טרנספר בתלבושת חדשה
ליאב אורגד מסביר שהרעיונות השונים להעברת יישובים ערביים מאוכלסים לצד השני של הגדר, מנוגדים לחוק הבינלאומי. זה לא הפתרון
יש יסוד שובה-לב באפשרות העברת אזורים, המיושבים באזרחים ערבים, לריבונות הרשות הפלשתינית. הרעיון זוכה לתמיכת פלגים בציבור הישראלי, החוששים מאובדן הרוב היהודי וגם ממיעוט בדלני שאינו מזדהה עם מדינת אזרחותו, אלא תומך, באופן גלוי ונלהב, במדינת-האם שלו הנלחמת בישראל. חילופי שטחים יאפשרו, אפוא, לשמור על רוב יהודי, ובה-בעת לא לפרק חלק מההתנחלויות.
שלא כמו הסכם השלום בין ישראל לירדן, שבו הוסכם על חילופי שטחים לא-מיושבים, דילמה זו עניינה בהעברה כפויה וחד-צדדית של שטחים המאוכלסים באזרחי ישראל, ללא הסכמתם. האם רעיון זה אפשרי מבחינה משפטית?
הדין הבינלאומי אינו מאפשר העברת אוכלוסייה ממדינה א' למדינה ב' ללא הסכמתה, במיוחד כאשר העברה כפויה זו משמעותה הרעה ניכרת במצב זכויות האדם של האוכלוסייה, המועברת ממדינה דמוקרטית מפותחת למדינת עולם שלישי. בדין הבינלאומי ישנה זכות להישאר ,(the right to stay) שהיא לא רק גיאוגרפית אלא גם פונקציונלית, בסטטוס ובמצב זכויות האדם הקיים, ולשמור על האזרחות.
מהו הפתרון הראוי?
הרעיון של העברת אוכלוסין בין מדינות, ללא הסכמת האוכלוסייה, נאסר בסעיף 16 לאמנה בדבר עמים ילידים במדינות עצמאיות מ.1989- גם בהצעת החלטה של האו"ם מ,1997- נאמר שהעברת אוכלוסין בין מדינות, ללא הסכמת האוכלוסייה, הינה בלתי חוקית. למען הסר ספק, נאמר בסעיף 7 להצעת ההחלטה כי "לא ניתן להכשיר את אי-החוקיות של חילופי אוכלוסין באמצעות הסכם בינלאומי".
מהו הפתרון הראוי? ניתן לאפשר לאוכלוסייה המועברת זכות בחירה, אם ברצונה להישאר במדינת אזרחותה, או לעבור למדינת האם, הן בהחלטה אינדיבידואלית והן בהחלטה קולקטיבית במשאל עם. פתרון
זה אינו מעשי,שכן רוב האוכלוסייה צפוי לבחור להישאר תחת ריבונות ישראלית. בעניין זה, התקדימים הקיימים באירופה מאפשרים ליצור תמריצים פסיכולוגיים וכלכליים, שיעודדו את המעבר לריבונות מדינה אחרת.
פתרון חלופי הוא השארת האזרחות הישראלית לציבור המועבר, כך שתהיה לו אזרחות כפולה. אופציה זו מעוררת קשיים של קונפליקט נאמנויות במקרה של עימות, אך גם של זכויות אדם. לפי הדין, האזרחות עוברת רק דור אחד, כך שהנכדים של האוכלוסייה המועברת לא יהיו אזרחים ישראלים. בנסיבות אלה, אולי עדיף להתפקח מאשליית חילופי האוכלוסין כאמצעי לשימור הרוב היהודי.
הכותב מלמד משפטים במרכז הבינתחומי הרצליה