טבע בביצה
עמרי שרון הוא בן אדם טוב, בן טוב ואוהב. הוא טעה בענק והוא משלם על זה בכל רגע. לפני שכבוד השופטת עדנה בקנשטיין גוזרת את עונשו של חברו לשעבר, פונה נתן זהבי לבית המשפט ומציע להטיל על בנו של ראש הממשלה עונש חינוכי-מהפכני
מאחר שאיני נמנה עם העדים במשפט, החלטתי, אחרי לבטים רבים, לעשות מהפך, לצאת להגנתו של עמרי שרון ולבקש להקל בעונשו ולא לשלוח אותו למאסר בפועל. לו הייתי עולה על דוכן העדים, הייתי אומר את הדברים הבאים:
לאחר מות רעיית ראש הממשלה, לילי שרון ז"ל, ספג אריק שרון מכה קשה. סיפור אהבתם של אריק ולילי היה לשם דבר בקרב כל מכריהם. זוגיות מדהימה, אהבה לוהטת ודאגה אין קץ איש לרעהו.
כשנפטרה לילי לאחר מחלה קשה, נטל עמרי חלק מתפקידיה, ויחד עם אחיו גלעד ואשתו ניסו למלא, עד כמה שזה נשמע אבסורדי, את תפקידה של לילי. עמרי, אגב, דומה מאוד ללילי.
מעדות שמיעה, מהשיחות הרבות עם עמרי, אני יודע כמה הוא תיעב את הפוליטיקה וחלק גדול מהפוליטיקאים. שעות ארוכות, כשהיינו יושבים ומדברים פוליטיקה, ירדנו על האימ-אימא של הפוליטיקאים והתככים המלווים את המערכת הפוליטית.
אריק היה חזק בפוליטיקה, עמרי נרתם לעזרתו. אהבתו לאביו לא תתואר, היה מוכן לעזוב את הכל כדי להיות לעזר לאביו. הכל.
האיש גדל הממדים, עם המכנסיים הקצרים והסנדלים, חולצת הטי והצחוקים הגדולים, מעשי השובבות וקריאת ספרות טובה, טיולים בחורים נידחים ברחבי הארץ וישיבות ליליות עם חברים, חובב הטבע וחיות הבר, החל לאט לאט להשתנות.
פתאום, כמו בחלום רע, הפך עמרי שרון לעסקן פוליטי, למועמד לכנסת, לקומבינטור ומניפולטור, לממליך מלכים. איש הסנדלים נראה חנוק בחליפה ועניבה, מלווה בשומר ראש וברשימות של סניפים, בוחרים, מנהיגים מקומיים, ראשי ועדים, בוסים חצי מאפיונרים של ערי שדה. עמרי החביב והסימפתי הפך לעסקן פוליטי וחבר כנסת.
אישית נעלבתי. איבדתי פרטנר לשיחות אל תוך הלילה על כוסית, איבדתי דמות חביבה של ילד טבע מגודל, איבדתי חבר.
במדור הזה, עם הרבה צער וכאב, כיסחתי לא פעם את הפוליטיקאי עמרי שרון. בתוכי ידעתי, או הערכתי, שהוא מתעב את מעשיו ואת האנשים שאיתם הוא חייב להיות במגע יום-יומי בשל פעילותו הפוליטית. ידעתי שהוא מקריב את חייו הטובים והנעימים למען הצלחתו של פאפא אריק.
"מישהו חייב לעשות את העבודה", אמר לי בשיחת "חצי פיוס" שהייתה לנו.
כשהחלו להתפרסם הפרשיות שבהן היה מעורב, וכשהוגש נגדו כתב אישום, קראתי להתפטרותו, כפי שקראתי לחברי כנסת אחרים. כשהוא שמר על זכות השתיקה, כמו עמיתיו החדשים למקצוע המלוכלך שנקרא פוליטיקה, קראתי לבטל את עניין זכות השתיקה לנבחרי ציבור. נדמה לי שירדתי עליו יותר מכל עיתונאי אחר, אולי כי נעלבתי מהמהפך שעבר.
בכמה אירועים חברתיים סיפרו לי שאמר עליי שאני "חרא בן אדם". אני לא.
גם
אריק שרון שוכב על מיטת חוליו במצב אנוש. ראיתי כמה פעמים את עמרי, עם טי שרט וסנדלים והתיק הנצחי התלוי על כתפו, נכנס ויוצא בשערי בית החולים. שוב ראיתי את עמרי של לפני עשר שנים, פניו מלאות כאב, דומה ללילי.
כשהודה בהאשמות שבהן הואשם סיים עמרי את הקריירה הפוליטית שלו.
אין עונש יותר גדול לבן אדם מאשר לראות איש אהוב עד אין קץ מוטל כאבן שאין לה הופכין על מיטת חוליו.
לא מדבר, לא צוחק, לא עוקץ, לא אוכל, לא פוקח את עיניו. זה נורא. אני מכיר את זה משהייתי הממושכת בבתי אבות.
כל עונש שיענישו את עמרי שרון יהיה מגוחך.
לו אריק היה במלוא אונו, הייתי ממליץ לשלוח את עמרי שרון לבית סוהר, כי חבר כנסת עבריין זה הרבה יותר גרוע מסתם עבריין. כל חבר כנסת שעובר על החוק חייב אוטומטית לעוף מהכנסת לבית סוהר, למען יראו וייראו.
עמרי שרון נגרר לפוליטיקה בנסיבות מיוחדות, והוא יוצא מהפוליטיקה בנסיבות מיוחדות.
אולי אני אשמע, כבוד השופטת, קצת מוזר, אבל יש לי הצעה לעונש קצת מהפכני-חינוכי: חייבי את עמרי שרון לקחת תחת חסותו עשרה בני נוער שנמצאים בתחילת דרכם בפשע, ובמקום שישלחו לבית סוהר יישלחו לחוות-שקמים, שם יטופלו, יתודרכו ויחונכו לעבודת אדמה ולאהבת הטבע והארץ על ידי עמרי שרון באופן אישי. במקום שנה מאסר שנה שירות למען הקהילה, למען עתיד הנוער. עמרי טוב בזה, הוא כריזמטי, הוא ביסודו איש של טבע, של חקלאות, של אהבת הארץ, ונדמה לי שגם איש חינוך, עד כמה שזה ייראה מוזר. בואי נאמר, גברתי השופטת, שלא הייתי ממליץ לתת עונש כזה לעבריין חבר הכנסת יאיר פרץ.
לסיום עדותי הכתובה כעד הגנה שלא מן המניין: ענישה צריכה להכאיב לנענש, להזכיר לו בכל רגע, בעת שהוא נושא את העונש, שעבריינות אינה מיטיבה עם העבריין. עמרי שרון הלך לפוליטיקה בגלל אהבתו והערכתו לאביו ומתוך דאגה לשלומו ובריאותו. דאגתו עברה את גבול המותר.
כל יום, כל שעה, כל דקה ליד אריק שרון האב האהוב היא הענישה הקשה ביותר לעמרי, שרואה את מחיר המאמץ והלחץ שמשלם שרון האב על פעילותו למען המדינה יום ולילה. כל עונש נוסף על עמרי שרון יהיה חסר משמעות, ובטח לא יועיל לתיקון החברה הישראלית המסואבת.
לסיום, גברתי השופטת, אציין נקודה קטנה, אישית, אנושית. ב-21 בדצמבר 2005 נפטר אבי.
היו לי שיחות רבות עם עמרי על הורים, על דור המייסדים ההולך ונעלם.
אבי, כשעלה לארץ ב-1925 עבד בפרדסים ואהב אהבת נפש את העבודה הזו. הוא אהב את פריחת ההדרים עם הריח המופלא, את הציפייה לפרי, את הקטיף, את האריזה. הוא ראה כבוד באהבת האדמה, וכששמע שרוצים להביא פועלים זרים לקטיף, אף שהיה בן למעלה מ-80, ביקש שאסדר לו ללכת לעבוד בהתנדבות בקטיף, רק שלא יביאו עובדים זרים. "עבודה עברית", הוא אמר, "זה מה שזקוקה לו המדינה, לא עבודה זרה".
אבי אהב כשהייתי מביא לו פירות טריים ישר מהעץ אותם הייתי מכסח מעצים בכל מיני זולות ברחבי העיר (חס וחלילה לא גיליתי לו שזה פרי גנוב). עמרי, שידע על אהבת אבי לפירות טריים מהעץ, היה מביא מדי פעם פירות שקטף במיוחד עבור הוריי הקשישים, והיה עולה לדירתי עם ארגז מכל טוב פרי הארץ עבורם.
אף שלא דיברנו בשנים האחרונות, כששמע על מותו צלצל אליי כדי להשתתף בצערי. כפי שציינתי בתחילת דבריי, עמרי הוא בן אדם טוב, בן טוב ואוהב. הוא לא פושע, הוא טעה בענק והוא משלם על זה בכל רגע.
אני מבקש מכבודה לשקול את הצעתי לעונש בכובד ראש.
נא להמתין לטעינת התגובות
