עד תום ההליכים
יפעת ארליך אמנם לא נכחה בעמונה כשביתה נהרס. אבל עד היום אין לה תשובות לתלמידות ששואלות: של מי המדינה הזאת
אבל אולמרט קצת פספס. הוא דרך יותר מדי חזק. כי בשם החוק, חבורת יס"מניקים ניפצה את זכוכיות החלון של ביתי, על ראשן של נערות בנות 15 ואחר כך דרכה עליהן – לא מטפורית, אלא כך ממש פיזית: יס"מניק גברתן הילך להנאתו על ראשן של התלמידות היקרות שלי, שבאו להביע את נאמנותן לערך ההתיישבות באדמת ארץ ישראל ולמחות על כך שאת החוק במדינה אוכפים בצורה כל כך סלקטיבית.
אני, באופן אישי, בחרתי שלא להיות בעמונה בזמן המאבק, כדי להגן על ילדי הצעירים. אך חלק מהתלמידות שלי, באולפנת עפרה, בחרו - על דעת עצמן - למחות בעמונה. ולי לא נותר אלא לשמוע את העדויות המצמררות שלהן על מה שהיה.
עוד לפני שביתי נחרב, ידעתי שגם אם צדק אין כאן, וגם אם ההחלטה היא פוליטית באופן מובהק, ברגע שנתקבלה ההחלטה האכזרית הזו, על ידי שר ביטחון וממלא מקום ראש ממשלה זמניים, היא חייבת להתבצע. כי הבית שלי אומנם היה מאוד יקר ללבי, אך המדינה שלי יקרה לי עוד יותר. וכל מאבק, נחוש ככל שיהיה - הוא מאבק סמלי, ולא מאבק שבכוחו למנוע את ההריסה.
אז למה זרקת אבנים על השוטרים, שואל כל שמאלן מצוי. ואני כמתנחלת מתגוננת ממהרת להשיב: לא זרקתי. לא זרקתי, לא רציתי שיזרקו, ואני עדיין חושבת שאסור לזרוק. אבל כן צריך למחות ולזעוק ולהישאר לעמוד איתן מול סוס פרא ואלה מונפת.
ולכן לא הצלחתי בדיעבד שלא לשמוח מעט, בתוך כל הדמעות, על עוז הרוח שהתגלה בעמונה, על החרפה של הקלות הבלתי נסבלת בגירוש יהודי גוש קטיף, שנמחתה מעט בעמונה.
לא יכולתי שלא לשמוח, שאולי סוף סוף בעתיד יחשבו פעמים לפני שימשיכו לדרוך על ציבור המתיישבים.
שמחתי כי עמונה הפכה למותג; היום שלפני עמונה הוא לא היום שאחרי עמונה.
שמחתי כי כנראה החברה בישראל מבינה רק כוח. כך הוכיח הטרור הפלשתיני. אז מה יש? שיפחדו גם מאיתנו קצת. הרי לא משנה מה המתנחל יעשה, גם אם הוא ינסה לחייך הכי יפה מתחת לזקן, הוא תמיד יהיה אשם בכל צרותיה של המדינה.
עמונה הפכה למותג. צילום: רויטרס. רויטרס
חוק זה חוק
אז מה, את רוצה להיות אויבת של המדינה שלך? או אולי זו כבר לא המדינה שלך? זה בדיוק מה שעשו כלפיי בעמונה. התייחסו אלי כאויבת. הרי לאויביה הקשים ביותר של המדינה מוכנים להסתפק באטימת בתים ולא בהריסה. הרי גם כאשר צה"ל פועל בכפר ערבי הוא לא מנתק את זרימת החשמל והמים לכל הכפר - כפי שנעשה בעמונה - ואנשים וילדים נותרו יום שלם ללא מים. אי אפשר היה להזעיק אמבולנסים לפצועי הפוגרום בשל ניתוק החשמל.
הרי גם לאויבי המדינה נשארת הזכות לפנות לבג"ץ ולבקש ממנו להתערב ולהגן על זכויותיו הבסיסיות. אבל כשאנו, המשפחות שרכשו את הבתים, פנינו לבג"ץ, פסק השופט חשין שאין לנו את הזכות לבקש מבג"ץ סעד, כי אנחנו חלק מקולקטיב אלים ולא אנשים פרטיים.
אם נציגי השלטון רצו לחנך אותנו וללמדנו מהו חוק, חבל מאוד שהם עשו זאת עם אלה ביד. מה
היה קורה אילו הכל היה נעשה לאט יותר? לא ב"אפס סובלנות"? אילו לא היו הורסים תשעה בתים בחצי יום אלא ביומיים?
רוב מוחלט של האנשים שבאו לעמונה, באו לממש את זכות המחאה, שהיא זכות יסודית במשטרים דמוקרטים שפויים. אבל לא אצלנו. אצלנו בנות שישבו בתוך הבית, ולא עשו מאומה מלבד לשיר ולרקוד ולבכות, זכו לכינויים כמו: 'כלבה', 'זונה', 'יהודיה מסריחה' - מנציגי שלטון החוק. וזה רק קצה קצהו של הפוגרום בעמונה. ואם אבירי שלטון החוק לא היו מפחדים כל כך, הם היו מוכנים לכבד את ועדת החקירה ולחשוף, שגם חבטו בראשים ללא רחם וללא צורך, וגם משכו בצמות, וגם זרקו בנות מהחלון, וגם שלחו ידיים למקומות שאסור.
ואת התלמידות הללו אני אמורה לחנך, שזאת המדינה שלהן. שזאת המשטרה שלהן. שזהו החוק, וחוק צריך לכבד. ועדת חקירה נעימה שתהיה לכם.
נא להמתין לטעינת התגובות
