עושים הצגות
הרמה האמנותית אינה מה שהורגלנו בתיאטראות הממוסדים והוותיקים, אבל זו הצגה מרתקת ומעוררת מחשבה. רבקה יפה צפתה ב"יודפת" וחזרה עם מערום תובנות על התרבות היהודית
בהצגה יודפת עולה דמותו השנויה במחלוקת של מנהיג לוחמי הגליל יוסף בן מתתיהו הוא יוספוס פלביוס, ושאלת נאמנותו לגורל לוחמיו. על הבמה יהודים צעירים עזי נפש וגאים שמוכנים להלחם עד מוות מול יהודים מתונים שמעדיפים כניעה וחיים. הויכוחים ביניהם, על רקע המרד הגדול ברומאים, מאלצים אותנו לבחון השלכות אקטואליות שנוגעות לחיינו כאן ועכשיו, ולכבד את הצדדים השונים. יוספוס פלביוס הרהוט והשכלתן מתבלבל בדמיוני עם יוסי ביילין. צעירי הגליל הגאים והאמיצים מתחלפים עם נערי הגבעות. על הבמה ביודפת ניתן קול זהה בעוצמתו להשקפות השונות, גם לאלו שהתרגלנו לשמוע רק דרך הפילטר הפטרוני של הממסד הצבאי, הפוליטי והתקשורתי. שמחתי באיזון שמניח לי להקשיב, להתבונן ולחשוב בעצמי.
לפני כשש שנים צפיתי בהצגה "מלחמת אחים" שהעלתה קבוצת צעירים בבימויו של אילן רונן, בתיאטרון הבימה. גם ההצגה ההיא תיארה באצטלה היסטורית את המדינה היהודית שנתונה במלחמות פנימיות וחיצוניות, אבל שם, ההשלכה האקטואלית הצביעה על הימין הדתי, כגורם הקנאי והאלים במשוואה, זה שאשם ברצח רבין ובהתפוררות המדינה. ישבתי שם, ורק רציתי לצרוח.
התקוממתי מול החד-צדדיות שבה מוצגים המתנחלים כפנאטים רצחניים ומחרחרי מלחמה. התפוצצתי מול הפרשנות השמאלנית הקיצונית שמסיתה נגד הדת, אבל שתקתי כי לא היה לי אומץ למחות מול אולם מלא מוחאי כפיים, שתקתי גם כי בידי הבחירה אם לצפות להאזין לצרוך ולשלם, שתקתי כי זה
השבוע בלב מחוזות שינקין, צפיתי בהצגה שמחזירה פייט. לא מבחינת הרמה האמנותית, אלא מבחינת התוכן המאוזן. השחקנים אולי אינם מנוסים והטקסט דקלומי, אבל משחקם מרשים ואנרגטי, וניכר בהם השיכנוע הפנימי האישי. לוחמי ירושלים ויודפת מתווכחים על אדמה וחיים, על סובלנות וקנאות, על כבוד וכניעה, והם משדרים עוצמה וכנות כך שאיש מהצופים אינו נשאר אדיש. הצעירים של תאיר אינם מציגים קיצוניות הפוכה מהסוג שראיתי ב"מלחמת אחים", אלא אובייקטיביות חפה משיפוט, ושקיפות מעוררת כבוד שסומכת על שיקול דעתו העצמאית של הצופה.
הרמה האמנותית אינה מה שהורגלנו בתיאטראות הממוסדים והוותיקים. רמת המשחק והתפאורה אינם של הבימה, הקמארי או בית לסין. רמת הכתיבה והבימוי אינם של יהושע סובול עדנה מזיא או הלל מיטלפונקט. אבל זו הצגה מרתקת ומעוררת מחשבה של תיאטרון צעיר, ומוטב לי לעודד ולסייע לאמנים בעלי השקפה יהודית להתקדם, מאשר לחרוק שן ולהתעצבן מקיצוניות חד-צדדית שמאלנית.
סליחה שאני מעזה להטיף, אבל במקום לרטון, צריך לצרוך ולקנות. כדי שתיאטרון תאיר יצליח, עלינו להתקשר, להזמין ולשלם בכרטיס אשראי. ככה פשוט ושום דבר פחות מזה. במקום מלווה-מלכה של פיצוחים ובירבורים, לצאת יחד להצגה יודפת. במקום ערב בקולנוע עם ספילברג, לבלות ערב עם סרטי מעלה. שינוי עושים בארנק, לא בפה.
נא להמתין לטעינת התגובות
