כבר צריך להתעורר
היחסים בין גידי גוב לשירי ארצי, מנחי "יום חדש", תוכנית הבוקר של קשת (שימו שעון ליום רביעי הקרוב. מוקדם), מרגישים בדיוק כמו אלה של כל זוג צעיר בראשית דרכו * הוא: "היא הגיעה צהריים אחד, ואחרי שעה על הסט היה ברור לכולנו שזה זה" * היא: "תרשה לי גידי לומר לך פה שאתה אייקון מאז שהייתי ילדה" * חוץ מבזוגיות הם עסוקים גם בצפייה אינטנסיבית בתוכניות בוקר בווידאו, בקריאת עיתונים ובשאלה המכריעה מכולן: איך לעזאזל מתעוררים ב-4:00 לפנות בוקר * ונו, זה מתבקש: שיהיה לכולנו בוקר גוב
"אבל יש לה רק שתי ידיים, אז איך", הוא מציץ בי מוטרד, ונזעק לקראתה כדי לחלצה מכוס אחת לפחות. הוא נוהג בה בהתחשבות, בדיוק בעצם כמו כל זוג בחיתולי דרכו. מיום רביעי הקרוב הזוג הצעיר הזה עומד לקום יחד מוקדם מאוד (ארבע לפנות בוקר, למען הדיוק) שלוש פעמים בשבוע, מרביעי עד שישי, ולפתוח לנו את שידורי הבוקר של קשת עם התוכנית "יום חדש", שם שהגתה אשתו של גוב, ענת.
עד שזה יקרה, גוב מברך מדי יום את האיש שהמציא את הווידאו, כי כבר חודשיים שהוא רואה המון תוכניות בוקר בכל הערוצים, רק שהוא צופה בהן ב-11 בלילה ומנסה לפצח את הסוד שהיה שמור פעם לדיזיינרים של תצוגות אופנה, או ליועצות טיפוח שסיפרו לנו שלמרוח אבוקדו על הפנים (עדיף בלי הגרעין) פותח יופי את הנקבוביות.
אבל עכשיו הקונספציה השתנתה, ברור. מבחינת יוצרי התוכנית הם הולכים להביא לכם את הפריים טיים לבוקר, להשתחרר מהקונבנציות הישנות, השמרניות, ולהתעסק בנושאים שאף מחלקת מחקר בקשת או ברשת לא העזה להתעסק בהן עד היום, לפני שהשמש כבר עמדה ברום השמים.
לא עוד תחנות רענון לעקרות בית, יאללה חומרים דעתניים וספקניים, אפשר לומר "לונדון את קירשנבאום" למשכימי קום. ושימו לב לשמות: גוב וארצי מהצד של קשת, עינב גלילי ואברי גלעד במשבצת של רשת וקובי מידן עם לינוי בר-גפן אצל המתחרים בערוץ 10.
קשה להאמין אבל גידי גוב, כוכב להקת הנח"ל, "הלהקה", אליל הבנות ב"דיזנגוף 99", סולן להקת כוורת, מנחה תוכנית ערב, בן 56. אחד שקוראים לו גידי גוב לא יכול להיות בן 56, אבל הבן אדם מודה, אין מה לעשות.
שירי ארצי, במראה אמה תומפסון, בת 34. החיבור ביניהם, שנראה טוב, נעים, כמעט מובן מאליו, נולד במקרה וכמעט שלא יצא לאוויר העולם.
גוב נבחר לאחר סיעור מוחות בחברת ההפקה ואצל הזכיינים. רם לנדס, המפיק הראשי, נדלק על הרעיון ושכנע את גוב די מהר, למרות שעת הבוקר המוקדמת, שמדובר במשהו אחר, חדש, מדליק.
המשבצת הנשית היתה קשה הרבה יותר לאיוש. כמעט 50 בנות נבחנו, ביניהן קארין מגריזו, מיכל ינאי ואילנה ברקוביץ'. ינאי צדה חזק את העין, הפתיעה לטובה ועוררה התלבטות גדולה, אבל הבחירה תמיד קשורה גם בבן הזוג על הסט. כשהגיעה שירי המצלמה נדלקה ולכולם היה ברור שזה בינגו. גוב מבהיר שכולן היו נבונות וכולן ידעו את התורה. עד שבאה שירי.
"כמו באגדות היא הופיעה, אני אפילו לא יודע מאיפה", הוא אומר.
בת הזוג הצעירה מחזירה: "לפני עשר שנים הייתי אצל גידי ב'לילה גוב'. זו היתה הפעם הראשונה שלי בטלוויזיה ואני זוכרת חוויה מאוד מרגשת ומקסימה מבחינתי. לפעמים הדרכים בינינו הצטלבו, כמו למשל כשבן הזוג שלי יפתח (השחקן יפתח קליין) שיחק ב'ליזיסטרטה', שכתבה ענת, אשתו של גידי. יש בארץ כמה אנשים שמבחינתי הם אייקונים, ותרשה לי גידי, לומר לך פה שאתה אייקון מאז שהייתי ילדה. תמיד נורא אהבתי אותו. במוזיקה ובטלוויזיה".
גוב מגרד בראש במבוכה: "מה, באמת? תמיד הייתי? אני שמח".
ארצי : "מבחינתי, להיתקל בגידי תמיד עושה לי שמח ונעים בלב. כשרם הזמין אותי לטסט, זה כבר היה שווה. קצב הלב שלי לא חזר עד עכשיו למסלול הרגיל שלו. הכל היה מאוד נינוח, כי זה כיף שאתה מגיע למקום שאתה לא צריך להתאמץ כדי להרגיש טוב".
אתה כבר מתאמן בלכוון שעון לארבע לפנות בוקר?
גוב: "כן, פה יש סיפור לא פשוט. ארבע לפנות בוקר אצלי זו לא שעה שאני מכיר. זו לא שעה קיימת. אם כבר הייתי קם בשעה כזאת זה כי צריך לטוס לחו"ל ואז אתה יודע שבסוף הארבע לפנות בוקר הזה תהיה לונדון. לפעמים הייתי קם בלילה כי היה צריך לצלם איזה סרט".
מספרים שהבוהמה קמה בשתיים בצהריים.
גוב: "אז יש כמה בוהמות. יש כאלה שמתחילים את היום בשתיים בצהריים".
ארצי : "בוא נגיד שאף אחד מאיתנו לא עובד בבנק, אבל בחיים לא ישנתי עד שתיים בצהריים".
אתה איש של יום או של לילה?
גוב: "לא יודע איזה איש אני. על כאלה שהולכים לפאבים או ברים אפשר להגיד שהם אנשים של לילה, אבל אני אחד שקם בשמונה וחצי בבוקר והולך לישון בשתיים וחצי בלילה".
ארצי : "אז אתה איש של כל היממה".
גוב : "אני גם לוקח תנומה קלה כזאת בצהריים. אני מאוד אוהב את השקט של הלילה והכיף הזה הולך להיות מבוטל, כי עכשיו צריך ללכת לישון ב-12-11 בלילה . וזה כשממש נשתולל".
ארצי : "איזה 12-11? נתמוטט בשמונה-תשע בערב".
ארבע לפנות בוקר שלוש פעמים בשבוע זה כמו לעבוד בשוק הסיטונאי, לא?
גוב: "תמיד צריך להסתכל חיובי. אני שמח שזה שלוש פעמים בשבוע ולא שש או שבע, ויש שבת. אבל מה, החיים הולכים להשתנות בגדול".
ייגמר לכם היום נורא מהר.
ארצי: "להפך, היום מתמתח. נוספות לנו עוד חמש שעות ליום. מתעוררים מאוד מוקדם אבל אנחנו לא חיים לבד. אני בשלוש וחצי-ארבע אחרי הצהריים צריכה לקחת את שני הילדים שלי, יהלי ומיכאל, מהעיסוקים שלהם".
סליחה על השאלה הפולנית, אבל בתשע בבוקר כבר תגמרו את העבודה ותהיו אחרי הכל. ואז מה?
גוב: "נראה לי מדליק לגמור עבודה בתשע וחצי בבוקר. עד אחת בצהריים אני אלך להסתובב לי, ארים טלפונים, אולי אלך לקנות ירקות. אני עם מצפון שקט כי עשיתי את העבודה שלי, אבל באחת בצהריים אלך לנמנם על הספה".
אלה ימים אחרונים של סגירת התפאורה וקשירת קצוות. הלוקיישן הנבחר לזירת ההתרחשות: וילה בשטחם של אולפני הרצליה שהקימה לפני שנים מקימת האולפנים, מרגוט קלאוזנר המיתולוגית. האגדה מספרת שבין כותלי הווילה ערכה מרגוט סיאנסים והיה לה גם חזון: בחלומה כל עובדי האולפנים גרים בסביבת הווילה והגינה שצמודה לה.
בין חללי הבית, ששונו ועוצבו מחדש, יתהלכו שירי וגידי ויסתייעו באנשי הצוות הקבועים שכל אחד מביא איתו את המיומנויות שלו, פוליטיקה, ספורט, תרבות, אוכל. מכיוון שאגומאניה היא לא הצד החזק של שניהם ברור ששותפיהם בתוכנית - שמעון אדף (תרבות), פרופסור גדעון דורון ומזל מועלם (פוליטיקה), שמרית מאיר (כתבתנו לענייני ערבים), מורן ברק (ספורט) וד"ר צחי (בריאות) - יקבלו שטח התבטאות נרחב. אף אחד לא ייצמד לכיסא, האווירה תהיה כמה שפחות פורמלית, ואם גוב יהיה רעב (והוא יהיה, כי זו תוכנית של שעתיים ורבע), הוא פשוט יקום למטבח ויכין לעצמו סנדוויץ'.
גוב וארצי עסוקים בשיעורי בית: הם קוראים המון עיתונים, לומדים, מתעדכנים, בעיקר להבין את הפוליטיקה של העיתונים והתקשורת בכלל. למשל, למה נושא מסוים מובלט יותר בעיתון אחד ופחות בעיתון המתחרה, או איזה אינטרס מסתתר מאחורי ידיעה חדשותית מסוימת. שניהם ינסו ליירט בשבילנו את מה שמנסים להניח לנו על כף הקורנפלקס בכל בוקר.
"העיתונים הם שלד של התייחסות", מסבירה ארצי. "אין לנו אג'נדה של חשיבויות. נרשה לעצמנו לקבוע מה חשוב ומה לא וננסה להסתכל על זה מזוויות פחות שבלוניות. כשאני קוראת עיתון, אני עושה את זה ברגש. יש פחד וצחוק והרבה ציניות וספקנות".
גוב : "דרכנו ודרך החברים שלנו שיושבים איתנו באולפן ננסה להבין מה קורה פה, לפשט את כל ה'אמיר מולנרים' האלה או האיום האיראני. נטיל ספק בכל דבר. נשאל מי נגד מי ולמה מעריב נותן את הכותרת הזאת, ולמה "ידיעות" מבליט את הכותרת ההיא. או מי למשל מרוויח מזה שתוקעים לנו את האיומים האלה של ההוא מטהרן.
"עשינו לדוגמה פיילוט ביום הפינוי מעמונה. שאלנו למי זה טוב ואת מי זה משרת. זה לא שפתאום אנשים רעים באו וגירשו אנשים טובים. הרי יש פה המון פיקציות".
ארצי : "ננסה להנגיש את זה לצופים, לא ניקח את הדברים כמובנים מאליהם. נשאל באמת אם האיראנים הולכים להעיף עלינו פצצת אטום. כי אם כן, אולי כדאי ללכת לים כבר קודם".
גידי , האיראנים יזרקו עלינו פצצת אטום?
"אני לא מומחה גדול ואני אשאל מה שכל איש פשוט היה שואל, אבל זה נראה לי קשקוש מוחלט שמישהו באיראן יזרוק פה פצצה. למה שיזרוק? אני פשוט לא יודע מי זה האחמדניג'אד הזה".
יש שמועה שאתה הולך לשיר בכל תוכנית.
"ברמת זמזום. לא שר שר, אבל אם יש משהו על הדרך או כשנזכרים אז כן, לא ברמה של חזרות או הפקה. משהו קטן כי יש בתוכנית להקה. אלון הלל, עמוס הדני, אלון נדל. יהיו שירים בחמידות, לא ממש הופעה".
המאמץ הגדול הזה של בניית קונספט בוקר חדש אל מול הקולגות המוכשרים בערוץ 10 וברשת מתנקז בסופו של דבר לקהל שמסתכם ברייטינג של בין ארבעה לשישה אחוזים. תלוי כמה קר וחשוך בחוץ.
ב"קודה הפקות" לא מתרגשים מהמספרים הנמוכים. באמריקה למשל תוכנית בוקר היא כזאת שגורמת לאנשים לצאת יותר מאוחר לעבודה, ומי יודע, אולי זה יקרה גם כאן. "בוקר חדש" תנער את מה שהורגלנו אליו בשעות האלה. לא יהיו מאגים של קפה, וכולם ינועו מסט לסט בצורה דינאמית כמו משפחה וירטואלית שלמה שחיה לה בבית.
גידי היה כבר במעוז הפריים טיים של "לילה גוב" (חמש עונות) ו"גידי גוב הולך לאכול" (שלוש עונות). גם ארצי, בתו של שלמה ואחות של בן, נשנשה מגזין תרבות בערוץ 1, הגישה את "הסימנייה", תוכנית ספרים בשבת ב-10:00 בבוקר בערוץ 2, והיתה כתבת תרבות בחדשות ערוץ 10 עד שפרשה כי הבינה שלהיות ריפורטרית זה משהו שמכרסם בחיי המשפחה שלך.
גם גוב דווקא מאושר שהוא לא במלחמה הזאת. "כן, נשברתי מזה. לא נשברתי במובן של נשברתי, אבל לא רציתי את זה. זה היה לי לא נעים כל הקטע של רייטינג ומלחמות. זה קרב אימתני שגנב לי את החיים. אתה לא מבין איזה לחצים. האורח ההוא אצלו ולא אצלי. זה לא איכות חיים. זה לרדוף".
קרה שהרמת טלפון בעצמך כדי לשכנע מישהו לבוא לתוכנית שלך ולא למתחרים?
"כן, פעם אחת הרמתי טלפון כזה וזהו. זו היתה שטות וזה לא היה שווה. אני צריך נחת וזה מה שיש לנו עכשיו".
ארצי : "בוקר זה ערוגות פינתיות קטנות בחיים. לא כל הספוטים מכוונים אליך ולא כל האנשים מחכים. אני מאמינה בזה שהדברים היפים צומחים לאט ובשקט".
גוב : "איזה משפט! תני לי רגע. הדברים היפים צומחים לאט. בראבו".
להתבגר בבידור זה אכזרי?
גוב: "זה לא קל, אבל אני חושב שיש מקומות שיותר אכזרי להתבגר ולהזדקן בהם. למשל ספורט. קח למשל את דיוויד בקהאם. עם כל מה שהוא היום, בעוד שלוש-ארבע שנים הוא יהיה איש מאוד עשיר, אבל הוא יירד מהבמה וכמעט ייעלם כמו שכמעט כל הספורטאים הגדולים נעלמים. דווקא בתיאטרון או בספרות מזדקנים טוב. הראש עובד, יצירתי, מחכים. תראה למשל את צרפת. אם שרל אזנבור ירצה להופיע אני חושב שתהיה בעיה להשיג כרטיסים".
למה אתה לא מביא את כוורת לתוכנית?
"אין מקום. תפוס. אולי נחזיר את כוורת בגיל 60. נעשה בכל עשר שנים קאמבק עד גיל 90, ואז נחשוב מה הלאה".
יגאל שילון אמר עליך שאתה אחד האנשים הבודדים בטלוויזיה שגם כשאין לך מה לשאול או שאתה לא יודע מה אומרים הקהל בבית יישאר עליך ולא יזפזפ.
גוב: "כן, אני ניזון מחולשותיי. אני לא מאלה שמראיינים ממש. לפעמים אני מנהל שיחה ולא תמיד זה יוצא ממש טוב. אני יכול לפקשש, אבל הקונספט עכשיו הוא כזה שמקל עם כולם מסביב. אני מרגיש ששומרים עליי".
אתם מתרגשים עכשיו, בשבוע שלפני, או שזה עדיין מוקדם?
גוב: "יש פרפרים לפני כל דבר חדש, לפני כל דבר שהוא בלתי נודע, אבל גם המון שמחה. שמחה על שירי, שהיא כמו כפפה ליד, ושמחה על משהו אחר שהולכים לעשות".
ארצי : "יש ספר אחד שנקרא 'הרימו את קורות הגג, נגרים', של סלינג'ר, ויש שם סופר שהאח שלו שואל אותו איזה ספר הוא הולך לכתוב, והסופר עונה לו 'את הספר שאני רוצה לקרוא'. זו תהיה התוכנית. לפי הטעם שלנו".
ובשאר הבקרים תקומו מוקדם כדי לראות את הקולגות?
גוב: "עכשיו הגזמת בטירוף".
נא להמתין לטעינת התגובות
