במצב של אי יציבות
נפגשנו בפרבר. רוב סימני ההיכר הוביל לכך שהוא לא מכאן, אבל לא יכלתי להחליט: הוא פורטוגלי, או שמא פורטוגזי? שאלות ותשובות, חלק ג'
הפרשנים טועים מאוד, המתקוממים טועים במידה חלקית. הפועל בעבר הוא יָכֹל (בכתיב מלא: יכול), והוא מופיע באופן עצמאי במקרא: "ולא יָכֹל להשיבה אליו". "יכול" הוא גם המקור ("יכול אוכל") וגם צורת הבינוני, המופיעה גם בצירוף הלגיטימי "היה יכול". השיבוש העילג והמעצבן יָכַל נולד בהשפעת צורת הנסתרת והנסתרים: יכלה, יכלו, באנלוגיה לצורה הנפוצה עמָד, הלָך וכדומה.
גדעון בירנהק שואל: "האם Suburb הוא פרבר או פרוור?
המילה מקראית, אם כי מקורה פרסי, והיא מופיעה כבר במקרא בשתי הצורות: פרבָּר ופרוָר. מאחר שההגייה המקובלת היום אינה בבי"ת דגושה, נכון יהיה יותר לשמור על הכתיב פרוור.
צחי שואל: איך אומרים: "רוב סימני ההיכר מוביל לכך" או שמא "רוב סימני ההיכר מובילים לכך"; " מחצית מהציבור העובד מרוויח", או "מחצית מהציבור העובד מרוויחה"?
השאלה שהציג צחי מטרידה את כותבי ודוברי העברית כבר שנים רבות: כאשר יש לשם עצם כַּמָּת (חצי, חלק, רוב), מה קובע את מינו ומספרו של הצירוף? יצחק אבינרי קובע בעניין זה כי צריך ללכת לפי השם ולא לפי הכמת ולומר, למשל, "רוב הפועלים הודיעו". הוא מסתמך על דוגמאות מהמקרא כמו "רוב שנים יודיעו חוכמה" (איוב). במערכות שונות של עיתונים וספרים נקבע דווקא כלל הפוך. האקדמיה החליטה לא להתערב ולא להביא המלצה גורפת, ומתירה אפילו מצב שבו הצירוף יהיה ברבים כאשר מדובר בשם קיבוצי: "חלק מהאוכלוסייה מרוויחים". ההמלצה המקובלת וההגיונית היא להכריע לפי העניין המובא במשפט. כאשר הדגש הוא על הרכיב השני (האוכלוסייה, הפועלים), יש ללכת לפי הרכיב הזה: "רוב האזרחים תמכו בהתנתקות". כאשר רוצים להדגיש את הכמת, הוא ישפיע על המין והמספר. למשל: "הרוב הגדול של האזרחים תמך בהתנתקות".
צחי מוסיף ושואל: המילה "יציבות" מנוסחת כנקבה. מה קורה בביטויי שלילה כמו "אי יציבות" או "חוסר יציבות"?
כאשר סמן השלילה הוא בעל תג מין כמו "חוסר" או "היעדר", הוא זה שיקבע: "היעדר אספקה גרם (ולא גרמה) לכישלון המבצעי", " חוסר מזומנים הביא (ולא הביאו) לקריסת המפעל". ל"אי" אין תיוג מין, ולכן יקבע הרכיב השני: "אי יציבות גוברת", לעומת "אי צדק משווע".
עידו כותב: כמפקד טנק בחיל השריון התעוררה אצלנו שאלה אם בורסייט (Boresight), המכשיר שמשמש אותנו לתיאום הכוונות, הוא זכר או נקבה. התרגום לעברית של המושג הוא "כוונת לוע" ולכן אני אומר: "בורסייט טובה". וישראל בן-סיני, באותו עניין: באחד האתרים נכתב "רוש, יצרן התרופות השווייצרי". האם לא צריך היה לכתוב "רוש, יצרנית התרופות השווייצרית" ? הרי רוש היא חברה.
כאשר מדובר בשם לועזי שאין לו תג מין, או בשם פרטי שאינו של אדם, נקבע המין לפי המונח הכללי שמאחוריו מסתתר השם. "רוש" היא אכן חברה, ולכן יש לכתוב "יצרנית התרופות". " בורסייט" הוא מכשיר, ולכן יש לומר "בורסייט טוב". לעובדה ש"כוונת לוע" הוא מונח בנקבה אין חשיבות במקרה הזה.
שמעון זילבר כותב: אני עוסק בחינוך ויש לי בעיה: לתלמיד אני יכול לומר "אתה גאון", אך מה אומר לתלמידה? "גאונית" משמשת לדעתי רק כשם תואר לשאינם בני אדם, למשל: תוכנית גאונית, אך לא אומר "את גאונית". הדרך שבחרתי היא "את גאון", אבל אינני רווה נחת מכך.
"גאונית" הוא שם תואר תקין לאישה, אך הוא מעורר אי נוחות ולכן מעדיפים את "את גאון" בדומה ל"את עילוי". הסיבה לאי הנוחות היא שבצורת הזכר יש הבדלה: "גאון" הוא כינוי לאדם, "גאוני" הוא כינוי למה שאינו אדם, אך צורת הנקבה של "גאון" ו"גאוני" זהה: "גאונית". כדי לפתור את הדילמה נוצרה הצורה "גאונה", שיש רואים בה שפת דיבור. על פי אבן שושן היא הצורה המועדפת.
זהר שיש שואל: איך לכתוב: "הפעילות מתחלקת לשתיים" או "לשניים"?
מספרים בתרגילים בחשבון נחשבים מספרים סתמיים, ולכן יופיעו תמיד בנקבה. מכאן: "הפעילות מתחלקת לשתיים".
נדב שואל: לאחרונה פשה בתקשורת הנוהג לומר ולכתוב "ספרו החדש של . . ." במקום "מאת" ? האם זו טעות?
התשובה מצויה בשאלה. השימוש ב"מאת" יוצר נוסחה קשיחה: X מאת Y. השימוש ב"של" גמיש יותר. אי אפשר לכתוב "ספרו החדש מאת דוד גרוסמן", אבל אפשר בהחלט לומר "ספרו החדש של דוד גרוסמן". במקרה של נוסח רשמי עדיף "יצא לאור'דבש אריות' מאת דוד גרוסמן".
נמרוד וגלי שואלים: אנחנו חלוקים כבר שנים לגבי סוגיה הרת גורל. מה שמו של העם השוכן בארץ פורטוגל? האם פורטוגלים או פורטוגזים? מהי השפה, פורטוגלית או פורטוגזית?
שם המדינה הוא פורטוגל, והתוספת יו"ד לציון תואר יוצרת את "פורטוגלי". שם התואר המקורי הוא Portuguese ולפיו נגזר "פורטוגזי". מילון אבן שושן קובע כי הצורה העיקרית היא פורטוגלי, והמשנית-דיבורית: פורטוגזית. אני מחבב דווקא את "פורטוגזי", אך שתי הצורות נכונות.
צבי ארליך כותב: הקריין מודיע ברדיו שקופות הגמל "הניבו תשואות ריאליות שליליות". האם אין כאן שגיאה כפולה? איך אפשר לדבר על הפסדים במונחים של תנובה, ואיך אפשר לקרוא להכנסות מהשקעה "תשואות שליליות"? האם לא יותר פשוט לומר "קופות הגמל רשמו הפסדים ריאליים"?
על פי מילון הבנקאות ושוק ההון של איתן אבניאון, "תשואה" היא התרגום למונח האנגלי Yield, ו "תשואה שלילית" היא תרגום ל-Minus Yield. אבניאון סבור שיש ממש בטענת צבי ארליך, בעיקר ביחס לשימוש ב"הניבו", אך המונחים האלה השתרשו ומקובלים בשוק ההון.
שבט משוטטי בכרמל
איל שרון, מרכז שבט בתנועת הצופים בחיפה, שואל: האם השם "שבט משוטטֵי בכרמל" נכון?
"שבט משוטטי בכרמל" חגג לא מכבר יום הולדת 80. את שם השבט קבע מייסדו אריה כרוך. הצורה הזו מיוחדת: הנסמך מופיע בצורת רבים, ואחריו מילת יחס המפרידה בינו לבין הסומך. הצורה קיימת במקרא. הבלשנית מאיה פרוכטמן מביאה בספרה "דקדוקי פיוט" כמה דוגמאות, שעליהן הצביע כבר במאה ה-13 המפרש האשכנזי אברהם בן-עזריאל. ביניהן: "גמולֵי מחלב עתיקֵי משדיים" (ישעיהו, כ"ח, 9), " יושבי על מידין והולכֵי על דרך שיחו" (שופטים, ה', 11), וכן הפסוק המפורסם מישעיהו ה',11: " הוי משכימי בבוקר שֵכר ירדופו, מאחרֵי בנשף יין ידליקם". בן-עזריאל לא סבור שזו סמיכות, אלא צורה קדומה של ריבוי. היום זה נתפש כסמיכות, כצורת כלאיים.
נתניה ובארותיים
אמיר טל שואל: האם יש להגות את שמה של העיר נתניה Natanya, או שמא ההגייה הנוכחית Netanya היא הנכונה? כמדומני שהעיר קרויה על שמו של נתן שטראוס.
נתניה נקראת אכן על שם נתן שטראוס, אך השם הנכון הוא נְתניה במלרע. כאשר עיצור בקמץ נסוג להברה השנייה מן הסוף הוא נחטף. כפי ש"שָמר" הופך "שְמרתם", כך נָתן+יה הפך נְתניה. נתניה במלעיל היא צורה עממית, במסגרת הנוהג להפוך שמות פרטיים למלעיליים. המגמה הזו הפילה שמות ערים רבות שהפכו מלעיליות, כמו בת ים, חיפה, גדרה, יפו, עכו, וכמובן ראשון לציון שהפכה ל"רישון".
שואל ששמו נשמט כותב: בשם היישוב בארותיים יש צורת זוגי שנגזרת מצורת רבים. הכיצד?
בארותיים בנגב נקראת כך על שום שתי בארות המצויות במקום: באר משה ובאר אהרון. לפי הכלל היבש צריך היה לומר "באריים". הצורה המיוחדת הזו מזכירה את "חמור חמורותיים", שבו הסיומת "וֹתיים" אינה תולדת סיומת הנקבה כמו ב"נקודתיים", אלא הוספת ההברה "וֹת" לנוחות הדיבור.
דרכייה ודרכון
מיכה עמית כותב: סרקתי את תעודת העלייה של אבי ז"ל, וגיליתי מונח שלא היה מוכר לי: " דַּרכִּיָה". על פי מילון גור התברר שפירושה ויזה, אולם מילון אבן שושן נותן למילה זו משמעות אחרת: תחנת משמר. לעומת זאת במילון גור אין מופיעה "דרכון" במשמעות פספורט. אשמח לדעת מתי נקבעה המילה "דרכון" כפספורט, ומה אירע ל"דרכייה"?
מסע הפספורט למילה עברית מוסכמת היה ארוך ומייגע. בשנת 1865 מופיע עבורו הביטוי "כתב תעודה", וב-1891 מופיע הביטוי "תעודת מסע". על המילה "דרכון" ניטש ויכוח נוקב בשנות החמישים, ויצחק אבינרי יצא למלחמה נגדה והציע לקרוא לפספורט "יָתּוּר" או "מעברה" (בי"ת רפה). "דרכייה" במשמעות ויזה היתה נהוגה בראשית המאה הקודמת, ונזכרת גם ביומן שכתב המשורר יצחק למדן בשנת 20'. המילה אשרה שנקבעה מאוחר הרבה יותר מופיעה לראשונה במילוני האקדמיה בשנת 85'.
נא להמתין לטעינת התגובות
