6 ניצולים יפתחו את אירועי יום השואה ביד ושם
שישה מהניצולים ששרדו את הגיטאות ואת מחנות ההשמדה ידליקו הערב ביד ושם את שש המשואות. כל אחד מהם נושא עימו סיפור הישרדות בלתי נתפס
- יום השואה ב-NRG מעריב
אורי חנוך נולד ב-1928 בקובנה, שבליטא. הוא התחנך בבית הספר עברי והיה חבר בתנועת "בית"ר". באוגוסט 1941 נכנסה משפחתו לגטו. אורי, שהיה אז בן 13, החל לעבוד כשליח במשרד העבודה הגרמני. הוא גויס למחתרת ותוך סיכון חייו גנב תעודות עבודה שאפשרו לרבים לברוח מהגטו ולהצטרף לפרטיזנים. בזמן אקציית הילדים הסתיר אורי את אחיו בן ה-9 במחבוא, ולמרות מכות הרצח שספג, לא הסגירו אותו וכך הציל את חייו.
ביולי 1944 פונה הגטו, והמעטים שנותרו בו אחרי האקציות הועברו ברכבות משא לגרמניה. בדרך הורדו הנשים והילדים בשטוטהוף שבפולין. זו היתה הפעם האחרונה שאורי ראה את אחותו ואמו. הגברים הוסעו למחנה העבודה קאופרינג לנדסברג בדכאו. לאחר מספר ימים נשלחו הילדים שנותרו לאושוויץ, וביניהם דני אחיו.
לאחר שב-1944 נשלח אביו לאושוויץ, אורי נותר לבדו. כדי להשביע את רעבונו הרבה באכילת מלח ובשתיית מים. הוא התנפח, נחלש ואיבד את הרצון לחיות. במסדר צעד קדימה, תוך ידיעה שזה סופו. עוזריו היהודים של מפקד המחנה שהכירו אותו מהגטו עזרו לו, והמפקד פקד להוציאו מהמסדר ונתן לו עבודה - לנקות את המשרד.
באפריל 1945 פונו הנותרים במחנה ברכבת לדאכאו. הרכבת הופצצה בדרך, אורי הצליח לקפוץ ממנה ותחת מטר יריות ברח ליער והסתתר עד לבואו של הצבא האמריקני.
ב-1946 עלה ארצה עם אחיו דני שניצל מאושוויץ, בעלייה בלתי לגאלית באניה "ווגווד". הוא התגייס לפלמ"ח ובמלחמת העצמאות לחם בשורות הגדוד הרביעי לשחרור ירושלים מהמצור. לאחר מכן שירת כקצין בצה"ל. רוב ימיו היה תעשיין, ומאז שפרש לגמלאות הוא עוסק בפעילות ציבורית. אורי נשוי ליהודית, אב לשלושה ילדים וסב לחמישה נכדים.
אסתר בורשטיין נולדה ב-1923 בלודז' שבפולין, בת לשושלת רבנים מצד אמה. אביה היה רב. לאסתר היו שתי אחיות קטנות. כשעברה המשפחה אל הגטו, במרץ 1940, אסתר הבריחה פנימה ספר 'נביאים- כתובים' כתוב על קלף, בתוך עגלת ילדים. בנות המשפחה עבדו בבית חרושת לעבודות יד.
בספטמבר 1942 גורש אביה של אסתר להשמדה בחלמנו. אמה של אסתר הלכה לעולמה בגטו אחרי שנה. אסתר הפכה לאחראית לאחיותיה.
ב-1944 גורשו אסתר ואחיותיה לאושוויץ. הן הצליחו לעבור מספר סלקציות יחד. כל המיועדות לעבודה הוצאו אל מחוץ לבלוק והושבו סמוך לקרמטוריום. "או שתגיע רכבת ותיקח אתכן לעבודה או שתועברו
בינואר 1945 הוצעדו אסתר ואחיותיה לברגן בלזן. הטיפוס היכה בהן ובת דודתה מתה מהמחלה. למרות שהרופאים לא נתנו לה סיכוי לחיות, אסתר נלחמה והצליחה להבריא. היא עלתה עם אחותה מינה במאי 1946 על סיפון אנית מעפילים. האנייה נתפסה ונשלחה לקפריסין.
במרץ 1948 הגיעו לארץ. אסתר התיישבה בחיפה ולמדה הנהלת חשבונות. ב-1952 נישאה, ועברה לגור בבני-ברק. לאסתר שישה ילדים, נכדים ונינים.
הדי הירש נולדה ב-1927 בטרנובה, צ'כוסלובקיה, למשפחה דתית. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ופלישת הגרמנים, נתקלה בעירה בגילויי אנטישמיות ובאיסורים כלפי היהודים. חנותו של אביה הוחרמה והיהודים הופקרו להתעללויות של אנטישמיים.
בפסח 1942 נלקחו היהודים למאסר. הדי ואמה נמלטו לחנות של מכר סלובקי שהסכים להחביא אותן בביתו. אביה נעצר ונשלח לאושוויץ. למחרת הן ברחו לניטרה, ומשם ניסו לחצות את הגבול להונגריה. במהלך ניסיון הבריחה הן נעצרו על ידי שומרים סלובקים, אך הצליחו להימלט ולעבור את הגבול.
הדי ואמה התאחדו עם אחותה הגדולה אדית ונסעו לבודפשט עם ניירות מזויפים. כל לילה ישנו במקום אחר: בבניינים, ברחובות ובבתי קברות. הן סיגלו לעצמן אינסטינקטים של חיה נרדפת, חשות מתי קרבה הסכנה. כך חיו במשך כשנתיים.
ב-1944 הדי ואמה ניסו לברוח חזרה לסלובקיה, אך נעצרו ונשלחו לאושוויץ ברכבת. המסע ארך שלושה ימים ללא מים. הן הצליחו לעבור את הסלקציה ברציף והגיעו ללאגר C, שם היה רעב גדול, סלקציות תכופות בצד משלוחים לעבודה.
באוקטובר נערכה סלקציה נוספת בה נבחרה הדי בת ה-17 לעבודה. הדי בקשה מאחראית הבלוק שהיתה מיודדת עמה שתכניס גם את אמה לרשימת העובדות ללא סלקציה, והיא עשתה זאת. הן נלקחו לאלטנבורג שבגרמניה, לעבודה בבית חרושת לנשק בו עבדו 12 שעות ביממה.
הן שהו במקום עד אפריל 1945. עם התקרבות הצבא האדום למחנה, הובלו העובדות בבית החרושת בצעדת מוות ללא מזון, אך הן שרדו ושוחררו על ידי הצבא האמריקני. הדי, אמה ואחותה חזרו להתגורר בצכ'וסלובקיה. ב-1949 עלו הדי ואמה ארצה והתיישבו בירושלים. היא נישאה ועבדה כטכנאית א.ק.ג. להדי ארבעה ילדים ונכדים.
חסיה בורנשטיין נולדה ב-1921 בגרודנו, פולין, למשפחה מסורתית. בגיל 12 הצטרפה לקן של "השומר הצעי"ר כחניכה, ואחר כך הפכה למדריכה בקן.
ביוני 1941 התגייסה למחתרת בגרודנו, ועם הכניסה לגטו בנובמבר הדריכה בני נוער במחתרת כדי שלא יתגלגלו חסרי מעש ברחובות הגטו. בפעולות נהגה חסיה לקרוא ספרים ולדבר על עלייה והגשמה בארץ ישראל. במקביל, פעלה המחתרת לסייע לפליטים הרבים שהגיעו ממערב פולין. בנוסף היתה חסיה שותפה לניסיונות לארגן התקוממות בגטו.
במסגרת פעילותה במחתרת נשלחה לביאליסטוק, שם פעלה בצד הארי תחת זהות בדויה של נערה פולנית - הלינה סטשיוק. עם התמוטטות המרד בביאליסטוק, מילאה יחד עם חברות מחתרת נוספות תפקיד של קשרית בגדוד הפרטיזנים ביערות ביאליסטוק. ביום עבדה כנערה פולנית אצל משפחה של קצין אס-אס, ובלילה הבריחה נשק, תחמושת, מזון ותרופות ועסקה בהשגת ידיעות עבור הפרטיזנים.
חסיה הכינה עבור פיקוד הצבא האדום מפה של ביאליסטוק שכללה נתונים מודיעיניים ואסטרטגיים. הודות למפה נכבשה העיר ללא אבדות לצבא האדום, ועל כך הוענק לחמש הקשריות אות ההצטיינות הגבוה ביותר הניתן לאזרחים.
עם תום המלחמה פתחה את בית הילדים הראשון להצלת ילדים יהודים בלודז'. שנה וחצי נדדה עם הילדים דרך גרמניה וצרפת. באפריל 1947 עלו על סיפון אנית המעפילים "תיאודור הרצל" כשחסיה אחראית על למעלה מ-500 ילדים.
האניה נתפסה על ידי הבריטים ונשלחה לקפריסין, שם המשיכה חסיה לנהל את הפעילות החינוכית במחנה הנוער. לאחר כחצי שנה עלתה הקבוצה ארצה. חסיה נישאה ובנתה את ביתה בקיבוץ להבות-הבשן. היא עבדה כמחנכת וכמורה לאמנות במכללת תל-חי. לחסיה שלוש בנות, 11 נכדים ושתי נינות.
מנחם פרנקל נולד ב-1936 באנטוורפן, בלגיה, למשפחה דתית. עם פרוץ המלחמה ניסתה המשפחה להימלט לאנגליה, אך נכשלה. הם ברחו למונטלימר בדרום צרפת. אביו מצא עבודה בבית חרושת לנוגט. ביולי 1942 נלקח האב למחנה עבודה, משם נשלח למחנה המעצר דרנסי וממנו לאושוויץ, שם נספה.
כעבור חודשיים הגיעו שוטרים צרפתים לעצור את המשפחה, והם נשלחו למחנה וניסיה. באותה עת התארגנו שלושה ארגונים - 'אוזה', 'אמיטייה קריטייאן' והמחתרת היהודית בליון להוציא ממחנה וניסיה כ-100 ילדים יהודים.
מנחם ואחותו היו ביניהם. הם הועברו ל'שאטו דה פרן', מוסד פרטי בניהולה של מאדאם שנו, שם שהו במשך כשנה וחצי. במוסד היו 108 ילדים יהודים. שמו של מנחם שונה למרסל פור. ערב אחד, כשנוכחה מדאם שנו כי אחת מעובדותיה אינה חוזרת בלילה, היא חששה שנעצרה וכל הילדים פוזרו בכפרי הסביבה.
מנחם הגיע לכפר רוזאן אל משפחת הוג, זוג חשוך ילדים. אחותו נשלחה למנזר. עתה היה לו אוכל בשפע והוא אף חזר לספסל הלימודים. הוא הוסתר בעליית הגג.
מנחם שהה ברוזאן עד תום המלחמה. במאי 1945 הגיעו אמו ואחותו לאסוף אותו. המשפחה עלתה לארץ על האניה "מטרואה" בספטמבר 1945. מנחם התחנך במספר פנימיות בארץ. ב-1955 סיים את לימודיו והתגייס לגרעין נח"ל, שם הכיר את אשתו, לה נישא ב-1957. הם היו ממייסדי כפר מימון.
למנחם ארבעה ילדים ו-21 נכדים. הוא עבד כאיש שיווק וכיועץ חקלאי למערכות השקיה. כיום הוא מתנדב במשמר האזרחי. מאדאם שנו, הזוג הוג והכומר גלסברג מארגון 'אמיטייה קריטייאן' קבלו את אות חסידי אומות העולם מיד ושם.
קלמן בר-און נולד ב-1930, בבאילוק שבצפון יוגוסלביה למשפחה אורתודוכסית. לקלמן היו ארבעה אחים, אחת מהן אחות תאומה. בילדותו מתו אביו ושניים מאחיו ממחלה.
ב-1943 נשלח קלמן ללמוד בישיבה. כעבור שנתיים חזר אל משפחתו בגטו. ביוני 1944 גורש עם משפחתו למחנה אושוויץ בירקנאו. על הרציף שמעה אמו צעקות: "צווילינגר - ראוס" (תאומים - החוצה). היא דחפה את קלמן ואת אחותו מחוץ לטור, כשהיא אוחזת בידיהם. בטרם הבחינו השלושה מה קורה סביבם, נעלמו כל השאר, בתוכם הסבא, הדודים ומשפחותיהם. זו היתה הפעם האחרונה בה ראו אותם.
קלמן הובל אל "בלוק התאומים". הוא עבד כמשרת בחדר המשמר, דבר שזימן לו את האפשרות להחביא שיירי אוכל יקרים בהם נהג להתחלק עם חברו. הוא עבר ניסויים רפואיים במהלכם קיבל זריקות רבות. ביולי 1944 התברר לקלמן שאמו ואחותו הועברו למחנה שגבל עם המחנה שלו. מאותו יום נהג להשליך להן אוכל מעבר לגדר.
באחד הימים נערכה בחדר המשמר מסיבה של חיילי האס-אס. קלמן הועמד מול הקיר ויריות נורו בין רגליו וידיו וסמוך לראשו. לפתע נשמעת צרחה: "מה אתה עושה? הוא שייך למנגלה". המטווח נפסק באחת וקלמן שוחרר.
בעת צעדות המוות הסתתר קלמן במשך כשבוע מתחת לדרגש עד ששוחרר ב-27 לינואר 1945 על ידי הצבא האדום. הוא נדד לבדו במשך חודשים עד שמצא את אחותו. אמו נפטרה לפני השחרור.
קלמן הגיע ארצה ב-1947. עם שחרורו מהצבא החל לעבוד באל-על כמבקר איכות ראשי, ואחר כך כמנהל משרדי אל-על באוסטרליה ובניו-זילנד. קלמן נשוי והוא אב לשני בנים תאומים וסב לנכד.
נא להמתין לטעינת התגובות
