כשר אבל מסריח
בשם נהגי כל העולם פונה רויטל ויטלזון בקריאה נרגשת לטרמפיסטים: אם בכל פעם שאתה נכנס לאוטו כל החלונות נפתחים, והנהג מגביר את המזגן למקסימום ובחוץ שלג, זה לא הוא – זה אתה. ואתה מסריח
את יודעת שצריך לרוקן את הסיר עם התבשיל קדרה משבת שלפניי שבועיים, אבל כל עוד זה מכוסה במקרר/את עדיין לא צריכה סיר - פשוט לא תגעי בזה.
למשל תור לשיננית. את כבר ילדה גדולה, ומבינה שלמרות הכאבים והתחושה כאילו הפוסטמה עם המבט המרושע פשוט הוציאה והחזירה מהר למקום כל שן - פעם בחצי שנה חייבים ללכת לשיננית. הפעם האחרונה שלך היתה שבוע לפני החתונה (מאז את אוחזת בשלושה ילדים), אבל ההודעה המצהיבה של התזכורת תלויה לך על הלוח שעם בעבודה. האם תתקשרי לקבוע תור? האם יש סיכוי שתטפלי בזה לפני שיחליפו לך את הכול לתותבות? לא בטוח.
יש דברים שלא דוחים ומטפלים מיד. ואני מדברת על מקרה קשה שקרה לי בשבוע שעבר, כשאספתי טרמפיסט.
ראשית עליי להודות, עד שהגעתי למושב, העברתי 25 שנה בתל אביב, שם מושג הטרמפים לא קיים. אולי לכם זה נראה זה רגיל, אבל תופעת הטרמפ לחץ היא מעט מפחידה. אני הייתי רגילה שכשעומדים ברמזור, ואיש מטונף עם תיק גדול ניגש אליך ודופק על החלון – נותנים לו שקל. אבל לאט לאט הבנתי את הקטע ובשמחה (אחרי שוידאתי שאין שום דבר במושב האחורי, הלחמתי את התיק ליד, ואת הארנק שפצרתי ואבטחתי לקרסול) הצטרפתי לחיסכון המגזרי שלנו.
אולם. השבוע נכנס לאוטו בחור, תוך מספר שניות כל האוטו היה מצחין כאילו בואש גרוזיני שאכל טשולענט שבת שלמה חשב שהגיע לשירותים. תמיד רחרחתי בחשדנות כשנכנסו טרמפיסטים לאוטו. אמרתי לעצמי שאולי הם הגיעו מאילת, אולי הרגע חזרו מעימותים עם שוטרים ואיזה סוס שלשל עליהם. אבל עכשיו אני יודעת בוודאות – הם לא שמים דאודורנט. טרמפיסט יקר, אם בכל פעם שאתה נכנס לאוטו כל החלונות נפתחים, והנהג מגביר את המזגן למקסימום ובחוץ שלג, זה לא הוא – זה אתה. ואתה מסריח.
רגע לפני שאואשם בהכפשתו ההיגיינית של הציבור שלנו, אמהר לומר – נכון, לא כולם ככה. אבל מסקר אוספי טרמפיסטים
אצל בנות המצב הפוך, כשהיינו נערות היינו מסריחות מרוב בשמים. אלו היו ימיי הטרג'ור, דאלי ואניס אניס (ה' יקום דמו). כל אחת היתה מגיעה בבוקר וסביבה אובך מלולו של קשרל. אבל בנים, במיוחד כאלה בפנימיות בטוחים שריח של זיעה חמוצה, זה ריחו של אוויר ההרים. אז תקשיבו רגע, זה לא! אפילו בתקופתי היה לחבר'ה בקבוק ספריי אחד של טיטניום שמחזור שלם היה משתמש בו.
ואם אתם הולכים עכשיו לתפוס טרמפים ואתם פשוט לא יכולים לצאת בלי ציצית + חולצה של המחזור (משהו מנפ"ח וציור של בית כלא ופלורוסנטים שבורים) + סוודר עם השם של השבט החדש (ציור של ארץ ישראל השלמה, לוחות הברית וסנדלי שורש) + מכנסיים גזורים שלא כיבסתם מהניקוי סניף האחרון – אתם חייבים לפחות לשים על עצמכם עץ כזה שתולים במכוניות. אם לא, אני קוראת למרד נהגים.
אני יודעת שזה מביך, לא נעים להעיר על הדברים האלה. לכל אחת בכיתה יש את זאת שיש לה ריח גוף נוראי, במקום לגשת ולומר לה ישירות, כל יומולדת היא מקבלת מכל העולם סטים של סבון של פעם. יש את זאת עם הידיים המזיעות שנורא מבאס לרקוד לידה במעגלים בראש חודש, אז פשוט נותנים לה מהר את הדגל שתרקוד באמצע – ולבד. יש את זאת עם המצח הגבוה, שתמיד הולכת עם אסוף ואת מתה להגיד לה במילה אחת – פוני. יש את זאת שנראית כמו יוסף שילוח, ושואלת את כולן "אתן חושבות שאני צריכה לעשות שפם", וכולן סמוקות עונות בפליאה מזויפת – מה פתאום?
זה באמת לא נעים לדבר על הדברים האלה. ואני מוכנה לעשות את זה במקומכם. אבל, אין שום סיכוי שאחד מהנערים האלה קורא את הטור הזה. אז בבקשה, אחות שלו, אח שלו, אימא שלו – לקחת אחריות, להדפיס להם ולשים על השולחן הכתום עם 50 שקל ומפה עד הסופר פארם. בתודה מראש, נהגי העולם כולו.
נא להמתין לטעינת התגובות
