שלום דמוקרטי
טעו מי שחשבו בעבר כי "ערכים אסיאניים" או תרבות לטינית, או רודנות סלאבית, או שבטיות אפריקנית, לא יאפשרו כינונה של דמוקרטיה. מזכירת המדינה האמריקנית קונדולסיזה רייס, מיוחד למעריב
בדומה לאצ'יסון ולבני זמנו, אנו חיים בעידן מיוחד במינו. עידן שבו הקרקע הפוליטית הבינלאומית נעה תחת רגלינו והקצב של השינויים ההיסטוריים עולה על כל דמיון. דיוקנו של קודמי הוא תזכורת לכך שבזמנים של שינויים חסרי תקדים, הדיפלומטיה המסורתית של ניהול משברים אינה מספיקה.
במקום זאת, עלינו לגייס את הדוקטרינות והדיונים מהעבר ולשנות מצבים של סטטוס-קוו שכבר אינם משרתים את מטרותינו. מה שנדרש כאן זו מדינאות מציאותית המתאימה לעולם החדש.
הנשיא בוש הציג את חזונו בנאום ההכתרה השני שלו: "מדיניותה של ארצות-הברית היא לתמוך בצמיחת תנועות ומוסדות דמוקרטיים בכל מדינה ובכל תרבות, כאשר המטרה הסופית היא לשים קץ לעריצות בעולמנו". מדובר בשיטת פעולה נועזת בבסיסה, אך כזו שעולה בקנה אחד עם המסורת הגאה של מדיניות החוץ האמריקנית, במיוחד של נשיאים מהעת האחרונה כמו הארי טרומן ורונלד רייגן. יתרה מכך, בדומה למדיניות השאפתנית של טרומן ורייגן, המדינאות שלנו תצלח לא רק משום שהיא אופטימית ואידאליסטית, אלא גם משום שצמחה מתוך לוגיקה אסטרטגית איתנה ומתוך הבנה נאותה של המציאות החדשה העומדת בפנינו.
המדינאות שלנו מכירה היום בעובדה כי דורות של ניסיון ותקדימים בינלאומיים התהפכו על פיהם ב-15 השנים האחרונות. דוגמה טובה לכך היא המקרה הבא: לראשונה מאז כינון השלום בווסטפליה ב-1648 האפשרות של סכסוך אלים בין מעצמות גדולות הופכת יותר ויותר בלתי מתקבלת על הדעת. מדינות גדולות תרות אחר שלום תחת היערכות למלחמה. למען קידום ההתנהלות המדהימה הזו, ארצות-הברית מעצבת מחדש את יחסיה עם מדינות כמו יפן ורוסיה, עם האיחוד האירופי ובמיוחד עם סין ועם הודו.
השינוי חסר התקדים הזה תמך גם באחרים. מאז היווסדו לפני יותר מ-350 שנה , המערך המדיני המודרני הושתת תמיד על תפישה של ריבונות. ההנחה היתה כי מדינות הן בבסיסן השחקניות הראשיות בזירה הבינלאומית וכי כל מדינה מסוגלת ונכונה להתמודד עם האיומים הצומחים מתוך הטריטוריה
התופעה של מדינות חלשות ונחשלות אינה חדשה, אך הסכנה שהן מציבות היום היא חסרת תקדים. כאשר בני אדם, סחורות ומידע חוצים את עולמנו בקצב מהיר, איומים בינלאומיים כמו מחלות או טרור עלולים לגרום לנזקים ממש כמו צבאות. בהיעדר סמכות מדינית אחראית, איומים שיכולים וצריכים היו להיות מוכלים בין גבולות מדינה, מסוגלים היום לזלוג לעולם ולזרוע הרס וחורבן. מדינות חלשות ונחשלות משמשות כדרכי מעבר גלובליות שמאפשרות תנועה של גורמי פשע וטרור והפצה של מגפות ושל סוגי הנשק המסוכנים ביותר.
היכרותנו את העולם החדש מובילה אותנו למסקנה כי אופיים הבסיסי של משטרים חשוב יותר היום מאשר החלוקה הבינלאומית של כוח. כל הנחה אחרת תהיה בלתי מעשית ובלתי זהירה. המטרה של מיומנותנו המדינית היא לעזור ביצירת עולם של מדינות דמוקרטיות בעלות שלטון יציב, שמסוגלות לספק את צורכי אזרחיהן ולנהל את עצמן באופן אחראי במערך הבינלאומי. תמיכה בצמיחתם של מוסדות דמוקרטיים בכל המדינות אינה רק גחמה מוסרית כי אם התגובה המציאותית ההולמת היחידה לאתגרים העומדים היום בפנינו.
באזור אחד בעולם, עם זאת, הבעיות העולות מאופיים של המשטרים דוחקות יותר מאשר בכל אזור אחר. "גירעון החירות" במזרח התיכון הרחב מספק קרקע פורייה לצמיחת אידאולוגיית שטנה אכזרית, שגורמת לאנשים לקשור מטעני נפץ לגופם ולהטיס מטוסים לתוך בניינים. כאשר תושבי האזור הזה אינם יכולים לקדם את האינטרסים שלהם ולפתור את בעיותיהם בדרכים של תהליך מדיני פתוח, הם נסוגים חסרי אונים לצללים שבהם אורבים להם גורמי רשע אלימים. בחברות הללו יהיה זה בלתי מציאותי לעודד רפורמה כלכלית ולקוות כי גירעון החירות ייפתר מאליו במהלך הזמן.
אף כי אין במזרח התיכון הרחב היסטוריה של דמוקרטיה, אין זה תירוץ לעמוד מהצד בחיבוק ידיים. לו נדרש היה תקדים לכל פעולה, לא היו נוצרים תקדימים. אנו סמוכים ובטוחים כי דמוקרטיה תצלח באזור הזה, לא רק משום שאנחנו מאמינים בעקרונות שלנו אלא משום שהכמיהה הבסיסית של האדם לחירות ולזכויות דמוקרטיות שינתה את עולמנו כליל. ציניקנים אוחזי דוגמות כמו גם דטרמיניסטים תרבותיים סברו בעבר כי "ערכים אסיאניים" או תרבות לטינית, או רודנות סלאבית, או שבטיות אפריקנית, לא יאפשרו את כינונה של דמוקרטיה. אך הם טעו, והמדינאות שלנו חייבת עתה להיות מונחית בידי האמת האבסולוטית כי דמוקרטיה היא הבטוחה היחידה לשלום בר-קיימא ולביטחון בין מדינות, משום שהיא הערובה היחידה לחירות ולחופש בתוך המדינות.
במארג הכללי של מטרות המדינאות שלנו, נרמזות גם מגבלות כוחנו. בניגוד לרודנות, דמוקרטיה, מטבעה, לעולם איננה נכפית. על האזרחים לבחור בה ולא רק בהליך בחירות אחד. עבודתה של דמוקרטיה היא תהליך יומי, שמטרתו הקמת מוסדות של דמוקרטיה: שלטון החוק, מערכת שיפוטית עצמאית, תקשורת חופשית, זכויות קניין ועוד. ארצות-הברית אינה יכולה לייצר את הרכיבים הללו, אבל אנחנו יכולים וחייבים לייצר הזדמנויות לאזרחים לקבל את החזקה על חייהם ועל מדינתם. הכוח שלנו שואב את הלגיטימיות הגדולה ביותר שלו מתמיכתנו בזכות הטבעית של כל בני האדם באשר הם - גם אלה שאינם מסכימים עימנו - למשול במדינתם שלהם מתוך חירות.
המדינאות שאמריקה נקראת להנהיג בעולם היום היא שאפתנית, מהפכנית אפילו, אך אינה בלתי זהירה. מחשבה מדינית שמרנית תפגין, ובצדק, הססנות כלפי כל מדיניות החובקת שינויים ודוחה את הסטטוס-קוו, אבל אין בכך הצדקה לדבר בגנות המעלות של מדיניות כזו. כפי שאמר פעם טרומן, "העולם איננו סטטי והסטטוס-קוו אינו קדוש". בעתות של שינוי מדהים כמו שלנו, כאשר המחיר של אי נקיטת פעולה כבד מהסיכונים שבנקיטתה, חוסר מעש אינו בגדר אפשרות. כדי שההשקפה ושמה "ריאליזם" תצמח להיות ריאליסטית, היא חייבת להכיר בכך כי יציבות ללא דמוקרטיה תתגלה כיציבות כוזבת וכי הפחד מפני שינויים לא יביא לקידומה של מדיניות.
אחרי הכל, מי באמת מאמין, אחרי מתקפות 11 בספטמבר 2001 כי הסטטוס-קוו במזרח התיכון היה יציב ובעל ערך וכי שווה היה להילחם עבורו? כיצד ניתן להגדיר כהתנהלות זהירה ונבונה את השמירה על סטטוס-קוו באזור שטיפח והפיץ טרור; מקום שבו הפצת נשק קטלני רק החמירה ולא השתפרה; מקום שבו מדינות תמימות ואזרחיהן הושפעו מכישלונותיהם של משטרים אוטוריטריים; מקום שבו לבנון סבלה תחת כובד רגלו של הכיבוש הסורי; אזור שבו רשות פלשתינית מושחתת דאגה רק לעצמה ולא לשאיפות עמה; מקום שבו רודן כמו סדאם חוסיין טבח בחופשיות באזרחיו, ערער את שכניו וחתר תחת התקווה של שלום בין ישראל לפלשתינים. זוהי תמימות מוחלטת להניח כי המזרח התיכון היה מקום נפלא לפני שאמריקה הפרה את היציבות שלו לכאורה.
לו האמנו בכך ונקטנו גישה של חוסר פעולה, חשבו מה היינו מפסידים בשנה החולפת: לבנון חופשייה מכיבוש זר, שמקדמת רפורמה דמוקרטית. רשות פלשתינית המונהגת בידי מנהיג נבחר הקוראת קבל עם ועדה לשלום עם ישראל. מצרים שתיקנה את חוקתה ומאפשרת לקיים בחירות רב-מפלגתיות. כוויית שבה נשים הן אזרחיות בעלות זכויות. וכמובן, עיראק אשר על רקע התקוממות קשה קיימה בחירות היסטוריות, ניסחה אמנה לאומית והלכה השבוע שוב לקלפיות כדי לבחור ממשלה חוקתית חדשה.
היום לפני שנה, התפתחויות חסרות תקדים כאלה נראו בלתי אפשריות. יום אחד כל זה ייראה בלתי נמנע. זהו טבעם של זמנים בלתי רגילים, אשר אצ'יסון תיאר נאמנה בזיכרונותיו. "חשיבותם של האירועים", כתב , "היתה עטויה בדו-משמעות. גיששנו אחר פרשנויות, לפעמים שינינו דרכי פעולה שהתבססו על הנחות קודמות והתלבטנו רבות לפני שעלה בידינו להבין את מה שנראה היום כמובן מאליו".
כאשר אצ'יסון סיים את תפקידו ב-1953, הוא לא יכול היה לשער את גורלה של המדיניות שהוא סייע לייצר. הוא ודאי לא יכול היה לחזות שכמעט 40 שנה מאוחר יותר, המלחמה בין הכוחות הגדולים של אירופה תהיה דבר שלא יעלה על הדעת או שאמריקה והעולם יקצרו את פירות ההחלטות הטובות שלו וימוטטו את הקומוניזם. אך משום שמנהיגים כמו אצ'יסון ניווטו את המדינאות של אמריקה בזמנים שבהם לא היו תקדימים, משום שהתמודדו עם מציאות עולמם אך מעולם לא סברו כי אין להם הכוח להופכו למקום טוב יותר, ההבטחה של שלום דמוקרטי היא עתה מציאות באירופה כולה ובחלקים נרחבים של אסיה.
כאשר אחלוף על פני דיוקנו של אצ'יסון כשאצא ממשרדי בפעם האחרונה, איש לא יוכל לשער את מלוא היקף ההישגים של המדינאות שלנו. אבל אני בטוחה כי יעלה בידינו להניח תשתית עקרונית איתנה וכי על סמך התשתית הזו יבינו הדורות הבאים את מהות החזון שלנו, לעולם של שלום בר-קיימא, חופש ודמוקרטיה.
shabat@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
