שיח שנואים
כאילו אין להם מספיק צרות אחרות, מוצאים עצמם הדתיים-לאומיים בוויכוח סוער בשאלה האם החברה הישראלית שונאת אותם, ואם כן איך זה קרה, והאם זה באשמתם, ולמה "מתנחל" הפך לכינוי גנאי וכל דתי הפך ל"מתנחל", ואיך יוצאים מזה
החלטתם של קברניטי חברת החדשות של ערוץ 2 לסקר את אירועי עמונה, את ההפגנה הגדולה שבאה בעקבותיהם בכיכר ציון בירושלים ואת ביקור ברוך מרזל בסכנין מהזווית של "כמה עולה אבטחת המתנחלים למשלם המיסים", היא דוגמה מייצגת. אף עצרת של השמאל לא זכתה מעולם להיות מסוקרת מזווית זו. באופן דומה בחרו עורכי שני העיתונים הגדולים בשבת שלאחר אירועי עמונה להכניס למוספים שלהם רק תמונות של מתנחלים מיידים אבנים בכוחות הביטחון, ולא תמונות של שוטרים המכים עצורים באלות או פרשים שדורסים מפגינים. כותרת ב'ידיעות אחרונות' לפני חודשיים, בראש ידיעה שעסקה בכריתת עצי זית שעד היום לא ברור מי אחראי לה, קבעה: "המתנחלים כרתו – הממשלה תשלם". עורך ידיעות אחרונות, רפי גינת, מיהר לאחר אירועי פינוי כפר-דרום לפרסם בהבלטה רבה מאמר פרי עטו תחת הכותרת "יהודי לא שופך חומצה על יהודי" – אף שהדו"ח של בית החולים הדסה קבע ערב קודם לכן שאין מדובר בחומצה, קביעה שזכתה מאוחר יותר לאישוש גם במעבדות המשטרה.
דוגמה מעניינת נוספת היא הכרזתו של גדי סוקניק, בהגישו את חדשות ערוץ 2, כי היישוב הדתי החדש עירון הוא "התנחלות בלתי חוקית". היישוב נמצא בתוך הקו הירוק, והוא הוקם על ידי משרד הביטחון והחטיבה להתיישבות בסוכנות היהודית. התבטאות זו מצביעה אולי על הזיהוי האוטומטי שעושה סוקניק, ושמא גם מעצבי דעת קהל נוספים, בין דתיים למתנחלים, ועל זליגה של הדעות הקדומות אודות המתנחלים – שכל בית שיבנו יהיה לדידו של סוקניק התנחלות בלתי חוקית – אל הדתיים בכלל.
הדימוי השלילי של המתנחלים שרר בתקשורת כבר שנים רבות לפני ההתנתקות. דורון רוזנבלום מ'הארץ' פירסם בדצמבר 1991 מאמר ארוך הנושא את הכותרת "מדוע שונאים את המתנחלים". בין השאר מאבחן רוזנבלום במאמרו כי "אין ממושכת, עמוקה, ובמידת מה אפילו מענגת, מהשנאה העצומה שרוחש רוב הציבור המתון בארץ למה שכבר קרוי בסלנג – ולא במקרה, ולא בלי סיבה – 'המתנחבלים'". ההסבר המלומד של רוזנבלום לעונג הוא כזה: "כשם שהקו הירוק – כקו חוצה של ניכור – הולך ומודגש דווקא ככל שהמתנחלים מתאמצים למחוק אותו, כך נידחותם וגם האנטגוניזם כלפיהם (לפחות בקרב האליטות) מתגברים דווקא ככל שהם משתדלים לגרור עמם אל האופל את 'כלעמישראל' (...) והם עצמם, המתנחלים, כאילו נהנים מזה. נהנים מכיעורם הנורא בעיני זולתם. נהנים הנאה משונה, כהנאת המבוסס במגפיו בבוץ, ממעגלי הגלים העכורים של השנאה הזאת שהם מעוררים".
גם העיתונאי עופר שלח הודה באחד מטוריו ב'ידיעות אחרונות' בקיומה של שנאה למתנחלים. שלח קובע כי שנאה זו היא חלק מסוד הצלחתה של מפלגת קדימה, כפי ששנאת חרדים היתה מפתח ההצלחה של שינוי. "שינוי פרחה עד 15 מנדטים משום שביטאה בראש וראשונה את הפניית האצבע כלפי האחר", כתב שלח לפני כחודשיים. "ב-2003 זה היה האחר החרדי, אבל זהותו המדויקת היתה חשובה פחות מעצם הפניית הגב של מי שהחשיבו את עצמם תמיד למרכז הישראליות. אריאל שרון החזיר לציבור הזה ולרבים אחרים את התחושה שהם המרכז, וכל השאר לא נחשבים. אחרי חמש שנות מלחמה שמחקו את הסימפטיה לאחר הפלשתיני, ממשלה ללא חרדים ורטוריקה כלכלית שביטלה ללא בושה את האחר העני והחלש, באה ההינתקות והראתה
דברים חריפים יותר כתב איש מעריב אבישי בן-חיים בטורו 'כניסת השבת'. בן-חיים, שדן בטורו באלימות בעמונה, האשים בין השאר את החברה הישראלית בכך שהפכה "למדינה שומרת מסורת: מסורת אירופית עתיקה של רדיפת והשנאת אנשים בעלי חזות יהודית".
גם אראל סג"ל ממעריב עוסק באחרונה באינטנסיביות בתופעת השנאה לדתיים ולמתנחלים בדעת הקהל הישראלית ובתקשורת. לפני כחודש וחצי קבע סג"ל כי "הציבור הדתי בכלל והמתנחלים בפרט הפכו לציבור השנוא במדינה. כל שנותר בזהות הציונית הוא התיעוב הנושן ליהודי המופיע כיהודי ההיסטורי: היהודי כמתנחל שמותר להכותו". לאחר מכן האשים סג"ל את ההנהגה הפוליטית בציד מכשפות ובסזון נגד המתנחלים. "עונת הציד נפתחה בעמונה", כתב לפני כחודש, והזהיר כי "בפעם הבאה הם יירו בילדים והציבור הישראלי הנאור, המוסרי, שעובר שטיפת מוח יומיומית, ימהר לגנות את הפורעים ולאמץ ללבו את היורים". סג"ל מסביר זאת בכך ש"דעת הקהל הישראלית רואה היום בציבור הדתי-לאומי איום, את 'האחר' המוחלט. שנאת אחים עזה יותר משנאת אויבים... וה'אחר' הוא הרי זה שמעכב את בוא השלום המיוחל, השלווה, הנורמליות של להיות עם ככל העמים. עם נטול משימה דתית מכבידה, עם נטול ייחוד. מדינה מערבית נאורה בלב המזרח התיכון. ואנחנו (המתנחלים), פרימיטיבים שכמונו, סוגדי אדמה ואבן, עוצרים את החזון החילוני".
רב היישוב יצהר, דוד דודקביץ', מסכים בהחלט לקביעה שיש שנאה כלפי מתנחלים. מבחינתו הדבר נמדד לא רק בהתבטאויות התקשורת אלא גם בתחושות הבטן. לדבריו, במציאות שבה "סוסים בעמונה מקבלים בחברה הישראלית יותר אמפתיה ממגורשים חסרי בית, ובנות שכבודן חולל בידי שוטרים בעמונה זוכות ללעג וקלס ולקיתונות של ביקורת", השאלה אם יש בכלל שנאה היא לא רק מיותרת אלא אפילו מגוחכת.
"אין ספק שהציונות הדתית מהווה כיום איום בעיני החברה הישראלית", אומר הרב דודקביץ' כשהוא מנתח את שורשי התופעה. "זה לא עניין של תדמית או בעיה בלעבור מסך. מי שחושב שהשנאה נובעת ממניעים שטחיים שכאלה מסרב לקרוא את המפה ולא מבין איפה הוא חי. מדובר בתהליכים עמוקים וארוכי טווח שמובילים להשתתתו של עם אחר במקום הזה. הדרך היחידה לגרום לכך היא להחזיר את הציבור הדתי לגודלו הטבעי, ואת זה עושים באמצעות שיסוי ושנאה. מעצבי דעת הקהל הישראלית יודעים איך לעשות את זה, והם לא ייתנו לאף אחד להפריע להם בפיתוח החלום של מדינת ישראל כמדינת כל אזרחיה. הציבור הדתי מתעלם מהסימנים הללו, אבל זה לא אומר שהם אינם קיימים".
מנהיגים בציונות הדתית עסוקים כעת יותר מתמיד בניסיונות להבין את התהליך שהביא לסימונם של המתנחלים כאויבי העם – ובאמצעות הבנה זאת לפתח דרך יעילה לשינוי המצב. בהקשר רחב יותר, זהו חלק משידוד מערכות מחשבתי מקיף שעובר הציבור הדתי-לאומי. אירועי עמונה האיצו תהליך שהחל בהתנתקות, והציבו לראשונה במרכז השיח של הציונות הדתית עמדות שעד לא מזמן נחשבו קיצוניות. כך נשמעים בזרם המרכזי דיבורים על "התנתקות נפשית מהמדינה" ועל "גלות בתוך מדינת ישראל", ורבנים שלא מכבר דיברו על המדינה כעל "יסוד כיסאו של הבורא בעולם" אומרים כיום כי יש למתן את יחס הקדושה הדתית למדינה.
עם זאת, ההתנתקות גם חיזקה את העמדה שלפיה יש להמשיך בקו מתון של הסברת פנים, שאף אם לא יועיל להצלת מפעל ההתיישבות, לכל הפחות יבטיח את המשך שיתופו של הציבור הדתי במדינה ובקבלת ההחלטות.
כך למשל סבור הרב בני לאו, שאף טוען כי התבדלותו של הציבור הדתי והמתנחלי מן הציונות החילונית היא שגרמה לשנאה כלפיו. זהות נבדלת, לדבריו, נוצרת לא רק כשמבדלים ציבור אלא גם – ולא פחות מכך - כשציבור מבדל את עצמו. "כשאתה חש זרות כלפי האחר, אל תתפלא אם האחר יחוש זרות כלפיך. מי שחושב שהוויכוח הוא על עתיד ההתיישבות טועה לגמרי. המערכה כרגע היא על השאלה האם על הציבור הדתי לקיים מעורבות בניהול מוסדות המדינה, או שעליו להפוך לקבוצת מיעוט ששורדת בערכים שלה תוך התבצרות מתמדת, מעין נטורי קרתא של ארץ ישראל, שהמסר שהיא מעבירה לילדיה הוא של מלחמת בני אור בבני חושך".
איך אפשר להיות מעורבים כשאתה עצמך מודה שישנה שנאה? הרי מי ששונא אותך לא רוצה אותך.
"אני לא מתכחש לשנאה, אבל אני בטוח שהיא לא מייצגת את הליבה המרכזית של הציבוריות הישראלית. אותה ליבה מוכנה ורוצה להמשיך ולקבל אותנו לקִרבּה כל עוד נדע להתנחל בלבבות שלה. אני מסכים שמוקדי הכוח במדינה נמצאים בידי אליטות שעוינות אותנו, ושם אין כרגע ביטוי לנכונות הזאת ולכן תחושות השנאה גדולות מאוד. השאלה היא אם האליטות הללו מייצגות את הרוב".
אתה לא חושב שהסקרים שמנבאים ל'קדימה' 40 מנדטים מציירים תמונה קצת אחרת?
"מי שמנפנף בנתונים הללו כהוכחה לשנאת הדתיים, מבלבל בין כמיהה של אנשים לשקט ובין תיאוריות קונספירציה שבהן הדתיים הם שורש הרע במדינה. דעת הקהל של רוב עם ישראל תלויה במעשים ולא במעצבי דעת הקהל. אין לי ספק שאם הציבור הדתי ימשיך להתנדב ולהיות שותף בכל מקום ובכל משימה, הערכים שהוא יביא איתו ישברו בסופו של דבר את השנאה הזאת".
השיטה הפרגמטית של הרב בני לאו נתפסת בעיני לא מעטים כנאיבית. העיתונאים שרואיינו לכתבה זו נוטים לייחס לתקשורת חשיבות והשפעה גדולה בהרבה מזו שהוא מייחס לה, ומפקפקים בסיכויי ההצלחה של ניסיונות הציונות הדתית לחזור למרכז הקונסנזוס. טענתם המרכזית היא שהציונות הדתית מיצתה כבר הלכה למעשה את כל ניסיונות השותפות וההתקרבות - ונדחתה. לציבור הזה אין על מה להתנצל וממי לבקש סליחה, הם אומרים, אדרבה, החברה הישראלית היא זאת שצריכה לבקש ממנו סליחה על שהפכה אותו גם לשק חבטות וגם למגש הכסף של ההתיישבות והשירות בצבא. אבישי בן-חיים הוא נציג בולט של התזה הזאת, מה שגרם לו באחד מטוריו האחרונים לנבא כישלון מוחלט לגישת ה"פנים אל פנים", שרבים בציבור הציוני-דתי תולים בה תקווה.
גם העיתונאי אראל סג"ל סבור כי ציבור המתנחלים אינו צריך להאשים עצמו בשנאה כלפיו. האשמה היחידה שהוא מוצא בציבור הדתי קשורה בכך שאותו ציבור לא השכיל בעוד מועד להבין את הכוח הטמון בזירת התקשורת, ולא השקיע בה אותה מסירות אידיאולוגית שהשקיע בבניית התנחלויות. "מה שעיצוב תודעתי מסוגל לעשות, עשר התנחלויות לא ישיגו לעולם", אומר סג"ל, אך דוחה את הטענה כי שורש הניכור הוא בהסתגרותה של הצינות הדתית ביישובים משלה ובשכונות הומוגניות. "זהו טיעון פשטני ואפילו טיפשי למדי. קיבוץ זה לא יישוב הומוגני? כפר דרוזי זה לא יישוב הומוגני? כפר-שמריהו זה לא יישוב הומוגני? הטיעון הזה נולד בגלל שגם בציבור הרחב וגם אצל המתנחלים נוטים לזלזל בחשיבותם של אידיאולוגיה וערכים.
"השנאה היא לפני הכל תוצאה של השיטה שהמתנחלים עצמם יצרו, כשאמרו שקודם כל קובעים עובדות בשטח ואחרי זה העם יצטרף. מה לעשות שבמציאות זה לא עובד ככה. זאת טעות קלאסית של כל אוונגרד מוביל, שבטוח שכל אלה שעומדים מאחוריו רק מחכים לראות את האור. בעולם המודרני לפני שאתה משתלט על אדמה אתה משתלט על התודעה, ולהתחיל לעשות את זה היום, שלושים שנה מאוחר מדי, זאת בדיחה עצובה. 'להתנחל בלבבות' פירושו קודם כל לתפוס מקום בצומתי ההכרעה החשובים כמו התקשורת, ולהסביר לעם את הצידוקים המוסריים למה שאתה עושה, ולא רק את הצידוקים הביטחוניים. תפיסות ביטחוניות משתנות; אידיאולוגיה לא משתנה לעולם. זה הוזנח, והיום יש לך שני ציבורים שמדברים בשפות ובמסרים שונים ואינם מבינים זה את זה".
יש גם מי שחושבים שהשנאה היא תופעה שולית אשר רוב הציבור הישראלי אינו נגוע בה. בין האוחזים בעמדה זו תמצאו לא מעט רבנים בולטים מהזרם המרכזי בצינות הדתית. "יש לחדול מן ההתבצרות וההסתגרות בתוך עצמנו, ומשפיכת בִּיבֵי שופכין על כל העולם כולו. עלינו לעצור את החורבן", כתב הרב יהושע ויצמן לתלמידיו אחרי אירועי עמונה, במאמר שכותרתו "באהבת חינם ניבנה". הרב יגאל אריאל מהמושב נוב שבגולן החרה אחריו, ובמאמר הנושא את הכותרת "אמת ועמונה" טען כי הציבור הדתי-לאומי "מתענג" כבר למעלה מחצי שנה על "סטטוס של מוכים". "אנחנו מתעטפים במעטה של שתיקה חסודה, והנה לפתע הופיעו הבולדוזרים והציבור שלנו התלקח באחת. ככלבי פבלוב אנחנו מתוכנתים במין רפלקס מותנה לפעול בהגיע בולדוזר", כתב הרב אריאל, והאשים כי בעוד שלא נעשה דבר כדי לגייס רוב חוסם מול 'קדימה', 100 אלף איש הגיעו "למחאת סרק בכיכר ציון".
הרב יובל שרלו, ראש ישיבת ההסדר בפתח-תקווה ומועמד למשרת הרב הצבאי הראשי, שלל במאמר ברשת האינטרנט מכל וכל את דבריו של אראל סג"ל כאילו נפתחה עונת ציד כנגד הציבור הדתי. "איני מבין מי נתן לו את הרשות לומר שבפעם הבאה הם יירו בילדים", כתב בהתייחסו לסג"ל, והוסיף כי לא זו בלבד שדעת הקהל הישראלית אינה רואה בציבור הדתי-הלאומי איום, אלא ש"רוב מוחלט של הציבור רוצה אותנו ומחפש אותנו ושמח בנו".
הרב שלמה אבינר אומר בשיחתנו דברים דומים. "נכון שיש אנשים ששונאים, אבל מדובר במיעוט קטן ולא מייצג. אמנם מדובר במיעוט שהוא מספיק חזק כדי ליצור תדמית בתקשורת ובדעת הקהל כאילו כולם שונאים את המתנחלים ואת הציבור הדתי, אבל זו רק תדמית. גם אני מכיר את השיעור הראשון בתקשורת - 'חדשות טובות הן לא חדשות', ואני לא מסתכל או מדבר על הדברים ברמה התקשורתית. אין לי ספק שדעת הקהל הרחבה דווקא התרשמה מאירועי הפינוי לטובת המתנחלים, ולא להפך. כך שמעבר לשיסוי ולהסתה ולמלחמות הפוליטיות, אני מזהה בעומק השטח אופטימיות".
לדעתו של העיתונאי אורי אורבך מדובר בלא יותר מ"תחושות של התקרבנות ורחמים עצמיים, שבמסגרתן כל דבר שקשור בצורה כזאת או אחרת לציבור הדתי או למתנחלים מפורש כקונספירציה מכוונת, ולא כחלק מהסתברות של תנאים ונסיבות". אורבך מבהיר שהוא עצמו מכיר מקרוב את תחושת הנרדפות שעליה מדברים, אבל לדעתו תחושות שכאלה מאפיינות מיעוטים בכלל, ולא רק את הדתיים או המתנחלים.
מי לדעתך אשם במצב שנוצר?
"בוא נאמר שהציונות הדתית יכולה להאשים גם את עצמה בעניין הזה. מי שאיננו מבין שאנחנו לא יכולים לדאוג רק לעצמנו, ושיש לנו אחריות גם לחלקים נוספים באוכלוסייה ואסור לוותר עליה - שלא יתפלא כשמוותרים עליו. במקום לשלוח את הילדים ללמוד בממלכתי-דתי, אנחנו שולחים לרשתות חינוך פרטיות כמו 'נעם' ו'צביה'. במקום להיות במרכזי הערים, ברחנו לשכונות הומוגניות וליישובים סקטוריאליים. לחילוני הממוצע אין אף שכן דתי, והתנחלויות זה פחות או יותר כל מה שהוא יודע על דתיים. ברור שבקהילה סגורה החיים נוחים יותר, אבל מי שבוחר בנוחות לא יכול להטיף מוסר לכל העולם".
מה שקורה בתקשורת, שבה אתה נמצא, לא ממש משקף את התזה שלך.
"אין ספק שיש גם הסתה ושיש שונאי דתיים למיניהם, אבל ברמת השטח אי אפשר שלא להכות על חטא. הדתיים התרחקו לא פחות משהחילונים התרחקו, ויש לזה מחיר. אנחנו הגזמנו בסתגרנות ובבדלנות האידיאולוגית, ומהבחינה הזאת תחושת 'כל העולם נגדנו' והרחמים העצמיים מזינים את עצמם. אנחנו גם רגילים להסתכל על החילונים דרך סימולים, בדיוק כמו שהחילוני מכיר אותנו דרך סימולים וסטריאוטיפים. ובסטריאוטיפ כמו בסטריאוטיפ הכל מוקצן ובוטה".
מי ששומע את הדברים הללו וגם דברים אחרים כבר הרבה זמן הוא פנחס ולרשטיין ממועצת יש"ע. את הדיונים בשאלת השנאה לציבור המתנחלים הוא כבר מכיר ישר והפוך. ולרשטיין מגדיר את הרדיפה והשנאה כ"עליהום יוצא דופן", אבל גם מצר על כך שהציונות הדתית הִדירה עצמה לאורך השנים ממרכז השיח הישראלי והתרכזה בעשייה בלבד. "אני כועס באותה מידה על אמירות שטוענות שהציבור הדתי איננו משולב או תורם לרקמת החיים הישראלית", הוא ממהר להבהיר. "מי שאומר שהתנחלנו על הגבעות ולא בלבבות, שוכח שככלות הכל, איך שלא מסתכלים על זה, הרוב המכריע של הציונות הדתית היה ונותר בערים הגדולות שבתוך תחומי הקו הירוק".
לא ממש ברור שאלה שנמצאים במרכזי הערים מייצגים את ציבור המתנחלים.
"אני לא מתכחש לעובדה שהחלק האידיאולוגי של הציבור הזה חי ברובו בהתיישבות קהילתית מעבר לקו הירוק, אבל אני גם תוהה אם התנחלויות מאוזנות יותר מבחינת 'הלבבות' היו משיגות תוצאות שונות. אני מוצא את עצמי מסופק מאוד בעניין הזה. אני מסתכל על ההתיישבות ברמת הגולן, שמהווה דגם אחר לגמרי מבחינת החלוקה בין דתיים וחילונים (רק כ-35 אחוז דתיים - א"מ), ושואל את עצמי אם מישהו באמת חושב שגורל ההתיישבות שם יהיה שונה. הרי כל בר-דעת מבין שברגע שהסדר מדיני עם סוריה יעמוד בפתח, גם המודל שמציגים תושבי הגולן לא יעמוד במבחן. שאלת השנאה היא משנית לדעתי בכל הדיון הזה, כי בסופו של דבר הכל מתנקז לסוגיה של ערכים ואידיאולוגיה".
פרופ' שרגא פישרמן ממכללת 'אורות' מסביר כי הפיכתה של המילה "מתנחלים" בשיח הרחב מהגדרה גיאוגרפית להגדרה תרבותית-דתית גורמת, מבחינה פסיכולוגית וסוציאלית, להחלה של תחושות השנאה כלפי המתנחלים על הציבור הדתי בכלל. פישרמן עובד זה שנים עם מתבגרים וצעירים דתיים-ציוניים, וחוקר תופעות של מרידה ועזיבת הדת. בתקופה האחרונה, הוא אומר, הוא חש בעלייה דרסטית בתחושות רדיפה ושנאה בקרב צעירים דתיים.
"אינני יכול להצביע על התהליכים והתנאים האובייקטיביים שמביאים אותם לתחושות שכאלה", מבהיר פישרמן, "אולם מבחינה סובייקטיבית, הצעירים שאיתם אני בא במגע מרגישים שהעיתונאים שונאים אותם ושהמנהיגים רוצים להצר את צעדיהם. הם אומרים שלא רוצים אותם בצבא ובחברה, ושכביכול מבקשים להכניס אותם למסגרות מאוד מצמצמות ומתוחמות, מעין 'תחום מושב' לדתיים ומתנחלים. להרגשה הזאת יש השפעות שליליות, שבאות לידי ביטוי בראש ובראשונה בתחושת השייכות של הצעירים הללו ובמוכנות שלהם ליטול חלק במרקם החי של המדינה.
גם הסוציולוגית ד"ר תמר אלאור מהמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית מתקשה לזהות שנאה מובנית כלפי מתנחלים, אך איננה מכחישה את העובדה שיש לתחושת הנרדפות על מה להתבסס. אלאור, שחקרה בעבר את החברה הדתית והמתנחלית, מסבירה שקשה מאוד לבדוק שנאה בכלים ומדדים אקדמיים. לדעתה הדיון בדבר קיומה של שנאה למתנחלים הוא שולי לתהליך הכולל העובר כעת על הציונות הדתית, תהליך שלדבריה הוא כבר אפילו מעבר לגסיסה.
"השנאה למתנחלים, אם היא קיימת או לא, היא אספקט צר מאוד מתוך תהליך גדול בהרבה, שקשור בקריסתה של הציונות הדתית שהכרנו עד היום", אומרת ד"ר אלאור. "אני מניחה שההתעוררות של תחושות שנאה בקרב הציבור הדתי-לאומי קשור בהתמודדות עם קריסתה של הציונות הדתית כמגזר שלם העומד בפני עצמו, כפי שהכרנו אותו עד היום. התהליך מתורגם, בעיקר אצל הנוער, לתחושות של שנאה מצד הציבור כלפיהם, בעוד אצל המנהיגים והרבנים זה בא לידי ביטוי בהכחשה ובדיבורים חסרי כיסוי על אהבה גדולה בציבור, כשלא ממש ברור על מה הם מסתמכים".
אין אהבה – כלומר יש שנאה למתנחלים?
"ממש לא. אני לא חושבת שיש שנאה כלפי מתנחלים, אבל אני גם לא חושבת שיש אהבה יוצאת דופן. מה שנראה כהתעלמות הרבנים מאותן תחושות שנאה שעליהן מדבר הציבור שלהם, נובע מהכרה שאכן לא מדובר בשנאה, ובה בעת מהכרה שהצינות הדתית מסיימת את דרכה כציבור מגזרי בעל אג'נדה אחת. הכרת הרבנים במה שמוגדר תחושות שנאה תהיה השלמה עם הוצאתה של הציונות הדתית מחוץ למארג הישראלי, ולמעשה השלמה עם מותה, ובזה הם לא מעוניינים".
לא מוקדם מדי להספיד את הציונות הדתית?
"מה לעשות שהמציאות מורה אחרת? לדעתי אנחנו עדים עכשיו לסופה של הציונות הדתית במובן של מגזר הנתפס כיחידה עצמאית. זה סוף אכזרי שמתפתל בעינויים איטיים תוך התפצלות להמון חוויות של סוף, אבל ברמה המעשית הארון כבר מונח והציבור עובר על פניו. בסופו של התהליך הציונות הדתית תתבסס במספר זרמים. אני מניחה שחלקם יהיו מנוכרים למדינה ולתחושת השותפות, ואחרים ימשיכו לנהל דיאלוג עם הציונות החילונית, אבל לא כנציגים של תנועה דתית, אלא כאזרחים שאמונתם הדתית משנית לאזרחותם. מן הסתם גם יהיה זרם שיהווה שריד למפד"ל המיתולוגית, ואנשיו ימשיכו לראות עצמם שרתי קודש וגבאים לכל דבר שבקדושה, תוך מחשבה שכך הם משמרים את זהותה היהודית הדתית של המדינה".
הכתבה המלאה מתפרסמת במוסף "דיוקן" ב"מקור ראשון".
נא להמתין לטעינת התגובות
