לו הייתי חמאס

השנה האחרונה, הוכיחה מי אלו שמנסים באמת למנוע עימות ומי אלו שעורמים פיצוחים מול הטלוויזיה כדי ליהנות מההצגה הכי טובה בעיר – מתנחלים חוטפים מכות. אלישיב רייכנר

אלישיב רייכנר | 1/2/2006 10:51

השמאל אוהב מכות. הוא רוצה לראות דם. אין מנוס מלהגיע למסקנות הללו אחרי הימים האחרונים. מאמר המערכת של הארץ יצא אתמול נגד הסכם הפשרה בחברון תחת הכותרת: 'עם פורעים - אין הסכם'. מעניין, במשך שנים מטיף השמאל, ששלום עושים עם אויבים, ופתאום, כמה נערים רעולי פנים מצליחים למוסס את האמירה הזאת כלא היתה. לא חלפו יומיים מהבחירות ברשות הפלשתינית וכבר החלו השמאלנים לטפטף לנו שצריך לדבר עם החמאס, אבל את אנשי עמונה הם לא מוכנים לשמוע, אותם הם רוצים לראות מדממים.

במשך שנים נוזף השמאל הישראלי בימין על כך שהוא מחרחר ריב ולא מוכן לפשרות. דו קיום, פיוס, ויתורים כואבים, אלו המילים שאנחנו שומעים שוב ושוב כשמדובר בסכסוך הערבי-ישראלי ואליהם מתלווה ההאשמה הקבועה שהימין שש לקרב, מאוהב במלחמות ומעונין בהקזת דם מתמשכת. והנה, השנה האחרונה, הוכיחה מי אלו שמנסים באמת למנוע עימות ומי אלו שעורמים פיצוחים מול הטלוויזיה כדי ליהנות מההצגה הכי טובה בעיר – מתנחלים חוטפים מכות.

אירועי ההתנתקות של הקיץ והעימות הנוכחי על המאחזים מוכיחים שדווקא

כשמדובר במחלוקות פנימיות בין אחים, אלו שעושים בכל מאודם כדי להרגיע את הרוחות, להנמיך את הלהבות ולמנוע עימות הם אנשי הימין ואילו השמאל, בעידוד מערכת המשפט ומרבית כלי התקשורת מסרב לשמוע על פשרות וויתורים ורוצה אגרופים.

זה התחיל במאבק נגד ההתנתקות כשבימין קראו למשאל עם, ואף התחייבו לקבל את תוצאותיו, ובשמאל סרבו לשמוע והמשיכו לדהור ולדרוס. זה המשיך במהלך ההתנתקות כשהנהגת מועצת יש"ע מנעה באחריות עימות פיזי בכפר מימון ובנקודות חיכוך נוספות אך המשיכה לחטוף גידופים מהשמאל ומכלי התקשורת. עכשיו, בעימות הנוכחי בחברון ובעמונה, זה כבר מגיע לכדי אבסורד. מנהיגי המתנחלים מנסים בכל מאודם למנוע עימות, ולהציע פשרות, אבל מערכות השלטון המונהגות על ידי אנשי שמאל, בעידוד כלי התקשורת דוחים את הניסיונות, ומעודדים את האלימות.

אירועי עמונה וחברון מעוררים מחשבה, שבישראל 2006 עדיף להיות חמאסניק מאשר מתנחל. אם אתה ערבי יחזרו אחריך בניסיונות פיוס ופשרה אבל אם אתה תושב עמונה, אנחנו השמאלנים, אוהבים אותך כפות, חבול וזב דם, בזינזנה.