אזרחות אמריקנית. "כי שמות המשפחה שלהם", השיב הרוולה, "הוא רודריגז, פרננדז, או גארסיה".
הרוולה מרים את השפופרת ומחרחר לתוכה כמה מילים בספרדית ואחרי כמה דקות נכנסת פנימה לורדס ראיו ז'ק, בחורה אלגנטית כבת 30 שפעם התגוררה בחוארז ועכשיו חוששת לחזור לשם. סביב צווארה משקשקת מחרוזת פנינים ובין הידיים היא מחזיקה ערימת דפים מהודקת בגודל כזה, שאם היתה מניחה אותה על הרצפה, היתה יכולה לשמש כמעין שרפרף קטן.
לורדס מתנצלת ומסבירה כי החומר הזה שהביאה איתה הוא רק חמישית מהחומר שאספה בעשר השנים מאז נעלמו שני אחיה ואחד מחבריהם. לא ברור לה מדוע, לא ברור לה על ידי מי, ולא ברור לה לאן. היא תובעת את משטרת חוארז ואת העירייה ואת המושלות של מחוז צ'יווהואה, למרות שברור לה שזה לא יעזור ושלא יקרה כלום. היא חושבת שאחיה נחטף בטעות יחד עם חברו הקטור אריוס ז'ק, שהיה אחד מדוברי המשטרה בחוארז שהוענש, ככל הנראה, על כך שאמר יותר מדי או פחות מדי לבן האדם הלא נכון, או הנכון מדי. אם היא איננה טועה, ויכול להיות שכן, כל זה קשור לאיזו פשיטת סמים משטרתית שנערכה בלוס אנג'לס שהמידע על אודותיה הגיע מהנייד שהיה ברשות ז'ק. או שלא. המשטרה סיפרה את זה לקרטל, ששלח שוטרים במדים למסעדה של משפחת ז'ק בחוארז (שנסגרה מאז, כי הקליינטים פחדו להיכנס לשם ולהיחטף). הם ביקשו מהאחים ז' ק "לבוא לענות על כמה שאלות". הם הלכו ומאז הפכו לנתונים סטטיסטיים.
"חלק מהבעיה", מתעצבן הרוולה פתאום, "הוא שקיימת הסכמה שבשתיקה בין הרשויות המקסיקניות לבין המעסיקים האמריקנים במפעלים לבין קרטל הסמים. אף אחד לא רוצה לזעזע את הספינה הזאת כדי שהאמריקנים, הגרינגו'ס, ימשיכו לעשות מיליונים. מה אכפת להם שאנשים נעלמים? הרי ביום שהם נעלמים מיד מתייצבים פה אנשים אחרים, שרוצים לתפוס את המקום שלהם במאקילדורס! זה טוב לכולם, אתה מבין? ".
לורדס השתתקה. היא פרשה את שתי ידיה והניחה אותן על ערימת הדפים הלבנים שביניהם, איפשהו באמצע, הודפסה בשחור-לבן תמונתם של שני אחיה. הרוולה ראה את כל זה והרגיש פתאום לא נעים. כאשר נעלמים אנשים רבים כל כך, לעתים כמה פעמים בשבוע, מתקהים ככל הנראה אפילו רגשותיהם של האנשים הנחושים למצוא אותם. "אתם יודעים מה אומרים על מקסיקו? ", שאל הרוולה כסוג של התנצלות רטורית שנועדה להפוך את האישי לכללי, כלומר להסית את שצף השיחה הרחק מלבה השותת של לורדס לתוך הגאיות היבשות של חוארז, "אומרים על מקסיקו", המשיך הרוולה, "שאנחנו רחוקים מדי מאלוהים, וקרובים מדי לאמריקה".
חוארז היא עיר תחת כיבוש. אותה אווירה של זמן שהוי תלויה באוויר, כאילו ההתפתחות הטבעית של המקום נעצרה בשלב מסוים כדי לפנות מקום לסוג של פסק זמן ממושך. מעין "הצגה בתוך הצגה" שהיתה אמורה להסתיים מזמן, אבל בינתיים הפכה להצגה עצמה. בהצגה הזו מגלמים השוטרים ונציגי החוק המקומי סטטיסטים אפרים-קישוניים המבצעים את המוטל עליהם בטקסיות מוגזמת וקומית, השמה דגש מיוחד על כל מה שקשור למדים, כפתורים ואביזרים המיטלטלים מהחגורה. התלבושת ומראית העין של הסמכותיות תופסת את מקומה של מה שאמורה היתה להיות נוכחות שנושאת בצדה עוצמה כלשהי. אבל העוצמה הזו איננה. השוטרים ונציגי החוק פועלים כאן בידיעה גמורה כי מעשיהם מעושים וסמכותם חלולה כגזע עץ המלא בטרמיטים. הם שחקנים ללא טקסט וללא פעולה בהצגה שנכתבת כל יום מחדש, באנגלית, על ידי אנשים אחרים מהצד השני של הגבול, והם יודעים את זה.
וכמו בעיר הנמצאת תחת כיבוש, האנשים השולטים בעיר הם האנשים שלא שייכים לכאן: סוחרי הסמים שבאו לכאן מדרום מקסיקו, ומנכ"לי המאקילדורס שבאו מצפון אמריקה, כדי לפזר לאורך הגבול מפעלים השואבים מאות אלפי פועלים מקסיקנים בשנה. שחלקם, כאמור, נעלם כמו חומר גלם עודף הנושר משני צדיה של מכונת התפירה, השיוף, או ההברגה. אגב: השם מאקילדורס הוא גלגול לשוני של הכינוי "מאקילס", שתיאר - בשנות הקולוניאליזם האירופי במקסיקו - פועלים בשכר המעבדים אדמה של מישהו אחר. העובדה כי האדמה הזו שייכת למקסיקנים ולא לקולוניאליסטים הלבנים המודרניים, שבנו כאן לאורך הגבול מפלצות תעשייה מבטון, מזכוכית, משיש, מתיל, משומרים ומכלבים - איננה משנה לאיש.
הנה רשימה חלקית של 300 המפעלים האמריקניים והאירופיים שבאו לחוארז כדי לנצל את מצבם העגום של תושביה: סימנס (אלקטרוניקה), תומפסון (אלקטרוניקה), דלפי (חלקי מכוניות ותעשייה כבדה), מולטן (כדורי משחק לספורט), פי-סי-איי-ברג (אלקטרוניקה ומחשבים), טומגוואה (פתרונות הדפסה ודיו, חברה יפנית), פורד , פפסי קולה, פיליפס (אלקטרוניקה), בי-אר-קיי (מוצרי בטיחות לקבלנים), פלקון (ידיות ומנעולים), ועוד ועוד ועוד.
סוחרי הסמים משתמשים בחוארז כבסיס להפצת קוקאין והרואין, וגם כאזור דמדומים פוליטי המאפשר להם להתגורר בבתים המוקפים במצלמות זעירות, בידיעה הגמורה כי אף אחד לא ידפוק על הדלתות הכבדות מבלי לבקש קודם רשות, או להבדיל מחילה. מנכ"לי המאקילדורס משתמשים באותו הבסיס בדיוק כדי להפיץ את מרכולותיהם התעשייתיות מתחום הרכב, האלקטרוניקה, ההנעלה והלבוש. בשני המקרים קהל היעד נמצא מעבר לגבול.
מה שעוד מאחד את שני מוקדי הכוח האלה אשר מנהלים את חוארז - או אם תרצו, הכובשים את חוארז - הוא חוסר העניין הגמור בחיזוקו או אפילו ביצירתו של מוקד סמכות מקומי-שלטוני. משכורתם של הפוליטיקאים אינה מוזרמת מהעירייה, אלא מהקרטל או מהמאקילדורס (פוליטיקאים רבים הם "יועצים" או "חברי הנהלה" במפעלים השונים) ; לנגד עיני הפקידים עומדת טובתם שלהם ולא זו של חוארז; השוטרים מצווים לעורר בהלה, ולא אמון. התוצאה: במקום להתרכז בחיים עצמם כמו בחברה נורמלית, במקום להתכתב בצורה כזו או אחרת עם כללי המשחק, עסוקים מיליון וחצי תושבי חוארז בליקוט נואש, היסטרי ופרנואידי של עודפי הייצור הנושרים סביבם מכל הכיוונים. כל זאת על מנת ללקטם ולהדביקם יחד לכדי שמיכת הטלאים שהיא חייהם היומיומיים.
למה אנחנו מתכוונים? לפקיד במלון השולף מהכיס שטר של 200 פזו לאחר שהאורח הזר (אני) מבקש ממנו להמיר 20 דולר; את ההפרש בין ערך הדולרים לבין ערך הפזו שלשל הפקיד לכיסו, במקום לקופת המלון, כפי שהיה נהוג במשך שנים במזרח אירופה. ולמלצר במסעדת הטאקו, ההולך להעיר את בן דודו שיש לו חנות לאלכוהול בעיר כדי שיפתח אותה בעשר בלילה וימכור לתייר (הצלם) בקבוק טקילה ב-30 פזו , שהם כשלושה דולרים אמריקניים. ולאיש בתחנת הדלק בצפון חוארז, שאותו שאלנו איך מגיעים לבית החולים המקומי שאליו הגיע נשיא מקסיקו וינסנטה פוקס באותו היום, ושבמקום לתת לנו הוראות האיץ ברעייתו שתגמור לדבר בטלפון הציבורי, כדי לסמן לנו שניסע אחריו במשך 25 דקות, מתוך תקווה - שהתממשה - שנעניק לו "טיפ" של כ-50 פזו , שהם חמישה דולרים.
אופיה התחת-כיבושי של חוארז ניכר גם בקולם המתוח של האנשים הרבים שסירבו להיפגש איתנו אחרי ששמעו בטלפון את מבטאה הזר של המתרגמת שלנו שאיננה בדיוק מקסיקנית אלא אמריקנית שנולדה לאב מקסיקני ולאם אירית, שמסרו אותה לאימוץ כאשר היתה תינוקת (היא גדלה בדאלאס). אנשים רבים אמרו לנו שלא יוכלו להתראיין כי הם "עסוקים" ו"אולי מחר". בני משפחה שאת פרטיהם אספנו מהסורגים המקיפים את הקתדרלה על שם ישו, אמרו לנו - אגב כחכוחי גרון - כי "מצאנו את היקרים לנו והכל בסדר".
" מתי מצאתם אותם? ", שאלה המתורגמנית ג' ואנה.
"ממ. . . היום בבוקר. הנה, הם פה לידנו. הכל בסדר-".
" אפשר לדבר איתם? ".
" אולי מחר. אנחנו חייבים לרוץ-".
כך אמרו לנו שוב ושוב ולפחות ארבע פעמים עד שלבסוף קפצנו לתוך הדודג' ומילאנו דלק כדי לא להיתקע ונסענו לכיוון האזור הרע ביותר בחוארז, הרעה מספיק גם ככה, היכן שאנשים מתגוררים בתוך בתי פח, אוהלים, פחונים ואוטובוסים חסרי מנוע, כל זאת כדי למצוא אחרי החשיכה ומאחורי דוכן בוריטו אנונימי את משפחתה של אירמה איזבל וארגאס בת ה-17, שנעלמה לפני שישה חודשים בדרך חזרה מחנות הנעליים שבה עבדה. איפה היא היום? אף אחד לא יודע. מי מחפש אותה? אף אחד. מי שואל עליה? רק אחיותיה הקטנות, ששואלות את הוריהן איפה אירמה. ההורים משיבים כי "אירמה עם אלוהים ויום אחד הוא יחזיר לנו אותה".
עד שאותו יום יגיע, יש את אלחנדרו שאינו-רוצה-להגיד-לנו את-שם-משפחתו, היושב כעת בלובי של מלון קולוניאל שבו הומלץ לנו להשתכן (על ידי מי שסידר לנו את הפגישה עם אלחנדרו), כי הקולוניאל מוקף בגדר מחודדת ובשומרים המפטרלים בחניה כדי לוודא שאף אחד לא גונב את המנועים של המכוניות השכורות.
אלחנדרו בא לכאן לבד, חמוש ביומנו הריק ברובו ובטלפון הנייד שלו,שאיננו עובד כי נגמר לו תקציב השיחות לחודש זה,כדי לספר לנו על פעילותו המחתרתית בשירות ארגון רדיקלי שבעלי הבית הכובשים של חוארז מנסים למחוץ כבר זמן רב. לא, הוא איננו לוחם גרילה בשירות ה"זפטיסטה", הארגון המרקסיסטי-מקסיקני הפועל בהרי צ'יאפאס. הוא בסך הכל מבלה את ימיו ולילותיו בשיחות חשאיות עם עובדי המפעלים השונים - המעטים המוכנים לשוחח עימו - בניסיון לגרום להם להתאגד.
להתאגד לצורך מה? לצורך העלאת המשכורת מחמישה דולרים ליום לשישה; או לצורך הוספת אוטובוסים שיאספו את פועלי המאקילדורס מבתיהם השונים בשלוש לפנות בוקר קרוב יותר לבית, מבלי שייאלצו לחצות שדות קוצים ברוחב מגרשי כדורגל; או אפילו לצורך הסתת הפועלים החומים הלבושים בכחול נגד מעסיקיהם הלבנים הלבושים בחליפות שחורות, כדי ליזום שביתות שהיו יכולות להפנות חלק מנהר הדולרים הזורם ממקסיקו לאמריקה, אל כיסיהם של פועלי המאקילדורס.
כל זה לא קורה. אלחנדרו מסביר מדוע: "אנשים פוחדים לדבר איתי כי כל מי שמדבר איתי מפוטר ונזרק הביתה. החוק במפעלים הוא שאסור להתאגד ואסור לפעול באופן מאורגן לשיפור תנאי ההעסקה. כל מה שאנחנו עושים נעשה במחתרת. השיחות עם הפועלים נעשות בבתים שלהם, אחרי שהשמש שוקעת".
השעה היתה שש בערב והשמש החלה לשקוע. אלחנדרו אמר לג'ואנה המתורגמנית כי אם אנחנו רוצים להמשיך לדבר איתו ניאלץ להיפרד מהלובי הפרוץ של הקולוניאל ולהיכנס פנימה לתוך המלון. יותר מדי אנשים מסביבנו באים והולכים. קמנו ועברנו לחצר הפנימית, ליד הבריכה שבלילות משמשת תיכוניסטים טקסנים החוצים את הגבול כדי להיות ילדים רעים למשך סוף שבוע. אלחנדרו עדיין הרגיש "קלסטרופובי" (כהגדרתו), אז ארזנו שוב ונכנסו לחדר. סגרנו את הווילונות ונעלנו את הדלת וביקשנו מאלחנדרו שיפגיש אותנו עם משפחה של פועלי מאקילדורס כדי לשמוע כמה הם מרוויחים ומדוע באו לחוארז ומה הם חושבים על השכנה הטובה שלהם אמריקה. אלחנדרו אמר שיבדוק ושאם כן, יחזור אלינו תוך יומיים.
בבוקר פתחנו את ה"יו-אס-איי טודיי" בלובי הנטוש של הקולוניאל: חצי מיליון מקסיקנים-אמריקנים יצאו לרחובות בלוס אנג'לס כדי למחות נגד תוכניתו של הנשיא בוש, לבצר את גבולותיה של אמריקה לשולי מקסיקו. כאילו שם משפחתו של אוסמה לא היה בן לאדן אלא רודריגז. שבוע לאחר מכן כינה ג'ון קסידי ב"ניו יורקר" את מה שקרה בקליפורניה: "ההפגנה הגדולה ביותר בהיסטוריה של לוס אנג'לס" וגם "התפרצות של מרד עממי אותנטי", שאורגן על ידי בני מיעוט שבדרך כלל עושה מה שאומרים לו (לנקות, לטאטא, לקרצף, לשתוק), מחשש כי אם יפתחו את הפה יבואו הסוכנים הפדרלים ויגררו אותם במטפחות השיער כל הדרך חזרה לצ'יוואווה, או לטיחואנה, או לגוודלחארה.
ככל הנראה משהו השתנה והמקסיקנים-אמריקנים - אולי בדרבונו הדיפלומטי של ראש העיר ההיספני הראשון מאז 1872 של לוס אנג'לס, אנטוניו ווילארגוזיה - החליטו להפסיק לשתוק ולהתחיל לצרוח בזכות בני משפחתם התקועים עדיין מעבר לגבול, במקומות כמו חוארז. הם צעדו משדרות אולימפיק לברודוויי ומשם לבית העירייה, והחזיקו בידיים דגלים של מקסיקו ודגלים של אמריקה, שבין כוכביה נתפרו פניהם של בניהם ואחיהם המשרתים בצבא ההגנה של אמריקה, כרטיס הכניסה האפקטיבי ביותר (מאז מלחמת העולם השנייה) לתוך גן העדן הסוציו אקונומי המכונה "מועדון הגרין קארד". איך כל זה יתורגם מבחינה פוליטית? עוד קשה לדעת, לבד מהעובדה שהפרשן השמרן והשמן ביל אוריילי חזר עליה שוב ושוב השבוע, ולפיה "בשנת 2061 תחדול אמריקה מלהיות מדינה בעלת רוב לבן". משום מה, אוריילי גרם לזה להישמע כהתפתחות שלילית.
ואיך כל זה משפיע על הלך הרוח בחוארז, כאן מסביב למלון הקולוניאל? ובכן, ברמזור הניבט מהלובי התייצבו היום שלושה מקבצי נדבות במקום שניים;השמש קצת צהובה יותר היום והתנועה קצת יותר דלילה; אחד משלטי "הנעלמות" שהיה דבוק לסורגי הקתדרלה התעופף במשך הלילה (עברנו שם מאוחר יותר) ; ובעיתון המקומי "אל נורטה" בישרו לקוראים כי נשיא מקסיקו וינסנטה פוקס, שהגיע לכאן אתמול בערב ונאם בצפון העיר, במרכזה של טבעת מאבטחים שהיו לבושים כאילו באו לפרק עצמות יותר מאשר לאבטח (שוטר במדים עבר בין המפגינים ורשם את שמותיהם בתוך פנקס קטן) - ובכן "אל נורטה" בישר כי פוקס אכזב את חוארז, כמו שכל קודמיו אכזבו את חוארז, שכן הדולרים האמריקניים מעניינים את מקסיקו סיטי יותר מאשר "תושבי עיירות הגבול".
על פי נתוני הבנק הפדרלי בדאלאס, כשליש מסך המשרות בתעשייה היצרנית של מקסיקו מסופקות על ידי 1,300 המפעלים האמריקניים הפזורים לאורך הגבול. בחוארז, שני שלישים מאזרחי העיר עובדים במאקילדורס, המזרימים למקסיקו סיטי-במסים - כ-50 מיליארד דולר בשנה. מה שאינו אומר בהכרח כי הכסף מוזרם בחזרה לחוארז, כמובן. רובו של הכסף, כפי שהסביר לנו איש העסקים המקומי והפוליטיקאי לשעבר מיגל פרננדז, במשרדו ההדור במזרח העיר, המשקיף לעבר "שער ניצחון" הכולל ארבע מלאכיות מרחפות מבטון - ובכן רובו של הכסף נשאר במקסיקו סיטי. הנה נתון נוסף שהניח לפנינו סניור פרננדז בלשכתו הכה גדולה עד שהיתה יכולה לאכלס חצי קולוניה: כאשר הצריכה באמריקה יורדת, אנשים בחוארז נשלחים הביתה. בשנת 2001 ירדה הצריכה האמריקנית (בזמן המיתון) בשמונה אחוזים יחסית לשנת 2000. התוצאה : מעבר לגבול, 50 אלף מתושבי חוארז נבעטו מהמאקילדורס הביתה לקולוניות.
צהריים עכשיו, והשמש שמעל מלון קולוניה התמקמה במרכז השמים. בחצר האחורית של המלון יושבים וממצמצים בני משפחת קיניונס, שהסכימו להיפגש איתנו בתנאי שאף אחד לא יראה. לפני עשרה חודשים נעלם גונזלס קיניונס בן ה-29 מדירתו שבחוארז עם חבר הילדות שלו שאול אסטרדה.
אחותו של גונזלס, מרסל, משוכנעת כי לחברתו הונצואלית של גונזלס, קינלארק, היה קשר כלשהו לכל זה. היא מתכתבת איתה עדיין במסנג'ר (היא חזרה לשם בהוראת המשטרה והקרטל) ומדי פעם סוחטת ממנה איזו אמירה מתמיהה שממנה עולה כי היא יודעת היטב מה קרה, אך איננה רוצה להגיד, כי "היא מפחדת מסוחרי הסמים". מרסל חושבת כי החברה יצאה במקביל עם גונזלס ועם סוחר סמים בשם ריקרדו שלא אהב את התחרות הגברית והעדיף להיפטר מגונזלס בסגנון ימי הרנסנס בצרפת, רק בלי הטקס והצעידות בעיניים עצומות והספירה עד עשר. במקום זה, הוא חטף אותו והרג אותו ומחק אותו לעולם מחיי משפחת קיניונס, שבאה לפגוש אותנו בקולוניאל בהרכב מלא: האחות מרסל, האח הוגו, האם ג'נובז.
בני המשפחה הלכו למשטרה ואמרו שהאח נעלם עם אסטרדה. השוטרים מילאו דוח ותייקו אותו בקלסר ובזה הסתיים עניין. "המשטרה יודעת", אמרה מרסל, "שיש דלתות שאסור להם לדפוק עליהן". " אחד מהשוטרים אמר לנו", אמר הוגו, "שיש לו חווה להכשרת שורי לחימה מחוץ לחוארז, שהוא מקבל הרבה כסף ממקומות אחרים, ולכן לא יכול לעזור לנו". " שוטר אחר אמר לנו", אמרה מרסל, "שהוא היה רוצה לעזור לנו, אבל אסור לו. אתה יודע מה אומרים פה", הוסיפה , "פלוטו או פלומו (כסף או קליע - ב.ג). אין לשוטרים ברירה אחרת. גם הם פוחדים".
אחרי כמה חודשים של שתיקה וסחבת החליטה האם ג' נובז שהיא איננה מסוגלת לסבול את זה יותר. היא קפצה על רכבת ונסעה למקסיקו סיטי והתייצבה בפתח הבניין הפדרלי שבו ממוקם משרד נשיא מקסיקו פוקס. השומרים סילקו אותה כמובן, אבל היא נתנה להם מכתב שהועבר בסופו של דבר לפוקס, שבו ביקשה לקבל בחזרה את הבן שלה, או לדעת מה קרה לו, או לברר היכן הוא קבור.
לפני ארבעה חודשים, בערב כריסטמס, התקבל בבית המשפחה מכתב מהנשיא פוקס. במקום תשובות הוא העניק להם גרין קארד אמריקני, לפנים משורת הדין. "אבל אנחנו לא צריכים גרין קארד! ", דפקה מרסל על שולחן הברזל, והניחה לטבעת הנישואים שלה להשמיע נקישה, "אנחנו רוצים את אח שלי! ".
שאלנו אותם את מי הם מאשימים במצב העניינים הנוכחי.
"את המשטרה", אמרה מרסל. "את אמריקה", אמר הוגו. "כל הסמים הולכים לשם, אבל הם לא עושים כלום, כי מקסיקנים מתים. לא אמריקנים".
הבטנו לעבר האם ג' נובז כדי לקבל את תשובתה. היא לא ענתה, לא באנגלית ולא בספרדית,רק הביטה לעבר הבריכה המנצנצת של הקולוניאל,הניחה לשמש להישבר על פניה ולדמעות להתגלגל כל הדרך מהעיניים, דרך השפתיים, במורד הצוואר, עד הצווארון.
ביום שלישי בבוקר חזר אלינו אלחנדרו ואמר שמשפחת פועלי מאקילדורס הסכימה לפגוש אותנו בביתם שבקולוניית גוודלחארה שבתוך שכונת אנאפרה, שלכנות אותה "שכונה" הוא סוג של הגזמה, כי מדובר למעשה במאהל מאובק שבתחומו מתגוררים כ-300 אלף איש. אלחנדרו בא לקולוניאל באוטובוס (אין לו אוטו), קפץ למושב הקדמי של הדודג' והורה לנו לפנות כאן ימינה, וכאן שמאלה, וכאן שוב ימינה, עד שהאספלט נגמר וכבישי העפר החלו, הם וענני האבק שהחלו להיתמר מסביב למכונית, כאילו נהגנו דרך ערפל ניו אינגלנדי לוהט במקום קפוא. מעלינו היתמר קצהו התחתון של הרכס שבצפונו מתחבר להרי הרוקי של קולורדו. לרוחב המדרון כתב מישהו, באבנים כבדות ובאותיות ענק שהזכירו את השלט "הוליווד", המתנשא מעל לעיר האמריקנית שמחצית ממנה בעלת שורשים מקסיקניים או לטיניים (לוס אנג'לס), את המילים הבאות: "חוארז! קראו את התנ"ך! הוא האמת! ".
יצאנו מהמכונית ואלחנדרו הורה לצלם להעלים את המצלמה בתוך המעיל, כדי שלא יגנבו לו את המצלמה, או את המעיל, או את הצלם בעצמו. טיפסנו במעלה ההר לתוך בית הפח והאבן הבנוי במדרון של משפחת פרס, ששתיים מבנותיה, סילביה ומארתה, עובדות במאקילדורס כבר 15 שנה. הקירות היו עירומים, למעט תמונה אחת של האפיפיור שקושטה מסביב בחורים עמוקים שנפערו בקיר האבן. זה נראה כאילו מישהו ניסה לירות באפיפיור, אבל החטיא.
הן מרוויחות כ-380 פזוס בשבוע, שהם כ-38 דולר , ויוצאות פעם ביום - בשלוש בבוקר או בשש בערב - לפינת הרחוב כדי לחכות לאוטובוס של המפעל שיבוא להעמיס אותן, בדרך למאקילדורס. בזמן שהן מחכות הן מנסות להתעלם מסוחרי הסמים והמתצפתים שלהם, העומדים בקרנות ומעשנים, או שורקים, או קורצים. הן מכירות נערות שנעלמו בשכונה והן מקוות,כלומר מאמינות,כלומר מתפללות, שזה לא יקרה גם להן.
הן מעולם לא דיברו עם מי ממנהלי המפעלים. למען האמת, הן אפילו לא ראו אף פעם את מנהלי המפעלים (כששאלתי, זה הצחיק אותן כהוגן). אם יש להן בעיה כלשהי הן מפנות אותה אך ורק למנהל המשמרת המקסיקני. הרעיון להתאגד או לשבות מעולם לא עלה בדעתן (אלחנדרו גיחך לתוך קרטיב התותים שנתנה לו הילדה של מארתה), כי הן צריכות לשלם מאה דולר בחודש שכר דירה ומקוות לחסוך מספיק כסף כדי לקנות בית גדול יותר, בחלק טוב יותר של העיר, כלומר מחוץ לאנאפרה. הן משתדלות להימנע ככל שניתן משיחות עם שוטרים כי הם "עובדים בשירות הקרטל". בכלל , הן משתדלות לא לדבר עם אף אחד מלבד זו עם זו. כשיש להן מה להגיד, הן נושמות עמוק, בולעות את המילים ומחכות שהשמש תרד כדי שתוכלנה לחזור הביתה, להתיישב מתחת לתמונת האפיפיור ולדבר אחת עם השנייה.
יצאנו מהקולוניאל בשעות אחר הצהריים ונהגנו שוב מערבה לכיוון אנאפרה עם טנק מלא בדלק, כדי לא להיתקע היכן שזרים לבנים במכוניות שכורות משולים לאנטרקוט על צלחתו של איש גוסס מרעב. ג'ואנה המתורגמנית רשמה את הכתובת במחברת-רחוב חוזה מריה מורלוס 7018 (ממנהיגי המרד העממי נגד הכיבוש הספרדי של המאה ה-19 שהוצא להורג ב-1815).
אבל ארבע שעות לערך אחרי שיצאנו מהקולוניאל, ושעה בערך אחרי שירדה השמש וחוארז שקעה שוב בתוך אמבטיית הנפט הצמיגי שבו היא שוקעת בלילות, היה ברור לישובים בתוך הדודג' כי הכתובת הזו לא קיימת. או שהרחוב הזה לא קיים. או שהיא קיימת על הנייר בלבד, בחלק הזה של אנאפרה, שבו לבתים אין מספרים והבתים בעצמם קיימים בקושי. לבסוף עצרנו ליד איזו מוכרת בוריטו בשם פרננסקה רודריגז, שהסכימה להתקשר בשליחותנו לבני משפחת ורגאס ולהזמין אותם לבסטה שלה. 30 דקות לאחר מכן בצבצו בני משפחת וורגאס מתוך החשיכה הגמורה של אנאפרה. הם צעדו לעברנו בזהירות. האב החזיק בידה של האם. האם החזיקה בידה של הבת.
בתוך ביתה של רודריגז, בין תמונתה של מריה לבין בובת טוויטי שנתלתה לרווחת אחד מנכדיה של בעלת הבית, ישבו מיגל ולוטיציה מורנס, לבושים בבגדי העבודה שאיתם הם מיטלטלים לעבודה במאקילדורס שבשמו התקשו בתחילה להיזכר. הם נזכרו לבסוף: מדובר בחברה האמריקנית "ליר" (LEAR), שבסיסה הניהולי ממוקם במישיגן ומרכז הייצור שלה תקוע בחוארז, ואשר מייצרת אביזרי רכב עבור טויוטה וחברות אחרות. מחזור המכירות השנתי של ליר: 17.1 מיליארד דולר. שכרה היומי של לוטיציה: עשרה דולרים ליום.
הם החזיקו ידיים, ליטפו את ראשה של בתם הצעירה מרגריטה (שנעלה סנדלי פרפרים ורודות) וסיפרו כיצד לפני חצי שנה לערך, בראשית אוגוסט 2005, נעלמה אחייניתם בת ה-16 אירמה איזבל ורגאס, בדרך חזרה מחנות הנעליים שבו עבדה, בדאון טאון חוארז. הם ניסו כמובן לחפש אותה ולא מצאו כמובן דבר. המשטרה פתחה תיק ויעצה להם שלא לתלות ברחבי חוארז מודעות המבקשות את עזרת הציבור, "כי זה עלול לעצבן את החוטפים". השלטים נתלו בכל זאת, כי האחיות של אירמה מתגעגעות וצריך לעשות משהו, גם אם אי אפשר לעשות כלום.
מאז לא קרה דבר, מלבד זה שאמה של אירמה התמוטטה ואיננה יוצאת מהבית.היא הפסיקה לעבוד במאקילדורס ומלאי המזון בבית המשפחה, המונה כעת שמונה נפשות בלי אירמה, הולך ומתרוקן.
שאלנו את הדוד והדודה את מי את מאשימים במה שקרה לאירמה.
"את המשטרה", אמרה לוטיציה. "הם לא עושים כלום".
שאלנו כיצד הם מתכוונים להגן על שאר הילדות במשפחה, כולל מרגריטה שנרדמה כבר מולנו על ברכיה של אמה, כאילו היו כריות פוך. "ביקשנו מהן", אמרה לוטיציה וליטפה את שערות בתה, "שיתרחקו מאנשים רעים".
בדרך חזרה מאנאפרה לקולוניאל עצרנו מתחת לאחד משני הגשרים להולכי הרגל המחברים את אל-פאסו לחוארז, הנראים מלמטה כמו רשת ברזל שלופפה לכדי צינור שבתוכה מהלכות נמלים. השמש כבר ירדה מזמן ועל רכס ההרים בצד האמריקני נצנץ הכוכב הבודד של טקסס, מעבר לגבם של חיילי משמר הגבול שהביטו בנו בעצבנות דרך המשקפת. משני צדי הוואדי המפריד בין העולם המתועש לעולם הנחשל, שפעם שצף וקצף במרכזו נהר הריו בראבו (עד שיובש, בחלק הזה, על ידי אמריקה), בתוך גלריית הגרפיטי שהתארגנה שם על גבי קירות הבטון, המשיך הנשר האמריקני המצויר להזיל דמעות אדומות כדם לתוך בית הקברות המקסיקני מרובה הצלבים. "זכרו", נכתב שם, "את קורבנות המאקילדורס".
מתחת לגשר עמד מרטין פרז בן ה-38. הוא בא לכאן כדי לקבץ מספיק מטבעות אמריקניים בשביל שיוכל לקנות מחר בבוקר משחת נעליים ולצאת בצהריים כהרגלו לצחצח את נעליהם של אזרחי חוארז, אלו שמה שחסר להם בחיים - כידוע - זה ברק בנעליים. אלא שאפילו זה לא פשוט: הגשרים גבוהים-גבוהים, כדי שאי אפשר יהיה לטפס אליהם מאדמת חוארז ולזחול מהצד התחתון אל אמריקה. הדרך היחידה לקבץ כאן נדבות היא לגלגל נייר עיתון לכדי קונוס ולהניפו לשמים, אגב זעקות שבר בספרדית: "היי, אנשים אמריקנים! תשמעו אותי! ". עד שאיזה אמריקני-מקסיקני נכנע, תוחב יד לתוך הכיס וזורק בין הסורגים מטבע של רבע דולר, הנוחת בדיוק בתוך הקונוס של מרטין פרז, אגב השמעת "פלאק" קטן ומנצח.
שאלנו את פרז מי זורק יותר מטבעות מהגשר: אנשים החוצים מהצד המקסיקני לאמריקה או ההפך. "אמריקנים החוצים את הגבול למקסיקו לא זורקים לי כלום", הוא אמר. "רק מקסיקנים שיוצאים לעבוד באמריקה, או חוזרים משם הביתה. האמריקנים הלבנים? הם אפילו לא שומעים אותי-".
" היי אמיגו! ", צעק מישהו מלמעלה. מבין סורגי הגשר נצנץ מטבע של רבע דולר שצלל דרך החשיכה והפרוז'קטורים. הוא נפל, ונפל, ועשה כמה פליק פלאקים באוויר בזמן שפרז רץ עם הקונוס שלו לפה ולשם, כמו ברווז המנסה ללכוד פיסת לחם במקורו. לבסוף נחת המטבע בחבטה אילמת על החול שלרגלי פרז. מצחצח הנעליים נטול המשחה פשפש בחול, צעק "גרסיאס" אל השמים, שלשל את רבע הדולר לתוך הקונוס, הרים אותו שוב באוויר וצעק: "היי אנשים אמריקנים! תשמעו אותי! ".
נא להמתין לטעינת התגובות
