הארי פוטר ואבן העזר
מעולם לא שמענו שמציאותם של חריגים שנפגעו בגלל ההלכה, יכולה לשמש כלי ניגוח כנגד תחום הלכתי שלם. חז"ל הקלו מאוד בדינה של עגונה, אך מעולם לא ניסו "לפתור את בעיית העגונות" באופן גורף וסוחף
מצבן של מסורבות הגט הוא לעתים קרובות טרגי. אבל אלו שהופכים את הטרגדיה הזו לדגל במלחמתם כנגד "השמרנות ההלכתית", מחבקים את הנשים האומללות הללו חיבוק דוב. ההלכה לא מגיבה טוב להפגנות.
ישנם פיתרונות הלכתיים למצבן של מסורבות הגט. ראשית, מביני דבר אומרים שחלק מן הדיינים אינם מתייחסים כהוגן לנשים הללו. שיפור היחס הוא צעד ראשון והכרחי. שנית, לרבים מן המקרים אפשר למצוא פיתרונות במסגרת המצב ההלכתי העכשווי. שלישית, יש בהחלט מקום לחתור לאימוץ נורמטיבי של הסכם קדם-נישואין, בנוסח שיהיה מוסכם גם על הנהלת בתי הדין הרבניים, ויוכל לצמצם מקרים של סרבנות גט בעתיד.
אין ספק שאפשר, וצריך, לעשות יותר. אך הטענות הנשמעות לעתים תכופות, כאילו פיתרון כולל ודרמטי למצוקת המסורבות נמצא בהישג יד, הן אשליה גמורה. אם נתייחס, למשל, להצעה להפקיע קידושין למפרע באופן המוני, אין שום פוסק חשוב שיסמוך אי-פעם את ידו על הצעה כזו. ובצדק. ההשלכה היחידה של הקריאה לפיתרונות כאלו היא הסחת דעת מהפעילות האמיתית שיכולה לעזור למסורבות הגט.
אני מבין את הערגה להארי פוטר הלכתי, שבלחש קסמים אחד יתיר את כל העגונות מכבליהן. אך הארי מועיל יותר בענייני אבן החכמים מאשר בענייני אבן העזר (החלק בשולחן ערוך העוסק בדיני משפחה). אפשר לסייע לעגונות ולמסורבות רק על ידי תהליכים איטיים ומאמצים סיזיפיים, ולא באבחה אחת חותכת של שרביט קסמים.
יתריסו כלפיי: הדרך שאתה מציע, לעולם לא תביא פיתרון כולל; תמיד יישארו נשים בלי פיתרון הולם. אני מודה. בהלכה, כמו בכל מערכת משפטית, ישנם מקרי-קצה מעטים, שנקלעים למצב בעייתי, וקשה מאוד למצוא להם פיתרון.
ביאליק התפעל מרגישותו המוסרית של "דניאל החייט", אשר דרש את הפסוק "והנה דמעת העשוקים ואין להם מנחם" (קוהלת ד', א), כמתייחס למצוקתם של הממזרים: "אבותם של אלו עוברי עבירות - ומסכנים אלו מה אכפת להם? אביו של זה בא על הערווה - זה מה חטא ומה אכפת לו?" (ויקרא רבה ל"ב, ח; תרגום). אך דניאל החייט לא הגיע למסקנה שיש לשנות את ההלכות הנוגעות לממזרים. מסקנתו היתה אחרת לגמרי: אלו מן הממזרים האומללים שלא נצליח להקל על סבלם בעולם הזה, הקב"ה ינחם אותם בעולם הבא.
הרמב"ם הריאליסט והמפוכח עמד על כך שבאופן בלתי-נמנע מצוות התורה הולכות אחר הרוב, ויכולים להיות מקרים בודדים שבהם המצווה תביא לפגיעה
אין זה אומר שעלינו להקשיח לבנו לנוכח מצוקתו של האדם הבודד, שנקלע לטרגדיה אישית עקב פסק הלכה. חס ושלום. חכמי ישראל בכל הדורות עשו מאמצים עילאיים למצוא פיתרונות הולמים למצבים כאלו. אך מעולם לא שמענו שמציאותם של חריגים שנפגעו בגלל ההלכה, יכולה לשמש כלי ניגוח כנגד תחום הלכתי שלם. חז"ל הקלו מאוד בדינה של עגונה; אך מעולם לא ניסו "לפתור את בעיית העגונות" באופן גורף וסוחף.
התבוננות בוגרת וכנה תביא אותנו למסקנה שאין פיתרון כולל לכל המצוקות. כל אחד מאתנו יודע, מחייו שלו, שהקביעה הזו נכונה לגבי כל התחומים. במקום להיחפז אחרי מקסמי שווא ופיתרונות קסם, עלינו להשתדל בכל מאודנו לעזור, באופן נקודתי ופרטני, ולצמצם עד למינימום את סבלן של מסורבות הגט האומללות; לצד שאר הזקוקים לעזרה, בכל עת ובכל מקום.