הביג מאמא
משה גורלי מהמר כי מעטים ממספידיה של שושנה דמארי שמעו לאחרונה דיסק שלה
דווקא הגאווה הזו מעצימה את התסכול. דמארי ממוצבת כאייקון לאומי יותר מאשר אמן בן אנוש. פרס ישראל מיקם אותה סופית בין סמלי העבר הרחוק. היריבות, שספק קיימת, עם יפה ירקוני אפשרה לתקשורת לארוז אותה בקיטבג ולהזדכות עליה בבקו"ם האמנותי. שיתופי הפעולה בשנות ה-80 - עם מתי כספי ובועז שרעבי, ולאחרונה עם עידן רייכל - היטיבו עמה, אך לא חילצו אותה לנוכחות אקטואלית אמיתית יותר, כפי שזוכים לה ענקי העבר בעולם הרחב.
במידה מסוימת, דמארי היא המקבילה הנשית של יהורם גאון. לשניהם קול חזק וחם שעשה קריירה
במרחב שבין שירים לאומיים פומפוזיים לשירים אישיים ונוגעים יותר. גאון, הצעיר יותר, ויתר על האפשרות להתחדש כזמר ואת מעמדו הוא משמר בטלוויזיה.
דמארי יודעת רק לשיר. היא נענית מדי פעם לשיתופי פעולה, היא עיטרה פה ושם ערבים נוסטלגיים, אבל את הבמה היא עזבה מזמן. ספק רב אם הכיבודים שהעטירו עליה פיצו אותה על ההתעלמות האמנותית. והיא הרי הביג מאמא שלנו, המרסדס סוסה שלנו שראויה כמוה להכרה כסמל, אבל קודם כל כאמן חי, נושם ומבצע.
אני מוכן להמר שמעטים, אם בכלל, משלל המספידים שידברו ויישמעו בימים הקרובים שמו לאחרונה דיסק של דמארי בבית או ברכב. כמי שפטור מהצביעות הזו, כמי שתקוע בתובנה שזמרי העבר ראויים לא פחות מהצעירים של היום, אני חושב שאפילו לשושנה דמארי היה מגיע יותר מפרס ישראל.
היה מגיע לה שיכירו בה כזמרת חיונית, איכותית ומרגשת הרבה לפני שאיפסנו אותה בבוידעם התרבותי. אני מניח שגם היא היתה ממירה את הכבוד הרב בקצת יותר השמעות ואולי גם שירים חדשים.
נא להמתין לטעינת התגובות
