חור בהשכלה
החינוך המיני במגזר הדתי סובל כבר שנים מבעיות מסורתיות: הלכה קשוחה, השתקה רבנית והיעדר הדרכה מקצועית. התוצאה: בעיות זהות, הפרעות אכילה, תחושות אשמה, עיוות מעמד האישה וקושי בתפקוד המיני. כמה גופים מנסים להתחיל במהפכה. בזהירות
בפינת הכיתה ישב הרב. "עיניו רשפו אש וראינו שהוא לא התלהב ממה שהפסיכולוג אמר", ממשיך ע'. "ואז, אחרי שהפסיכולוג יצא מהכיתה, קפץ עלינו הרב עם איזה שולחן ערוך ביד אחת, כשידו השנייה מתוחה כלפי שמים, והוא שוצף וקוצף. ובקול צעקה הוא זעק שכתוב שאסור ודינו כרת ועוד ועוד איומים. זה היה מופע אימים תיאטרלי מהפרועים שראיתי בחיי".
כמעט כל מי שעבר בצינורות מערכת החינוך של הציונות הדתית מכיר היטב את הדואליות הזו. מצד אחד, הדיבור ההלכתי והפלפול התאורטי מאפשרים להאיר פינות אינטימיות, שאפילו בחברה החילונית בדרך כלל נשארות חשוכות. אבל מצד שני, שקט ודממה. הדחקה טוטאלית ולצדה שיעורי מוסר שכל תכליתם לצעוק: אסור, אסור ושוב אסור. אסור לגעת, אסור להתייחד ואפילו אסור להרהר.
עד השנים האחרונות, החינוך המיני בחברה הדתית היה, אם בכלל, ניסיון לתמרן בין שני הקצוות האלו. במסגרת הבגרות בתורה שבעל פה שירבבו רוב בתי הספר לבנות (ולבנות בלבד) יחידת לימודים על אישות ומשפחה. השורה התחתונה של התוכנית היתה הלכתית. על סדר היום: כתובה, צניעות, פרו ורבו, טהרת המשפחה ולא עלינו גם גירושים. שאלת בגרות לדוגמה: "הלכות נידה הן אולי 'ההוכחה' הברורה ביותר לאלוקיותה של תורת ישראל. בארי מובאה זו".
הבנים אפילו את זה לא קיבלו. אם רכשו ידע הלכתי רלוונטי, זה לרוב היה מתחת לשולחן, כשחבר מתחכם הכניס מרפק וקריצה והפנה אותם לסימן ר"מ בשולחן ערוך אורח חיים, שם מסתתר קובץ עסיסי של הלכות צניעות. המדיניות החינוכית הורכבה מכלל אחד לא מסובך: עדיף לשתוק. כל עוד המידע על יחסי מין איננו ישים, אין שום סיבה לפתוח את נושא המיניות. קודם שימצאו בנות זוג, ידפיסו הזמנות ויסגרו קייטרינג, ואז נגלה להם.
התברר שזה לא עובד. משהו קרה בעשור האחרון, ואפילו בקצוות השמרניים של הציונות הדתית מבינים היום שככה אי אפשר להמשיך ושהגיע הזמן, כמו שאמר ג'ורג' מייקל, לדבר על סקס (רק עם ג'ינס פחות צמוד). הסיבה שכולם אוהבים להדגיש היא הצורך להתמודד עם הפריצות המערבית, שמזריקה לרשתית הציבורית מיניות בלתי מרוסנת.
"אנחנו במקום הכי מסובך", מסבירה רבקה צ'רקה-יודקוביץ', מפקחת לחינוך לחיים במשפחה במינהל החינוך הדתי של משרד החינוך. "בעולם החרדי אין קולנוע ואין אינטרנט, וכמעט לא נחשפים לעולם החיצוני. בעולם החילוני אין בעיה שזוג יחיה ביחד לפני הנישואים. אצלנו זה לא לגיטימי. הילדים שלנו הולכים לתנועות נוער מעורבות, אבל כשהם רוצים להגיע לקרבה אומרים להם: סטופ. ודווקא בגיל שההורמונים משתוללים".
עידן ההשתקה מתקרב לקצו גם מפני שלרבנים אין יותר מדי ברירה. "בעיות היו גם בעבר, ואנשים חיו איתן. אלא שהיום אנשים לא מוכנים לשמור בבטן. הכל עולה לדיון, וצריך לתת לאנשים כלים להתמודד עם השאלות", מסביר הרב אלישיב קנוהל, מחבר ספר ההדרכה לזוגות צעירים, "איש ואישה". גם הפמיניזם ואיתו המודעות לשוויון מגלגלים אתגרים לפתחם של המחנכים הדתיים. "אנחנו רוצים שחז"ל ודבריהם יהיו מודל שלאורו אנחנו מחנכים", אומר הרב יוסף בן-בסן, מנהל אולפנת בר אילן והמדרשה לבנים בנתניה, "אבל מה אנחנו אמורים לעשות עם ציטטות מחז"ל שלפיהן אישה צריכה ללכת עם רעלה? אם לא נלמד את הדברים האלו בהקשר שבו הם נכתבו, ההלכה תיראה כאילו אבד עליה הכלח. דווקא מתוך החשיבות שאני מייחס להלכה, אני מאמין שחשוב לרענן את תוכניות הלימוד".
אכן מרעננים. עוד ועוד ספרי ייעוץ זוגי ואישי משתחלים למדף האחורי של ארון הספרים היהודי. הדרכת הכלות והחתנים הופכת רשמית ומקצועית יותר. גם אתרי השו"ת (שאלות ותשובות) באינטרנט מסייעים לצעירים להשלים את התמונה בעזרת מסכת האנונימיות. והארגון הפמיניסטי-אורתודוקסי "קולך" טורח על מגוון תוכניות לימוד, שמשלבות העצמה מגדרית עם מקורות תורניים וחינוך מיני.
ואפילו משרד החינוך התנער מתרדמתו. ביום ראשון השבוע, אחרי כמעט עשר שנות עבודה, הושקה סוף סוף
דור האמהות והמורות שתופס היום את עמדות המפתח במערכת החינוך הדתית, גדל ברובו על ברכי תוכניות החינוך הישנות. בכיתה ו' פגשו הבנות את אחות בית הספר, שלקול צחקוקים נבוכים סיפרה להם על צמיחת השדיים והמחזור החודשי. את החינוך המיני לבנות בגיל תיכון כבר הכניסו לסד ההלכתי בעזרת הבגרות בתושב"ע. שני ספרי לימוד עמדו לרשות המורים לתושב"ע: "אישות ומשפחה" של פרופ' יהודה אייזנברג, והשני והשמרני יותר, "בית נאמן". בינתיים כבר הומלץ לגנוז אותו, אלא שהמפקחים של משרד החינוך לא אוכפים את החלטתם והספר ממשיך להימכר ולהילמד.
תוכנית נוספת, שכתבה בלהה אדמנית בשנים האחרונות, לא קיבלה עדיין את אישור המפקחים של משרד החינוך, כנראה מפני שהיא רדיקלית מדי לטעמם (למרות שאינה רדיקלית מספיק עבור רבים אחרים).
תמר ביאלה, שביחד עם חברותיה ל"קולך" עובדת בימים אלו על תוכניות לימודים חלופיות, מספרת שבכל פעם שהיא מזכירה את התוכניות הישנות בהשתלמויות שהיא מעבירה, באות אליה נשים עם דמעות בעיניים. "לא ייאמן איזה עוול עשו לנו עם יחידת הלימודים הזאת", היא אומרת. "היא מתייחסת למיניות האישה כדבר מעורר חטאים. לא מדברים שם על אמצעי מניעה ולא על כך שמותר לנשים לבחור כמה ילדים הן רוצות להביא לעולם. ממש קטסטרופה, כי זה אמצעי לחיברות של עשרות אלפי בנות בכל שנה".
בעזרת מקורות שנבחרו בקפידה מזכירים לנערות הצעירות את ייעודן: נישואים וילדים ועוד ילדים. "כל מטרת הנישואים היא הקמת משפחה בישראל", נכתב ב"בית נאמן", "ואין רוח התורה נוחה מנישואים שאינם מביאים לידי פריה ורבייה ומחיי אישות שאינם למטרה זו". התלמידות שמגיעות עם חוש ביקורת מבית יכולות לסנן את מה שמתאים להן.
ח', לדוגמה , זוכרת את שיעורי הרבנית באולפנה בנוסטלגיה משועשעת: "למדנו את הסיפור על קמחית, אישה ששבעת בניה היו כוהנים גדולים. שאלו אותה 'מה עשית שזכית לכך?', והיא ענתה: 'מימי לא ראו קורות ביתי שערה משערות ראשי'. ואני תמיד תהיתי איך היא התקלחה. וחוץ מזה, שבעה בנים כוהנים גדולים זה לא כזה שוס, כי זה אומר שכולם מתו, כי הרי כוהן גדול זו קדנציה לכל החיים".
חוץ מכיסוי ראש, הרבנית לימדה את ח' גם איך להודיע לבעלה שהיא נידה. "היא הסבירה שכל זוג בוחר סימן. היא סיפרה על זוג שהבעל מתקשר לאשתו מהעבודה ושואל: 'מה המצב?', ואם אשתו אמרה 'חצב', אז זה בסדר. ואם היא אמרה 'חצץ', אז היא קיבלה מחזור". ח', בעצמה מדריכת כלות, אומרת לתלמידות שלה שהן פשוט יכולות לומר לבני הזוג שהן קיבלו. "חוץ מזה למדנו הלכות טהרה, כי זה החומר לבגרות".
רוח בית הספר דחפה את ח' וחברותיה להתחתן כמה שיותר מוקדם. עוד במהלך הלימודים חילטרו הרבנים במציאת שידוכים לתלמידות שחיבבו. השעון הביולוגי הרועם של הנערות בנות ה-17 חייב את הרבנית של ח' לשים דגש על תחומים, שבמוסדות חינוך קצת יותר מתונים העדיפו לדלג עליהם.
"יום אחד, באמצע שיעור איוב, נכנסה הרבנית בסערה והעיפה מהכיתה את המורה לתנ"ך", ממשיכה ח'. "היא אמרה שהיא מזועזעת כי כלה שהיא הדריכה בעבר הגיעה אליה ערב קודם לכן ואמרה לה שהיא רוצה לחיות חיים אפלטוניים עם בעלה, ושהיא לא רוצה שהוא ייגע בה. אז הרבנית אמרה לנו: 'בנות, חיי נישואים הם לא אפלטוניים'". בכלל , הרבנית לא השאירה מקום לאי ודאות. "פעם היא סיפרה על מישהי שהגיעה אליה שנה אחרי החתונה עם טבור כחול, כי הם חשבו שזה המקום", היא נזכרת בחיוך קצת מבוהל.
אלא שברוב המקרים שיעורי התושב"ע נשארים הרבה יותר קרובים לרמב"ם פינת מסכת סוטה. כל רמז למיניות מכוסה מיד בהינומה בלתי חדירה של קדושה, ומי שמעביר את שיעורי התושב"ע הם בכלל הרבנים. "הבנות לא יודעות איפה לקבור את עצמן", אומרת חנה קהת, חוקרת במדעי היהדות, מייסדת ויושבת ראש "קולך" לשעבר. "אלו נערות בשיא ההתפתחות המינית שלהן, ומאוד לא נעים להן שרב מלמד את ההלכות האלו", מוסיפה איילת וידר-כהן, פסיכולוגית קלינית שעומדת בראש צוות הסברה ומניעה של פגיעות מיניות ב"קולך". "זה יוצר משהו מאוד לא בריא. נשים מתארות את זה כחוויה ממש טראומטית. זה לא צנוע ולא מכבד".
"הבעיה היא בעמדות של המורים והרבנים, ולא בתוכניות הלימודים", אומרת שלומית כסלו, מורה בתיכון דתי בירושלים וחברה בצוות "קולך" לפיתוח תוכנית לימודים לגילים צעירים. "לבנות יש נכונות להקשיב, אבל המורים לא מבינים למה צריך לשנות משהו. הם גדלו כך והם בסדר, אז למה לעורר את השד מרבצו?".
אצל הבחורים, לעומת זאת, שולטת ההשתקה. "הם מוזנחים אפילו יותר מהבנות", אומרת קהת. "הדבר היחיד שיש בישיבה תיכונית זו התמודדות עם היצר ועם הפחד לחטוא". ב', 38, נזכר בפעם הראשונה והאחרונה שדיברו איתו על מין. "זה היה בכיתה ז', כששני חבר'ה בישיבה התעסקו עם נער אחר שמנמן ובלונדיני. אז לקחו אותנו לשיחה בחרדת קודש, והרב, בנימה של יום כיפור, פתח את השיחה במשפט המיתולוגי: 'איבר קטן בו באדם, מרעיבו - שבע, משביעו - רעב'. אז העיפו את השניים ונתנו לנו להבין שהדיבור על המין היה בעל כורחם. הנושא לא קיים, ומצפים מהאנשים להסתדר לבד. לרבנים שלנו לא היה נוח להתעסק עם הנושא המורכב הזה. לא היה להם מה להגיד. הם ידעו שאנחנו בבני עקיבא, בחברה מעורבת, ושאנחנו חשופים למין השני, אבל היה להם נוח להניח שבגלל שאנחנו לומדים בישיבה אנחנו צדיקים, ושהתכנים בישיבה מציידים אותנו בכלים לעילא ולעילא כדי שנוכל להתמודד עם המפגש המיני הראשון, לכשיבוא".
בכנס "קולך" שנערך לפני חצי שנה בירושלים, דיבר הרב ד"ר יהודה ברנדס על הפליק-פלאק המסובך שעושים מורים כדי להימנע מלדבר עם תלמידיהם על מין. ברנדס, מנהל בית ספר הימלפרב לשעבר ומרצה בבית מורשה, עקב אחרי מורים רבים לתנ"ך וגילה שרובם מתחמקים מלימוד פרקים מסוימים. אין פלא, אמר, שהתלמידים משוכנעים שפרשנותו של רש"י למקצועה של רחב הזונה ("מוכרת מזון"), היא קנוניה משותפת של הפרשן והמורים למחיקת יצר רע מספר הספרים.
ברנדס גם שם לב לכך שהמורים מתעלמים מפרשת דוד ובת שבע. למה להסתבך עם תיאורי הנאפופים אם אפשר לדלג? במאמץ רב מצא ברנדס מורה אמיצה אחת שכללה את הפרק הרלוונטי בתוכנית הלימודים שלה, אלא שאז התברר לו שביום המיועד היא נכנסה לכיתה, נזפה בתלמידים על הרעש והודיעה להם שבתור עונש ילמדו את הפרק לבד בביתם, בזמן שבכיתה יקפצו לפרק המפוהק הבא.
יהודית שילת, סגנית יושב ראש ומנהלת אגף המשפחה בארגון הנשים הדתיות "אמונה", מספרת שמאמציה להתקרב לישיבות נתקלו בסירוב. "ניסינו ליצור שיתוף פעולה עם כמה ישיבות הסדר, כך שנוכל להכין תוכנית לימודים ולפעול בתוך הישיבות, אבל לא היתה היענות", היא אומרת. "הישיבות לא רוצות להכניס גורמים מבחוץ". הרב קנוהל מספר על יועצת שנפגשה עם ר"מים במסגרת השתלמות ושניסתה להעלות לדיון מספר נושאים הקשורים לחינוך מיני. בתגובה אמר לה אחד הר"מים, "זה נושא שאשתי מתעסקת בו. לכי אליה".
אנשי המקצוע חשבו ששילוב רבנים בכתיבת תוכניות הלימודים והפצתן יעזור להמסת החשדנות, אבל זה לא תמיד עובד. הרב איתמר חייקין, אחד ממחברי התוכנית של משרד החינוך, נזכר בפגישה שערך עם סוללת רבנים באחת הישיבות התיכוניות הידועות, בניסיון לשכנע אותם לשלוח מורים להשתלמות בנושא. "הרבנים שם שידרו לי 'מה אתה מבלבל את המוח', ושאלו אותי איזה 'הסכמות' יש לי. הם רצו הסכמה של הרב הזה והרב זה, ואמרו שרק אחר כך הם יסכימו לקרוא את התוכנית", מספר חייקין. "רציתי להגיד להם שאני בכלל לא מתעסק בתשובות, אלא רק בשאלות, ואני לא מכיר ספרות שו"תים שחוסמת את השאלות".
כעבור זמן קצר ערך חייקין סדנה למורים בירושלים. בפתיחה ביקש מהמורים לספר על שאלות שעלו בבית הספר. אחד המורים שלף מהתיק ערימת ניירות עם כל השאלות שקיבל מתלמידיו. "הבנתי שהמורה הזה הפך לכתובת המרכזית בבית הספר לשאלות בתחום ההתבגרות והמיניות", ממשיך חייקין. "שאלתי אותו איפה הוא מלמד, והוא אמר שהוא מהישיבה ההיא שהייתי בה, זו שהרבנים שלה ביקשו את כל ההסכמות. שאלתי אותו מה הוא מלמד, והוא ענה 'מתמטיקה'. כנראה שנגישות לתחום קשורה לאישיות המורה ולא למקצוע שאותו הוא מלמד".
מדיניות ההדחקה לא מתחילה בבית הספר אלא בבית. ההורים הדתיים, כמו חבריהם החילונים, מפקירים לא פעם את הילדים בידי מערכת החינוך מתוך תקווה שמישהו כבר יעשה עבורם את העבודה. ב' מספרת על מסיבה משפחתית שביקרה בה לא מזמן. אחת הבנות, בערך בת מצווה, הסתגרה באחד מחדרי הבית עם בנות הדודות שלה. אחרי שעה יצאה בסערה מהחדר והטיחה באמה את ששמעה בחדר על "איך עושים ילדים". "זה נכון?", שאלה בכעס, והאמא הנבוכה נאלצה לאשר. הילדה סירבה להאמין. "חשבתי שרק חילונים עושים את זה".
"אני שוב ושוב נדהמת לראות עד כמה נשים צעירות ומשכילות לא מוצאות לנכון לדבר על זה עם הילדים שלהן", אומרת וידר-כהן. "החל מאיך בנוי גוף הגבר וגוף האישה, ומה זו מיניות. זה מתקשר גם לכך שכשאישה דתייה הולכת למקווה היא צריכה להתחבא ומותר לה לשקר לילדים, כאילו זה יהיה איום ונורא אם הילדים יידעו שיש משהו מיני בין ההורים שלהם".
איך בחברה עם כל כך הרבה הריונות יש עדיין כל כך הרבה מסתורין?
"כי התשובות שילדים לרוב מקבלים הן נטולות כל אספקט מיני, 'השם נתן'. רוב הילדים בטוחים שהשם שם את התינוק בבטן של אמא. אבל אם מקשיבים לילדים ויוצרים אווירה משוחררת, הם שואלים. וכשהם שואלים צריך לענות להם לפי גילם ויכולת ההבנה שלהם".
הוואקום שנוצר כתוצאה ממדיניות ההשתקה לא נותר ריק. רוב בני הנוער הדתיים ימצאו דרך להשלים את החסר. ח' קראה את "מ-12 עד 16" של אחותה. אחרות נברו במדורי "על בנים ועל בנות" של "מעריב לנוער" והשלימו את החסר עם "בחינת בגרות" של גלילה רון-פדר. הבנים לרוב לא הסתפקו בארוטיקה לייט הזו, ושלפו מתחת למזרן את חוברת הפורנו שמצאו ברחוב. "כשבתי היתה בכיתה ב' היא שאלה יום אחד, 'זה נכון שאת ואבא הזדיינתם?'", מספרת ש'. "אני הייתי מעדיפה לתת לה מילה אחרת, שאדם 'ידע' את חוה אשתו. זו המילה, ולא 'הזדיינתם'. הייתי מעדיפה שאני אהיה זו שמסבירה לה ושהמילים יהיו שלי, ולא שאני אצטרך לכבס לה מילים שאספה מהרחוב".
"הילדים משלימים את הפאזלים האלו שיש להם בראש", קובעת וידר-כהן. "מטופלת שלי שגדלה ביישוב מאוד חרד"לי, סיפרה שבחופשות, בחצר הבניין, ילדים היו מביאים חוברות פורנוגרפיות ומעלעלים בהתלהבות. משם הם מילאו את המידע החסר. מי שמגיע עם מידע מהבית לא זקוק לזה".
לפעמים בני הנוער נופלים על מישהו שמוכן לנדב מידע, ולהורים נותר לקוות שאותו מישהו יודע מה הוא אומר, ושאין לו כוונות זדוניות. "היינו בני 14, והקומונרית של הסניף שלנו בבני עקיבא העבירה לנו פעולה בשבת אחר הצהריים", מספר ג'. "אני לא זוכר מה היה הטריגר, אבל מתישהו היא אמרה משהו על 'הנשק שלו'. התפקענו מצחוק והתחלנו לזרוק לאוויר כל מיני הערות בסגנון: 'איזה גודל הנשק שלו? רוצה לראות את הנשק שלי?'.
"ואז, במקום לנזוף בנו ולחזור לדברי התורה, היא אמרה: 'אתם מתנהגים כמו ילדים קטנים. לא כל מה שקשור במין הוא גס, ואם אתם רוצים לדבר על זה, אני מוכנה'. היא היתה קומונרית קלאסית. בת שירות לאומי קטנה עם קוקו ארוך ושרוולים עד אחרי המרפק, אבל היא ענתה לנו על השאלות שעד אז לא היה לנו את מי לשאול. שאלנו, לדוגמה, האם כששוכבים מכניסים גם את האשכים? והאם לנשים קטנות יש מקום לאיבר של גבר גדול? היא התעסקה בצדדים האנטומיים. הסבירה לנו על חצוצרות, שחלות ומחזור, דברים שלא ידענו. והיא גם חזרה ודיברה על כך שבנות נהנות ממין כמו בנים. המשכנו לדבר איתה אל תוך מוצאי שבת. כשיצאנו מהחדר הזה הכל היה נראה לנו אחרת. במיוחד הקומונרית. הקומונר הבא היה כבר בן. הסדרניק".
אבל בשנים האחרונות מתברר שלהדחקה יש מחיר, ומחיר שאמור להטריד גם את אחרון השמרנים. אותו "בית נאמן", שמאחלים לזוגות הצעירים לבנות במהרה בימינו, עומד על יסודות רעועים מאוד. זה גם מה שחשבה חן גלון-קליין, כשכתבה וביימה את סרט הגמר שלה לבית הספר הדתי לקולנוע "מעלה". עלילת "שבע ברכות" מספרת על זוג דתי צעיר שמגיע הביתה אחרי החתונה.
גלון-קליין: "בלילה הראשון הבחור מתחמק. בלילה השני, בזמן שהבחורה מתארגנת, הוא נרדם לה. בלילה השלישי הם הולכים ל'שבע ברכות' בישיבה שלו, שם היא רואה את בעלה רוקד עם החברותא שלו. הריקוד מאוד אינטימי, והיא נלחצת. באותו לילה היא הולכת לישון בחדר אחר. למחרת הוא הולך לטבול במעיין עם החברותא שלו, כי הוא לא מרגיש מוכן. היא מתקשרת לנייד שלו, אבל החברותא עונה והיא עוד יותר נלחצת. היא מתחילה לארוז וללכת לכיוון הטרמפיאדה, וברגע האחרון לפני שהיא עולה לטרמפ הוא מוצא אותה. היא מטיחה בו שהוא לא רוצה להיות איתה ושהוא הומו, ואז הוא מסביר לה, שהוא יכול לרקוד עם החברותא שלו, בגלל שהוא לא מרגיש כלפיו כלום ושהוא לא יודע איך להתחיל. גם היא מדברת על הפחדים שלה, ואז הוא לוקח את היד שלה והם מתחבקים. וסוף סוף יש ביניהם מגע אינטימי".
גלון-קליין, בוגרת אולפנה שהתחתנה סמוך לתקופת הצילומים, חושבת שהיא עצמה ניצלה מגורל גיבורי סרטה רק בגלל פתיחותה הטבעית. "על מה דיברנו בשיעורי 'אישות ומשפחה'? על אהבת רבי עקיבא לרחל?", היא שואלת. "איך זה רלוונטי לחיים שלנו? יש בחברה שלנו בלבול גדול. בגלל שמין הוא אסור, הוא נתפש כדבר רע ואז המעבר לחיי הנישואים מאוד מסובך. הגיע הזמן שייתנו תמונה קצת יותר מורכבת".
"יש פער מאוד גדול בין מה שאנשים חווים במציאות, באקדמיה, בחברה, ובין העיסוק ההלכתי", מסבירה קהת. "וכשאנשים צעירים מנסים להתמודד עם הפער הזה זה מוביל למשברים, לרווקות מאוחרת ולקשיים זוגיים. לא נותנים להם כלים להתמודד עם ההתנגשות בין הערכים המודרניים ובין הערכים המסורתיים".
הרב ד"ר אריאל פיקאר, גם הוא שותף לכתיבת תוכנית הלימודים של "קולך" וחוקר במכון הרטמן, מסביר שצפויה הפתעה למי שמגיע לחיי הנישואים מרקע ישיבתי: "מחנכים את הבנים שההבדלים בין גברים ונשים הם טבעיים. המודל הוא מאוד שבלוני. הנשים צריכות להיות מאוד אמהיות ולא מיניות, כי מיניות נחשבת לבעיה של גברים. הגברים הם רק מיניים ואין להם שום דבר אחר בראש. ואז גבר מתחתן ומתברר לו פתאום שלאשתו יש עוד דברים בראש חוץ מילדים".
לטענת קהת, זו גם אחת הסיבות לריבוי הרווקות בחברה הדתית: "בחור לומד בישיבה ויש לו דימוי של אישה מקראית או האישה מחז"ל. אבל זה לא מה שהוא יפגוש בחוץ. יש לי קשר עם רווקות רבות, שהן חסרות אונים מול הגברים שלא יודעים איך לקיים זוגיות אחרת. הפער הזה מתגלה בתקופת השידוכים".
בעיה נוספת, בעיקר אצל רווקות, נובעת מהפחד הגדול מחציית הרוביקון הפיזי. "רווקות מרגישות שיש סוד גדול שהלוט לא הוסר ממנו, וזה מכניס הרבה חרדה בשלב ההיכרויות", אומרת וידר-כהן. "כשבחורה נפגשת עם בחור היא עלולה להיבהל מהמחשבה 'האם אני נמשכת אליו?'. היא לא יודעת איפה למקם את המחשבה הזו. האם זה אומר שהיא יצרית מדי? לא רוחנית מספיק?".
הדיכוטומיה הזו, בין גוף ונפש, טומאה וטהרה, מוציאה צעירים רבים משיווי משקל. כולם יודעים לומר שהחלוקה הגסה הזו היא בכלל ייבוא נוצרי ליהדות, אבל זה לא מרכך את השפעתה. שנים של הערות על צניעות גובות את מחירן. "אני זוכרת שראש האולפנה אמר שהמרפק הוא יצר הרע ושצריך לכסות אותו. זה מאוד הצחיק אותנו", אומרת ח', שמקפידה על שרוולים ארוכים. במקרה אחר, מורה העיר לח' ולחברותיה על שהדיפו ריחות בשמים בחתונת חברתן (שהתחתנה בכיתה י"א). קהת: "שיח הצניעות מוביל לניכור וליחס שלילי לגוף. בסופו של דבר זורקים בחורה לחיי נישואים בלי יכולת לחוות את החוויה הגופנית. זה מוביל לכל מיני בעיות בחיי המין ובקשר הזוגי, כי כשאנשים לא מתקשרים עם גופם קשה לבנות הרמוניה בין בני זוג".
"אנחנו מתעסקים המון בצניעות", מוסיפה וידר-כהן. "אם רואים למישהי את התחתונים זה לא צנוע, אם בגד מעט שקוף זה לא צנוע. אנחנו מעירים למתבגרות על צניעות, ולא מבינים שכשאנחנו מדברים על צניעות אנחנו למעשה מדברים על מיניות. אז כולם מעדיפים להתעסק בשאלהאם הנערה צנועה או לא,האם היא שומרת נגיעה או לא, אבל לא מדברים איתה על ההתפתחות המינית ועל התחושות שמתעוררות אצלה כשהיא הופכת לנערה שמסתכלים עליה. זה מתבטא במקרים רבים בהפרעות אכילה, כמו בחברה המערבית כולה. יש רתיעה מהגוף, כעס עליו, רצון לשנות אותו. מצד שני יש הקפאה. אמא לבחורה צעירה אמרה לי לא מזמן: 'אני לא יודעת מה עושים באולפנות, אבל את הבת שלי הם הכניסו להקפאה עמוקה'. זאת אומרת, שיש אווירה שבה לא נותנים לאנשים להרגיש מה שהם מרגישים כלפי הגוף שלהם. יש קצר בין הראש והעיסוק האינטלקטואלי לבין הגוף, שהוא לא קיים.
"אצל הבנים יש בעיקר אשמה. המנגנון החברתי זהה, אבל אצלם קשה יותר ליצור נתק מהגוף, אז הכל מלווה בתחושות אשמה קשות על כך שיש להם תחושות מיניות. זה בטווח הנורמלי. אבל לפעמים רגשות האשם מביאים להתנהגות לא מבוקרת: נגיעות בין אחים, נגיעות באיברים אינטימיים. בגלל שהתחושות לא מבוקרות ולא מווסתות אין אפשרות לנרמל בין חלקי האישיות המתפתחת, אז זה בורח. ומדובר בהמון מקרים".
חייקין, שחיבר את הפרק על שפיכת זרע לבטלה לתוכנית של משרד החינוך, מסביר שנערים קוראים את הטקסטים שמתייחסים ל"שמירת הברית" (כך מכונה העבירה) במקורות, אלא שבינם לבין עצמם המציאות שונה. "אז הם מיטלטלים בין רגשות אשם ותחושות ניכור לעצמם או שהם חושבים שההלכה לא רלוונטית לחייהם".
אבל אז שוברים כוס, צועקים "מזל טוב" ופתאום כל המחסומים מורמים. הזוג הצעיר צריך לקפוץ ראש לבריכה שאין לו בכלל מושג מה העומק שלה. בכנס "קולך" האמור דיברה גם מדריכת כלות, שציינה שבשנה האחרונה הגיעו אליה 25 זוגות, חודשים ספורים אחרי החתונה, כשהם עדיין בבתוליהם. ח' לא מופתעת. היא מכירה היטב את התופעה. היא עצמה הרגישה שהיא מוכנה לנישואיה בגיל 20, היה לה את כל המידע ההלכתי והפיזי הנדרש, ועדיין זה לא חסך את עוגמת הנפש של החודשים הראשונים.
"מלכתחילה החלטנו שאנחנו לא רוצים מיד, כי בכלל לא נגענו קודם", מספרת ח'. "ולמרות שהתקדמנו בהדרגה, עבר המון זמן עד שהצלחנו. וגם אז, נשרטתי עד כדי כך שהייתי חייבת ללכת לגינקולוגית. זו היתה תקופה לא נעימה. לכן אולי חשוב לי להעביר לכלות שאני מדריכה שזה לא רק אהבה, שמחה, יופי והלכות. אני מדברת איתן על כך שצריך לשוחח עם בני הזוג, ושצריך לפעמים חומר סיכה, כי לא תמיד הגוף מפריש לבד, שזה עלול לכאוב, ועל פאשלות שיכולות לקרות בהתחלה, ושאמנם זה תהליך טבעי, אבל גם יש לו היבטים רגשיים לא פשוטים".
וידר-כהן: "יש הרבה בעיות בתפקוד מיני אצל נשים צעירות שסובלות מחוסר יכולת לקיים יחסי מין בגלל המעבר הכל כך דרסטי. במשך שנים את שומרת על עצמך, מקפיאה צד שלם באישיות שלך, ופתאום כל החומות נופלות בלילה אחד. יש נשים רבות שהמעבר הזה קיצוני מדי עבורן. במקרים פתולוגיים זה יוצר חוסר יכולת לקיים יחסי מין ואז כבר הולכים לרופא. אבל יש יותר מקרים של בחורות שמדווחות שאין להן חשק מיני. הן לא רוצות ולא נהנות, אבל עושות כי זו מצווה".
"אני נתקל בפער בין האידאל הרוחני שמעמיסים על הזוג לפני הנישואים ובין התרגום של זה לחיי היומיום", אומר הרב בן-בסן, שעוסק גם בייעוץ זוגי, "ומסתבר שזה לא קל לממש סיכומי שיעור".
וידר-כהן ממשיכה: "כחברה אנחנו לא מצליחים לעשות נורמליזציה לנושא המין, לתת לזה מקום מרכזי, אבל נורמלי, כך שאפשר לשים אותו לפעמים בצד, ואם רוצים אז במרכז. אנחנו מפעילים מנגנוני הגנה מאוד ילדותיים: הדחקה או פיצול. כאילו מין יכול להיות או שפל, דוחה, מאיים וחייתי, או שהוא נשגב, קדוש ושמיימי. התנועה בין הקצוות מאוד לא נכונה, כי נשים בדרך כלל הולכות לקצה שזה מגעיל, ואז הן עושות כי הן חייבות. ואם אנחנו חושבים שזה שמיימי, מה יקרה כשנגיע לרגע? מי מאיתנו מרגיש שהוא בקודש הקודשים בזמן שהוא מקיים יחסי מין? לשים על כתפיים של נערים ונערות את מושגי הקדושה והטהרה יכול להיות מאוד מכביד. זה לא שאני לא מזדהה עם המושגים, אבל צריך למלא את המרחב הזה שבין הגוף ובין הנשגב".
האתגר שעמד בפני מינהלת החינוך הדתי היה יצירת תוכנית לימודים שתדבר אל המנעד המגוון של בתי הספר הדתיים, מהמקיף בפרובינציה ועד לישיבה המחמירה ביותר. איך עושים את זה? "פונים למורים ולא לילדים", מסבירה צ'רקה-יודקוביץ'. "המורה צריך לדלות מתוך ים החומר שהכנו עבורו את מה שמתאים לתלמידים שלו". וליתר ביטחון, היא מבהירה, הערכה מגובה בברכת הרב יעקב אריאל והרב שלמה אבינר. שיהיה.
"אנחנו עוסקים בכל הנושאים בפתיחות גדולה, בתוך מסגרת ההלכה", ממשיכה צ'רקה-יודקוביץ'. "אבל גם זה בעירבון מוגבל, כי בהלכה אין עיסוק בחברות בין בת ובן בגיל הנעורים. אבל בתוך עמנו אנחנו יושבים, ואי אפשר להתעלם. אז יש פרק שנקרא 'חברות', שהאידאל שלו הוא 'והיא חברתך ואשת בריתך', זאת אומרת שהאידאל הוא שבסוף יינשאו זה לזו. הרעיון הוא שהנושאים יעלו מהתלמידים. ואז, כשנוצרת בכיתה אווירה של פתיחות, אז כבר אין בעיה. את ההלכה אנחנו שומרים לסוף".
וכך זה נראה: אחרי שבחלק הראשון של הערכה פוענחו בעיות טיפוסיות למתבגרים (יצר, ועוד יצר) ובחלק השני מבררים איך נראית חברות בין המינים, בשער השלישי מגיעים לבחירת בן או בת זוג והקמת המשפחה. ולא, בערכה אין עיסוק ביחסי מין ("כי לא עוסקים בנישואים", מסבירה צ'רקה-יודקוביץ'), ולא באמצעי מניעה. נשאר לקוות שבני הנוער יישארו באותו עמוד עם המורים. אגב: בבית הספר הדתי "פלך" שבו למדה הח"מ נחשפנו לאמצעי מניעה במסגרת השיעור "אשת חיל", אבל תחת האזהרה: "זה לא להיום בערב".
הפרק האמיץ ביותר בתוכנית עוסק, כאמור, בשפיכת זרע לבטלה, שעליה נאמר בלשון קיצור שולחן ערוך ש"עוון זה חמור מכל עבירות שבתורה". הרב חייקין מנסה לנטרל את הפצצה בעזרת הבחנה בין ההלכה עצמה ובין הרטוריקה שבה היא מתוארת. "זה לא שאני משנה את ההלכה", הוא מבהיר. "לא הפכתי דאורייתא לדרבנן, אלא שיש את הדבר עצמו ויש את השפה. הרטוריקה של ההלכה. וההבחנה חשובה, כי אפשר להשתמש ברטוריקה פחות קשה. בניגוד להלכה, השפה היא דבר דינמי. חשוב להבהיר שחכמים השתמשו בשפה קיצונית כדי ללמד עיקרון, אלא שהשפה הזו יוצרת אפקט הפוך".
אבל ההבנה שהרבנים המעורבים מגלים כלפי הנער שנסחף בלהט היצר נגמרת כשמגיעים לבנות. למרות הניסיון הכן להציע אלטרנטיבה, בכל הנוגע לנערות הצעירות מתקשים מחברי התוכנית של משרד החינוך להעביר הילוך.
על הכשל הזה עונות דווקא תוכניות הלימודים מבית היוצר של "קולך". שלוש תוכניות לחינוך מגדרי ומשפחתי נולדו שם, האחת מיועדת לבגרות במחשבת ישראל, השנייה מיועדת לגילים הצעירים יותר והשלישית היא תוכנית העשרה שנולדה מתוך הרצון לצייד נערות צעירות בכלים להתמודד עם הטרדות מיניות.
ההבדל בין רוח "קולך" לזו של המחלקה לחינוך דתי בולט במיוחד בפרק הצניעות. ערכת משרד החינוך מתיישרת לפי צו הצניעות המקובל, שלפיו יש הבדל בין גברים ונשים, ולכן "עיקר הדרישות לצניעות בלבוש הוטלו על האישה, ועיקר הדרישות לזהירות בהסתכלות הוטלו על הגבר".
תוכנית הלימודים של "קולך" בחרה מקורות אחרים להאיר את השקפת עולמה. לדוגמה, מצוטטת שם נזיפת חכמים ב"חסיד שוטה" (מסכת סוטה), אותו אחד שרואה אישה טובעת בנהר ולא מציל אותה מחשש להסתכל עליה ולבוא לידי חטא. בסיכום מוסבר שהצניעות המינית היא פן אחד מתוך מחויבות רחבה יותר ל"ענווה והתחשבות בזולת, לאור ההכרה בנוכחות ה' בעולם ובקיומם של בני אדם אחרים חוץ ממני". ובהמשך: "צניעות היא פעולה שאני עושה על עצמי, פעולה של התאפקות, רגישות והתחשבות מתוך בגרות ובריאות".
גם חלוקת התפקידים המסורתית בין גברים ונשים מופיעה בתוכנית "קולך" לצד הרבה סימני שאלה. לדוגמה, מספר הרב פיקאר, תפישת הילודה: "אנחנו מנסים לפורר את המיתוס שאמהות הן אמהות ואבות הם השותף שעוזר. הורות היא דבר משותף, ואם יש הבדלים הם לא טבעיים, אלא תוצאה של הבניה חברתית. עבור רבים הפמיניזם הוא טעות כי הוא מנוגד לטבע. לשיטתם הכל בא מהרחם וחוזר לרחם. האישה היא רחם והכל נגזר מזה. אלא שלפי ההלכה, אישה לא חייבת ללדת. זו חובה המוטלת על הגבר. הדבר חשוב מאוד כי חלק מהקשיים במעמד האישה קשור לכך שנשים יולדות ללא פיקוח, וחשוב שנשים יידעו שאם הן רוצות להפסיק, או ללדת במרווחים גדולים, הבעל לא יכול להכריח אותן".
נא להמתין לטעינת התגובות
