הזירה הלשונית: מי תמלל? מי שכתב? מי ציטט?
בשיא החמסין, לקחתי את השדכן, ויצאתי לתפוס את הפר. הגעתי עד הקצביות. אבל שם, הסתבר לי, הפר הפך לשור. שאלות ותשובות חלק א'
במקרא מופיעים המגל והחרמש פעמים מעטות, ובשני המקרים מדובר בכלי המעוקל הדומה לירח המתמעט, ומכאן גם הדימוי מן העברית החדשה "חרמש הירח." במשנה מופיעים "מגל יד" ו"מגל קציר," ויש ביניהם הבדלים קטנים: מגל היד קטן מעט יותר, והוא החרמש המקראי. להבו של מגל הקציר משונן, והוא המגל המקראי. בערבית הם נקראים בהתאמה "חשישה" (מהמילה חשיש, עשב) ו"מנג'ל." הכלי שאנו קוראים לו היום חרמש הגיע מאירופה, וניתן לו השם חרמש כדי להבדילו מהמגל.
אהרן עמילני שואל: זה זמן שאנו מחפשים את המילה העברית הנכונה לפעולת הוצאת תפוחי אדמה וניעורם מתוך האדמה.
בירור באימפריית תפוחי האדמה בנגב המערבי מגלה כי הדרך הפשוטה והמקובלת מאז ומתמיד היא "אסיף תפוחי אדמה."
אורי הייטנר כותב: בסיפור "הדבר בתל אביב" מאת מירה לובה מצאתי את הטענה שחמסין הוא הרוח הנושבת בארץ ישראל 50 יום בשנה. הגרסא דינקותא שלי היא ש"חמסין" הוא 50 הימים שבין פסח לשבועות, תקופת המעבר המאופיינת בחמסינים רבים. מה נכון?
הבלשן חיים בלנק כותב בספרו "לשון בני אדם" כי "חמסין" הוא מונח מצרי שהתגלגל לארץ ישראל. במצרים נקראה הרוח המזרחית היבשה הזו כקיצור של הביטוי "אריאח' אל חמסין," רוחות ה,50- שהם 50 הימים בין חג הפסחא לחג השבועות של הקופטים. לסברה שמדובר ב50- יום ארץ ישראליים קורא בלנק "רעות רוח".
אלישע פרוינד כותב: כיצד קוראים בעברית ל"שדכן," אותו מכשיר שבעזרתו מצמידים ניירות זה לזה? אני מכיר את המונח מַכְלֵב. בת שיחי טענה שהמכשיר מכונה מַסְכֵּת, מלשון סיכות.
מכלב הוא השם הרשמי, והסיכה היחידה היא "כליב." השם הנפוץ היא המילה בלשון הדיבור: שדכן. מַסְכֵּת הוא קנה השמע (הסטטוסקופ) של הרופאים. מלשון סיכה היה צריך לומר מְסַכֵּך, אך המילה הזו, הנשמעת פה ושם, לא קיבלה מעמד רשמי.
הקורא הרשקוביץ שואל: איך נקראת הפעולה שבה מעבירים לכתב הרצאה של מישהו: שכתוב, תמלול, ואולי ציטוט? האם יש הבדל אם זה חי או משמיעה מקלטת?
"תמלול" היא הפיכת טקסט בעל פה, הרצאה, שיחה או ראיון, בדרך כלל מוקלטים, לטקסט כתוב. המילה חדשה יחסית. במילון אבן שושן המעודכן תמלול פירושו חיבור נוסח מילים ליצירה מוזיקלית. "שכתוב" היא התקנה של טקסט כלשהו לדפוס באמצעות עורך. "ציטוט" היא השמעת דברים בשם אומרם, בדרך כלל משפטים בודדים.
יעל מנצר שואלת: בעל מטווייה אחד השתמש במילה "ציוף" לצורך תיאור פעולה של עיבוי חוטים לא על ידי ציפוי, אלא בפעולת גלגול וסיבוב החוט סביב עצמו. האם זה נכון?
ל"ציוף" שתי הוראות: האחת היא כושר ציפה או .Flotation ההוראה השנייה, שהביאה יעל, מקורה במילה התלמודית "ציף," צמר מרוט ומנופץ.
יוני טחן שואל: מה בין "תפיסה" לבין "תפישה?"
אין כל הבדל. תפש (ומכאן תפישה) הוא הצורה המקראית, ותפס הצורה התלמודית. קיימת נטייה לא מחייבת להבחין בין "תפיסה" פיזית לבין "תפישה" שכלית.
צליל בן-עקיבא שואל: מה בין "חימר" ל"חומר?" ואביעד זנו שואל: נתקלתי בפועל בעל חמש אותיות שורש: חמרמ"ר. האם יש כאן קשר למילה "חמרה," אותה אדמה אדומה?
חמ"ר הוא שורש מתעתע. מחלקים אותו לחמש הוראות נפרדות, אבל אטימולוגים כמו ארנסט קליין סבורים שכמה מהן קשורות זו בזו. ההוראות הנפוצות קשורות לשריפה וצריבה ולצבע האדום. "חומר" במשמעות הקדומה הוא אדמה אדמדמה שממנה עושים כדים, ובשפת ימי הביניים המילה התפתחה למשמעות הרחבה יותר, בצמד "חומר וצורה." "חימר" הוא האספלט החום-שחור, ומקורו כמקור "חומר." גם הפועל המקראי חמרמר, וכן אדמת החמרה
הגולש "קורא מסור" כותב: בימים אלה מובילה הבורסה לניירות ערך את "מצעד השוורים" בשדרות רוטשילד בתל אביב. ,Bull המושג הבורסאי למניה בעלייה מתמדת, הוא "פר." "שור" (Ox) הוא "פר לשעבר," דהיינו מסורס. מה קורה?
יש הבחנה מילונית מסוימת בין פר לשור, אך יש גם ערבוב רב בשימוש, שראשיתו כבר במקרא בביטויים "פר השור" ו"שור פר." בענייני הבורסה, האקדמיה קבעה כי יש לומר "שוק פרים" על שוק מניות בעלייה ,(Bullish Market) אך הציבור דבק ב"שוק שוורים," אולי עקב האסוציאציה לשור המסתער בזירה, מול הפר העומד רוב היום באפס מעשה ומצפה להרבעה הבאה. "מלחמת שוורים" עצמה היא תרגום של המילה האנגלית .Bullfight
בלהה מראשון שואלת: "פלינדרום" פירושה מילה או משפט שניתן לקרוא משני הכיוונים. בזמן האחרון נתקלתי במורות לחשבון המשתמשות במושג "מספר פלינדרומי" למספרים הנקראים משמאל לימין ולהפך, כגון: 22 ,343 ,5665 ועוד. האם מושג זה הוא נכון, והאם השימוש בו הוא תקני?
על פי מילון וובסטר, "פלינדרום" הוא כל רצף שניתן לקראו משני הכיוונים, כולל רצף מספרי.
שמוליק כותב: בזמן האחרון אני נתקל יותר ויותר במונח קַצָּבייה במקום אטליז. מהיכן זה צץ?
"קצבייה" היא יוזמה של קצבים מהדור החדש, ואינה מצויה במילונים. ייתכן שנולדה עקב אסוציאציות לא נעימות המתלוות לאטליז, והיא נקשרת לקבוצה גדולה של חנויות מזון כגון מעדנייה, סושייה ושווארמייה. אם לשפוט על פי המילה, בקצבייה אין מוכרים את המזון אלא את המוכר.
נספח למילון החרדי ")הזירה הלשונית" 21.1 ו,(28.1- בעקבות תגובות הקוראים לובה חרל"פ, אברהם חיימוביץ, צבי פרח, יצחק שריג ועוד.
איידם. חתן (בעל הבת,( לצד השווער און שוויגער.
אשר-יצרעס. בישיבות של חסידי גור נהגו פעם לקרוא כך לנייר טואלט, אבל המשגיחים נלחמו בביטוי,
והוא עבר מן העולם.
בּלֶבּוֹס. מילולית: בעל בית. לא זכה להיות "גדול."
חול המועדניק. נאמר כשרוצים לומר על אדם שהוא פוץ, שפירושו המילולי איבר המין הגברי, מפני שחול המועד נמצא בין רגל לרגל (כלומר, בסוכות ובפסח, על פי יצחק שריג.(
חצי סידור. חצי מסידור מלא (ע"ע.(
חצי עילוי. אמנם "בעל כישרֶן" , אך מבולבל משהו.
מהיכן ירק זה חי? שאלת תמיהה: ממה מתפרנס אדם זה? מקור הביטוי בדיון תלמודי על ירק הצומח בין שני שדות.
סברה בלֶבָּתית. סברת גמרא ברמה בינונית.
סידור מלא. דירה מרווחת בעיר לשידוך.
ענבי הגפן בענבי הגפן. שידוך מוצלח בין שתי משפחות מיוחסות, על יסוד מדרש אליהו רבה, פרשה ו.' עסקֶן. מי שראשו אינו בלימוד לשמו. ביטוי גנאי.
קעסט. דרגת סידור גבוהה מאוד לשידוך: קצבה חודשית נדיבה לכמה שנים.
קרמבו. כינוי לראש ישיבה בעל חרדיות חצויה, ספרדית-אשכנזית, דהיינו: שחור מבחוץ ולבן מבפנים.
שידוך פרויקט. שידוך שבו הובטחה לחתן דירה זולה בפריפריה החרדית.
תיכוניסט. הגיע לישיבה הליטאית לאחר שסיים ישיבה תיכונית ונחשב "מודרני." הכינוי מלווה את האדם כל ימיו, וכך נמצא שאומרים על בחור בשידוכים ש"אבא שלו תיכוניסט".
הגולש אוהד בית"ר מוסיף ביטויי מלתחה חרדיים: "לצד הקפוטה עומדים שלל פריטי לבוש חסידי: השטריימל לגווניו (הספודיק, הקאלפיק ומה לא,( וכן הגארטל (האבנט,( היארמולקה (הכיפה המצויצת,(הבעקיטשע (המעיל הירושלמי המפוספס-מוזהב,( הזשובע (קרי: ז'ובה, במלרע) הירושלמי החום, עם הכיסים פתוחי התחתית (רק כדי להכניס ידיים ולא כדי להכניס חפצים, כדי לא להיכשל באיסור טלטול בשבת,( ועוד ועוד.
צבי פרח כותב: "ה'תוספות' אינן נמצאות בצד השמאלי של הדף, אלא תמיד בצד החיצוני של הספר. בחלק הפנימי תמיד תמצא את רש"י. הארגון המוזר של העמוד מעלה תמיד את השאלה למה לא נשמרת האחידות. התשובה המקובלת: 'תוספות' תמיד מתרגזים על פירוש רש"י. אם היה באפשרותם הם היו גוזרים אותו מעמוד הגמרא. לכן שמו את רש"י בפנים, עמוק. כך לא יעזו ה'תוספות' לגזור את רש"י, שכן אז יחתכו גם את דף הגמרא כולו, יחד איתם."
ולסיום: "חמאיין" היא כמובן צורה מקוצרת של הביטוי היידי "איך מאיין," שפירושו "אני סבור;" ככתוב ב"מילון הסלנג המקיף," עמ' .143
ruvik@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
