וההורים שותקים
התפקיד שלנו כהורים הוא לכוון את הילד שלנו לכיוון החופה, ולעשות זאת בטרם נגלה מולנו תינוק משומש ומקומט כבן שלושים. יקרת פרידמן מגדירה מחדש את תפקיד ההורים
"אז למה לא תגידי לה?" אני מעזה לשאול.
"להגיד לה מה?" מחזירה האמא.
"שתתחתן. אם יש לה חבר רציני והוא בן אדם טוב, אז שיתחתנו".
"אני לא מדברת איתה על זה. שתעשה מה שטוב לה", היא פוסקת בתקיפות אבל האמת גלויה: היא שפנה. רואים שהיא מתביישת, שהיא מפחדת לפתוח את הפה.
כמה הורים משקשקים מאימת ילדיהם. הלא נולדנו לחיות בזוגות? "לא טוב היות האדם לבדו", איבחן ריבונו של עולם את טבע האדם, והטמיע בנפשו את הרצון והיכולת לדבוק באשתו, להתחייב כלפיה ולדאוג לה. אלא מה - התרבות המערבית מטיפה לאי-מחויבות ודוגלת בדחיית הנישואין עד אין קץ, והתוצאה - כל כך הרבה מבוגרים מסתובבים תועי דרך ומנותקים מהטבע שלהם להעתיר שפע על בן/בת זוגם. והמוזות? - שותקות.
בטרם יזדעק הטוקבק מטעם המועצה לשלום הילד, אדגיש שאני יודעת; לא נעים להלחיץ. אז ראשית, מילה על לחץ. מורתי, הרבנית ימימה מזרחי, מצטטת את מדרש חז"ל לפיו ארבעים יום לפני יצירת הוולד יוצאת בת קול ומכרזת את שם בן/בת הזוג שלו. כאן מתחיל קול תקתוקו של הלחץ, והוא אמיתי לגמרי ומונח בנפש האדם בלי קשר להתניה חברתית-משפחתית זו או אחרת. בהקשר הזה, התפקיד שלנו כהורים הוא לכוון את השמיעה של הילד לתדר של אותה בת-קול, ולעשות זאת בטרם נגלה מולנו תינוק משומש ומקומט כבן שלושים.
שנית, אני לא מדברת על לחץ חונק מהסוג הפולני ("מתי אזכה כבר לקצת נחת ממך?") מתובל בקורטוב ביקורת ("מי ייקח אותך?"). אני לא מדברת על אבא חמוץ-פנים ("רק שהיא לא תהיה כמו אמא שלך. מספיק אחת במשפחה"). הכיוון הנכון הוא לברך, לברך ולברך. כי נישואין זה קודם כל ברכה.
לכו על דיבורים טובים. "כשאתה תהיה אבא אני בטוח שתהיה מקסים וחמוד" (ילד בן שלוש אוהב לשמוע כאלו דברים). "הבאתי לך דאודורנט כדי שיהיה לך ריח טוב ולא תבהיל את מי שתהיה אשתך" (זה חשוב? בטח שכן!). "כדאי שתנקה אחריך. תלמד כבר מעכשיו, ותגיע מוכן לחתונה" (את המתבגר זה לא ממש מעניין כרגע, אבל תאמינו לי שהמסר יחדור). "החבר שלך רציני לדעתך? היית רוצה להתחתן איתו?" (נכון שהיא חיילת, אבל עוד שתי דקות היא כבר בת עשרים ושבע. איך שהזמן טס). אלו לא אמורות להיות אמירות מפחידות. זה יכול להיות טעים כמו האוכל של אמא. ו-כן, מומלץ להתחיל מוקדם. מהרחם, אם אפשר. מילדות, מינקות. שזה יזרום בדם.
הורים במשרה מלאה
הבת שלי כבר שיננה את הנאום של אמא בערב שבת: "יהי רצון שתמצאי חתן טוב, בעל מידות טובות (תרתי משמע) שיכבד ויאהב אותך. ושזה יהיה בלי עיכובים בדרך, ועם בריאות ופרנסה". נכון שהיא רק בת ארבע, אבל תאמינו לי שזה לא פוגע בהתפתחות המוטורית והנפשית שלה. וכשהבכור מגלה שהוא שונא בנות, אנחנו נשארים רגועים: "זה בסדר. ממילא אתה אמור לאהוב רק את אשתך (ואת אמא)". מה יש, הרסתי אותו? אמרתי משהו טראומטי?! אני מאמינה שהוא הצטייד בחוש הומור בטרם צאתו לאוויר העולם. ואם יש לילד השגות – "אבא, אתה הלא רב עם אמא כל שני וחמישי" – תמיד אפשר להחזיר אותו לפרופורציות: "אז מה? זה נורמלי וחוץ מזה אמא כל כך אוהבת אותנו".
הברכות הללו, לא משנה באיזה גיל, הן תמיד נכונות, תמיד טובות, תמיד במקום. אם טרם בורכתם
על ידי הוריכם, תרימו אליהם טלפון דחוף כי להורים, בהיותם שניים מהשותפים המרכזיים בקיומכם, יש עוצמה מיוחדת. ברכה של אמא היא דבר יקר!
כשההורים משגרים לילד חץ של לחץ והוא עטוף בברכה, הילדים מבינים שההורים בעדם. מניסיוני כמתבגרת, גם כשטרקתי את הדלת בפני הוריי, עדיין כל מילה שלהם נצרבה בהארד דיסק שלי. איפשהו הפנמתי את סדר העדיפויות שהם, באהבתם, ביקשו להקנות לי: מתלבשים, מסתרקים ומתחתנים (חתן טוב, כמובן).
תמיד נוכל להאשים את העבודה, הלימודים, הטיול להודו שדפק לילד את המוח ואת חבריו קלי הדעת; מאה תירוצים ורק הלב יודע את האמת: הוא בודד ופוחד לקחת אחריות. אז הורים יקרים, תתעוררו. אל תחכו. תברכו אותו, תחנכו אותו, את שלכם תעשו. בלי לפחד ובלי להתבייש. אנחנו בתפקיד.
נא להמתין לטעינת התגובות
