רשלנות פוליטית
אין להפנות את הטענות לרופאי הדסה אלא ליועצי שרון שדרבנו אותו לחזור לזירת הבחירות מיד לאחר השבץ הראשון. וכעת, בעודו מוטל חסר הכרה, הם משתעשעים ברעיון להציבו בראש רשימת קדימה. וגם: התמונה העגומה שנשקפת בדיוני ועדת זיילר מחייבת מהפכה אמיתית במשטרה
* ניתן אישור מוסמך לחשש רווח: מנתח הראש פרופ' פליקס אומנסקי אמר שלשום לאילנה דיין בתוכנית "עובדה" כי התרופות לדילול דמו של אריאל שרון גרמו לשבץ משמעותי במוחו.
בכל זאת אין הצדקה לעליהום על רופאי הדסה. מפני שאמנם מבחן התוצאה חשוב מכל, אבל אינו יחיד. היתה רשלנות? לא. היתה סבירות גבוהה במתן תרופות לדילול הדם שנקרש? כן. לפיכך, לא כל כישלון הוא פרי טעות. בכלל בחיים.
אך לא היתה כל סבירות בהתנהלות יועציו הפוליטים של ראש הממשלה. בציניות מקוממת החזירו אותו מיד לאחר השבץ הראשון לזירת הבחירות. דרבנו אותו לעבודה מייגעת בלי מנוחה, לצילומים בלי החלמה, למפגשים עם שרים וקצינים בלי המתנה. היה להם מותג למכור במערכת הבחירות והם רצו לשכנע את ציבור הקונים כי הוא בריא כמו חדש, טרי בלי מועד תפוגה.
זה ההבדל. הרופאים יכולים לשכנע כי היה היגיון מצמצם סיכונים בדילול דמו של שרון. לעומתם היועצים אינם יכולים לטעון כי נשקף לו סיכון כלשהו ביציאה לחופשת החלמה, לבד מנזק חולף בסקרי דעת הקהל.
סוכני מסע הבחירות של שרון רצו להרחיקו מבית החולים בכל מחיר. הקלות הבלתי נסבלת (והבלתי נסלחת) של הכזב ש"העסקים כרגיל".
* הלוואי ששרון יבריא ויהיה איתן ונבון ויעמוד בראש קדימה. אבל כשיועציו דיברו שלשום על הצבתו בראש רשימת המועמדים בעודו מוטל חסר הכרה בבית החולים ולבו מפרפר - זו שוב הציניות המזעזעת, מהסוג שהוכנס על ידם לפעולה בין שבץ א' לשבץ ב'. הזילות (גם היא בלתי נסבלת) בכבודו של שרון מפי יועציו. ראוי לעיין בערך "גיוס קליגולה" באנציקלופדיה. יש שם פסקה על סוסו.
* אהוד אולמרט מחזיק במורשת שרון כבפיקדון. עד שיחלים. יש בה פרקים מזהירים בתחומי הביטחון הלאומי וההתנתקות. גם דפים אפלים של שחיתות כספית ופוליטית.
טבעי שאולמרט רוצה לכבד את התחייבויותיו של המנהיג המאושפז. גם שהוא ממשיך לעבוד עם מקורביו. אבל בשעה שכל הפוליטיקה שבתה בעת המאבק על חיי שרון, התנהל במלוא עוזו המאבק על מיקומו של שמעון פרס ברשימת קדימה. הוא רצה קידום ואולמרט היה צריך לומר לו להיכבד ולשבת בביתו ולא ללכת אליו הביתה, סמוך לקנוסה.
בעיתונים נכתב כי יש מסמך התחייבויות משרון למיקומו של פרס ברשימת המועמדים של המפלגה. שרון חלה ופרס טיפס למעלה. האם החוק מתיר להיות חבר בסיעת העבודה ולסכם על ג'וב בקדימה? כמו שאני מכיר את התנהלות העניינים, יהיו מי שיגררו את פרס לדיון בבג"ץ.
* מי אמר שלבנימין נתניהו אין חוש הומור? יש לו גם יש. נתניהו הרחיק עד ל"ניו-יורק טיימס" כדי לומר כי הוא יורשו הטבעי של שרון. כדאי לנסות שיטה רפואית חדשה: לקרוא את הריאיון בקול רם סמוך לאוזנו של שרון הרדום והוא יתעורר מיד בבעתה.
אמירתו המגוחכת של נתניהו מזכירה דברים המיוחסים למארק טוויין: אילו יכלו המתים לשמוע בחייהם את השבחים הנאמרים עליהם בדברי ההספד בלווייתם, היתה קורת הרוח הנגרמת להם דוחה את מותם. מזל שאריק בחיים. אני מאחל לו שיגיע לרגע שבו ישמע את דבריו של נתניהו. אבל שלא ירגז. עדיף שיצחק. הרי הצחוק טוב לבריאות.
* לבי לבי על בוחר הימני, ה"כתום", התמים, שראה את שרי הליכוד ממרים בעליבותם את פיו של נתניהו ומצטופפים להישאר בממשלה (שלושה כבר נסוגו, וסילבן שלום מפרפר עד יום ראשון). הם מכורים לחיים הטובים, למכונית הוולוו, לנסיעות לחו"ל, מסוממי שלטון. אופוזיציה? לא בשבילם ולעזאזל עם הדמוקרטיה המעצבנת הזאת. מה על ה"כתום" שהפגין בצמתים, שקרא בשלטי החוצות כי "הליכוד הוא הבית"? הוא יכול למצוא חצי נחמה בשכנים, עדיין
* עמיר פרץ מתרסק בסקרים. יש קסאמים והוא נחלש; אין קסאמים והוא שוב נחלש; המצוקה הכלכלית עולה ויורדת, אבל פרץ לעולם יורד. מדוע?
לא מפני שאינו כשיר אלא מפני שלא הוכשר. מפני שקפץ בבת אחת מהר מדי וגבוה מדי ורחוק מדי. לא מספיק להיות מנהיג האיגודים המקצועיים כדי לקבל את מכשלת ראש הממשלה. צריך לעבור בדרך במשרדי העבודה, התעשייה והמסחר, האוצר, החוץ, הבריאות והחקלאות. לא בכולם, אבל גם לא באף לא אחד.
גם לא ייתכן כי מפלגה המחזיקה במורשתו של דוד בן-גוריון תנהג כך בביטחון הלאומי. תכנה בלעג את אלופי צה"ל "גנרלים" בנימה דרום אמריקנית. תציע לחיילות להיות "ראש קטן" (אם בכלל) בשירותן הצבאי הנחוץ. תדביק לשב"כ המציל חיי ישראלים רבים את המילים "מרתפים אפלים".
בן-גוריון היה פשרן מדיני גאון, אבל גם האב המייסד של הביטחון הלאומי. מפלגת העבודה הפנתה עורף לצה"ל? אין בעיה, שמאלן אחראי שמעוניין בביטחון לאומי עם פשרה מדינית ימצא אותם במפלגה השכנה: במרצ-יחד.
לשמוע את העדויות בוועדת השופט ורדי זיילר הדנה בפרשת האחים פריניאן - ולחשוב כי פיקוד המשטרה רצה לסכם את השערורייה והמחדל, אם לא גרוע מזה, בחקירה פנימית מטויחת היטב כאילו כלום לא קרה; ולהאזין כיצד קציני משטרה חשדו כי מידע מודיעיני דולף מתחנת המשטרה בלכיש אל המשפחה החשודה ואיש לא פצה פה וצפצף; ולהבין שאחד שמע, לטענתו, מפי מפקדו משה קראדי, דברים נטולי יסוד ובסיס, שבמקרה הטוב תוכנם תמוה ולוקה בחוסר סבירות קיצוני, אם לא גרוע מזה; ולחשוד כי היו קצינים שניצלו את התמימות המצועפת של פרקליטות המדינה ולא דחפו למיצוי החקירה למרות שעבריין נרצח;
ולהתבונן כיצד המשטרה בצפון הארץ טרם השתחררה מהטראומה ומהפוסט-טראומה ומהלקראת-טראומה של אירועי אוקטובר 2000 ודוח הוועדה בראשות השופט תיאודור אור; וכיצד האנשים במדים הכחולים הפנימו בלבם כי הכסת"ח היעיל הוא לא לעשות כלום נוכח פרעות והשתוללות המונים ושלהוב יצרים בסכנין ובשפרעם והיכן לא?; ולקרוא על קצין בכיר באזור המרכז שאמור להיות ראש החץ בלחימה בפשיעה ועכשיו ניסה לשים קץ לחייו מפני שהעקבות הפליליים הובילו היישר אליו - ולדעת כי אגפים במשטרה נגועים בקשרים מפעפעים עם העולם התחתון, והדרך הנכונה להציל את שלטון החוק היא למנות לפיקוד הבכיר של המשטרה אנשים נקיי כפיים וישרי דרך, מתוך השורות ומחוצה להן, ולהתחיל הכל מחדש.
נכון, כדי להגיע למסקנה מרכזית זו אין צורך להמתין עד בוש לדוח של חברי ועדת זיילר. הוא ונורית שניט ועוזי ברגר כבר מבינים. זה אחד מאותם מקרים שבהם התוצאות מקדימות בצעד וחצי את החקירה הפרטנית. כן, ותודה לקצין המשטרה אמיר גור המתהלך ברחובותינו כמו אמיל זולא וזועק בכפייתיות "אני מאשים" ולשר גדעון עזרא שהתעקש לקיים חקירה חיצונית ולא שעה לניצב דודי כהן אשר טען כי "אין חיה כזאת". יש, וצריך לקוות שהיא גם נושכת.
אהוד אולמרט מיטיב לעשות באפשרו לרשות הפלשתינית להציב ב-25 בינואר קלפיות לתושבי מזרח ירושלים. אך אין צורך להתנותן בסילוק הפתקים של מועמדי החמאס מרשימת הנבחרים. אם יש מועמדים כאלה בעזה ובשכם - שיהיו גם בבירה.
פעלולים אלה נקשרים לעניין יותר גדול: אין לישראל עניין בבחירות שבהן תיאסר השתתפות החמאס מפני שהן לא ישקפו את רצונו של העם הפלשתיני שעימו חותרת הממשלה לעשות הסכם. לא תצמח שום תועלת מניצחון של אבו מאזן ותומכיו אם הם מרכיבים ממשלת בובות בלבד, מין מהדורה מעודכנת של "אגודות הכפרים" משנות השבעים.
בחירת הנהגה כפויה שאינה לרצון הפלשתינים היא כמו נטייה של חולה לשקר לרופא לגבי משקלו, מידת חומו ולחץ דמו. רגע אחד של נעימות וכשלים לרוב בתהליך הריפוי.
העתיד צופן בחובו שלוש אפשרויות: הנצחת המצב הקיים, משא ומתן במסגרת מפת הדרכים או התנתקות חד-צדדית נוספת. בכל אחת מהן האינטרס הישראלי הוא שממול יתייצב מנהיג אותנטי של הפלשתינים, אפילו אם הוא חבר בהנהגת החמאס.
אין צורך לנהל משא ומתן עם ממשלת חמאס שאינה מכירה בזכות קיומה של מדינת היהודים הדמוקרטית. ד"ר יוסי ביילין, שיזם את המהלך הדרמטי באוסלו, מעולם לא הסכים להתדיין עם יאסר ערפאת ושליחיו בטרם הכירו בישראל. אולמרט יכול לתבוע זאת מהחמאס.
לכן המהלך הנכון מטעמה של ישראל אינו לעסוק בקמעונות בפתק של החמאס בקלפי הירושלמית. הקלפי הזאת היא נייר הלקמוס הישראלי. הפלשתינים יבחרו לעצמם את הנהגתם בחירות גמורה. הם יישאו בתוצאות והישראלים יידעו עם מי יש להם עניין נכון ל-2006.
margalit@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
