פוקר חנוכה
כמויות הלאטקעס שאכלה רויטל ויטלזון בצעירותה השאירו בה זיכרונות נוטפי שמן. מהשעווה שטפטפה על השטיח, דרך הבוחטות שהרוויחה בהימורים על הסביבון ועד הגעגועים לסבא שניסה ללמד אותה יידיש
מדי שנה באמצע כסלו, התרוקן השוק הסיטונאי בתל אביב מתפוחי אדמה. הכול הועבר במלגזות ונערם בקרטונים אצלנו במרפסת. כמויות הלאטקעס שטוגנו אצלנו כל חנוכה, גרמו למומים מולדים בשערות האף שלי. עד ניסן היינו מסתובבים בתחושה של הצ'יפס שנמצא בתחתית הצלחת – מסריח מטיגון, נוטף שמן וחסר סיכוי שמישהו יתקרב אליו. אז נכון שהיום אני בחורה מאותגרת תזונתית, שיודעת שתפוח אדמה הוא לא יותר מסוכרים ופחמימות שהצמיחו את הדברים הירוקים המגעילים האלה שלא יורדים בקילוף. אבל בילדותי, כיוון שהייתי שילוב בין אנדרוגינוס ודב המערות (כבדה, שעירה ותוקפנית) – נחמת הלביבות והסופגניות היתה כה יקרה. הלאה הבדידות, להתראות ההשפלות – אני מכרסמת את דרכי אל האושר – ריבה מתוקה ומחבקת.
חנוכה הוא חג כל כך רומנטי. בחוץ גשם ואנשים ממהרים להיכנס לבית החם (נראים קצת מפגרים כי יש להם אדים כאלה על המשקפיים). כל המשפחה מתכנסת להדלקת הנרות, כולם מסתכלים חסרי נשימה על הדוד המטפטף שעווה על כל השטיח ועל חתיכת הקרש הצבועה בספריי זהב עם שמונה פקקים ומאיימת ליפול ולשרוף את הספרייה שהילד הביא כחנוכיה מהגן. עוברים את ההדלקה בלי להזדקק לשירותי מכבי האש ואז מתחילים לשיר. לא חייבים לזכור את כל הבתים של מעוז צור, אבל אם נתקעים אפשר פשוט למלמל "המנבח" וזה תופס.
נס, נס, אבל עם ניסים לא קונים במכולת או בטויס-אר-אס או משהו – אין כמו טקס חלוקת דמי החנוכה. מסבתא וסבא מההורים והדודים, מעטפות על מעטפות, מתנות כיפיות ואישיות. ואחרי האוכל (לביבות וסופגניות זה לא נחשב אוכל, זה חלק ממצוות החג) – מעמעמים את האורות, משנים את האווירה ומתחילים להמר. מתי עוד בחייו זוכה ילדים דתיים להרגיש קצת כמו טוני סופראנו? לכל אחד יש את הקופה שלו וקדימה לעסק.
כשהיינו קטנים הספיק לנו להמר על איזה אות ייפול הסביבון, אבל עם הזמן זה משתדרג ועוברים לבלק ג'ק, פוקר ורולטות. אצלנו בבית משחקים את המשחק המותח פירמידה (אבל נראה לי שזו המצאה משפחתית). נכון, אנחנו כבר אנשים מבוגרים, נוספו נינים וחלק מהאנשים אפילו משתכרים יפה. אבל כל שנה אנחנו מוצאים את עצמנו נאבקים בלהט אחד בשני, מגלגלים את הקוביות בבית השחי למזל וצוהלים משמחה כשהרווחנו חמישה שקלים.
חנוכה הוא החג האהוב עלי גם בגלל סבא שלי. הסבא היקר שלנו, סבא נינג'ה. כזה שעבר את כל השואה ונשאר גאה וחזק. אני אהבתי את סבא שלי מאוד. שנים לאחר פטירתו הייתי מתקרבת לאנשים מבוגרים, מטרידה אותם ברחרוחים רק כדיי לשוב ולהריח את הריח המיוחד שלו. מהחנוכות שחגגנו ביחד, אני לא יכולה לשכוח את התמונה שלו מתעקש לסדר לעצמו את הפתיליות והשמן בחנוכיית הכסף הגדולה. היו לו ידיים גדולות ומחוספסות ובסוף ההתארגנות הוא היה ממולל את שאריות השמן באצבעות, והיה רעש עדין כזה של חספוס.
סבא ניסה ללמד אותי גמרא, חסידות ויידיש. כל שבת בבוקר הייתי קמה מוקדם, וניגשת לסבא שכבר ישב בסלון ולמד. הוא היה מלמד אותי פרשת שבוע, אבל אני הייתי קצרת סבלנות כמו כל הילדות הקטנות ועזבתי אותו מהר. מהר מדי. הוא בטח היה שמח לשמוע שלמדתי גמרא במדרשה, עשיתי סמינריונים בחסידות ולמדתי גם יידיש. הוא גם בטח היה מאושר לדעת כמה נעזרתי בספרייה שלו.
לא מזמן למדתי שלכל זמן בשנה, יש מה שנקרא "זמן מסוגל". אם הבנתי נכון, בזמן הזה צריך לעשות עבודה רוחנית על נושא מסוים, ומסייעים בידינו לעשות את העבודה על הנושא הזה. בחנוכה יש זמן מסוגל של האור הפנימי והייחודי שיש בכל נשמה. לפעמים קשה לנו לראות את האור שלנו, לפעמים אנחנו מסונוורים ממנו. לפעמים אנחנו רוצים אור כמו שיש לאחרים, לפעמים אנחנו כל כך מאירים, כולם רואים ונהנים ורק לא אנחנו. לפעמים אנחנו מפחדים מהאור שבנו, מרגישים שאין לנו את הכוחות להכיל אותו ואז מנסים להחשיך ולכבות. לפעמים קשה לנו להבין שאור של אחרים לא יכול להאפיל על שלנו כי כל אחד והזוהר שלו.
אבל לפעמים בא לי לחזור לבקרים של שבת, ולהיות שוב חלק מהאור של סבא.
נא להמתין לטעינת התגובות
