בני דן
חושים בן דן הוא בחור כבד שמיעה, ובמידה מסוימת גם מתקשה בדיבור. תקשורת מילולית אינה התחום החזק שלו. מן הסתם, לא היה מן התלמידים הבולטים בבית המדרש. וגם בחבורת נכדי יעקב לא תפס מקום בכיר
מעמדו של חושים במשפחה הוא מן הנמוכים. אביו, דן, הוא בנה של שפחה. השבט כולו, הוא מן האחרונים. שבט הדני נוסע אחרון במסע שבטי ישראל במדבר. בשעות הקשות מזנבים בהם העמלקים. בימי הכניסה לארץ יורש שבט דן נחלה בשפלת החוף, סמוך לארץ הפלשתים ומתקשה להתקיים בה, עד שהוא נאלץ לצאת ולתור לו נחלה אחרת, ובסופו של דבר משתקע בגבול הצפון הרחוק, שם יועמד לימים אחד מן העגלים של ירבעם.
אולם, מסתבר שאין לך אדם שאין לו שעה ומקום. את מקומה של הדברנות האינטלקטואלית שנמנעה ממנו, תפסה יכולת חושית, גופנית. ובנוסף לה, גם פשטות מחשבה בריאה, ישרה, שאינה מתפלפלת ואינה מתעמקת בחשבונות סבוכים. פעמיים מופיע חושים בגבורתו העזה והפשוטה.
פעם אחת, הוא מוזעק לסייע ליהודה כאשר זה ניגש לדבר עם יוסף בעניינו של בנימין. חושים הובהל מארץ כנען למשמע העימות, ובא לסייע ליהודה. בקלות רגליו ובכוחו הרב מיהר להגיע ולהתייצב לצידו של יהודה, ושניהם יחד השמיעו בפני יוסף ושריו "שאגת אריה וקול שחל", שגרמו לכך ש"נשרו שיניהם של כולם".
פעם שניה, בעת הלוויתו של יעקב. כאשר עמדו האחים לקוברו במערת המכפלה, עמד עשו על הפתח וטען שזכות הבכורה שלו היא, והוא זה שייקבר במערה. נפתלי "איילה שלוחה" אץ לו למצרים להביא את שטר המכירה שהיה בידי יעקב, עוד מימי נזיד העדשים. חושים, כבד השמיעה, לא כל כך מבין מה העיכוב ועל מה מתפלפלים. הרי מיטתו של הסבא מונחת כאן, וכבוד הנפטר מה יהא עליו. הסבירו לו שממתינים להבאת שטר המכירה ממצרים. אבל חושים אינו מבין חכמות, סבא מוטל בבזיון, ועשו הרשע מעכב בחינם? נטל אלה, חבט בראשו של עשו והרגו.
הגדול והקטן שוים
דמותו החז"לית של חושים אינה ענין למחקר היסטורי. זו דמות אגדית, שמבוססת על תשומת לב רגישה של חז"ל למעמדו של שבט דן כפי שהוא משתקף במקרא, ועל היכרות מעמיקה שלהם עם הדמות של חושים המצויה בכל חברה.
חושים. איש חושני, גופני, עז נפש, פשוט ולא מתוחכם. אסור לזלזל בו. כדי להבטיח שלא נזלזל בו, מתארים חז"ל בפירוט מהן הנקודות שבהן צריך את חושים: המקום שבו צריך קריאה פשוטה, לא מתחכמת של המציאות. המקום שבו מבינים שמכה אחת פותרת הרבה פלפולים של ניירת משפטית. אי אפשר לתת לחושים לנהל את המשפחה ואת המדינה, לשם כך נועדו יוסף ויהודה. אולם לצדו של יהודה תמיד נחוץ גם חושים. שיכול להחלץ חושים ולהציל את המצב.
בני דן, בניו של חושים, יכולים
להפתיע גם במקום אחר. כשמגיעים לבנין המשכן, נזקק משה למומחים למלאכה ואמנות שיובילו את הבניה. הוא מצא שניים: בצלאל משבט יהודה, ואהליאב משבט דן. בצלאל הוא ה"מלא רוח חכמה", ואילו אהליאב הוא חרש וחושב: "נגר ואומן וצייר". רק מן הצירוף של שניהם, יכול להבנות משכן. החכמה השכלתנית, הדברנית, של בצלאל, בצד החושניות המעשית, האמנותית, השתקנית, של אהליאב.
"אמר רבי חנינא בן פזי: אין לך גדול משבט יהודה ואין לך ירוד משבט דן שהיה מן השפחות. אמר הקב"ה: יבא ויזדווג לו, שלא יהו מבזין אותו ושלא יהא אדם רוחו גסה עליו. לפי שהגדול והקטן שוין לפני המקום: בצלאל משל יהודה ואהליאב מדן והוא מזדווג לו, אמר ר' חנינא: הגדול והקטן שוים".
הרב ד"ר יהודה ברנדס, הוא ראש בית המדרש בבית מורשה. לאחרונה ראה אור ספרו "אגדה למעשה – עיונים בסוגיות משפחה, חברה ועבודת השם", בהוצאת בית מורשה.
נא להמתין לטעינת התגובות
