החמצה מקרוב
יוסי שריד מאמין שהיה יכול להיות פרופסור חשוב או משורר, אך זה לא קרה. אמנון דנקנר, שתחב אצבעות לגרונו כדי להצילו ממוות, פגש אותו לשיחת פרישה
פעם, כשבאה לבקר אותי במילואים, לקחה טרמפ בחזרה לירושלים את המ"פ שלי אז, נחמיה תמרי, וכשהוא חזר סיפר לי, עם רעד בקולו, שהוא עשה הרבה מבצעים מסמרי שיער מעבר לגבול כמפקד סיירת צנחנים, אבל אף פעם לא פחד כמו בסיבובים בדרך לירושלים לצדה של הנהגת הפרועה. עכשיו היא גייסה את היכולות שלה כדי לדהור עם יוסי המעולף לבית החולים רמב"ם.
ישבתי מאחורי שריד ומבעד לקול חריקות הצמיגים שמעתי איזה חרחור משונה מכיוונו של המעולף ומירי צעקה, "הוא לא נושם, הוא לא נושם." הושטתי את ידי ומיששתי את פניו. לסתותיו היו חשוקות ואפו לא נשף אוויר. גייסתי את כל הכוח שלי וקרעתי את הלסתות לרווחה, הכנסתי אצבעות אל הפה, בוחש בלשון המגולגלת אחורה ומחליק אותה קדימה. היה רגע אחד מאוד מתוח עד שחשתי באוויר נכנס ויוצא. כשהגענו לבית החולים הרופא אמר לי שמי יודע מה היה קורה אם לא, ואז אני כמעט התעלפתי.
זה לא עזר - והנה עוד סיבה מדוע זה הולך להיות ראיון אחר - למנוע קרע ביחסים בינינו, עד כדי אי דיבור למשך כמה שנים. כשאני חושב על כך אחורה, יש משהו אירוני בזה שתחילת הפרימה ביחסים היתה על רקע יצחק רבין. היום, כשיוסי שריד הפך להיות יתום כמעט רשמי של רבין, מי זוכר איזה שני אויבים בנפש הם היו.
ההתחלה היתה אמורה לבשר טוב: שריד היה מאוד פעיל בהחלטה של זקני מפא"י, ובראשם חוסהו הגדול פנחס ספיר, לבחור ברבין כמועמד מטעמם לראשות הממשלה, והוא עבד בשבילו בבחירות במרכז המפלגה שבהן ניצח את שמעון פרס. פרס עוד לא היה אז מר שלום ומר מזרח תיכון חדש. הוא היה פשוט הבחור הזה מרפ"י, שזקני מפ"אי שנאו את הדנ"א שלו וגם יוסי שנא.
אחרי שרבין הפך לראש ממשלה, שריד, חבר כנסת מתחיל, עשה משהו שיצוץ אצלו שוב כל כמה שנים: הוא החליט שקריית שמונה, עיר מצוקה מוכת קטיושות ותקיפות מחבלים, זקוקה למתנדב ברמתו ועקר לשם עם אשתו וילדיו. שלושה ימים היה עובד בכנסת ואת שאר השבוע היה מבלה בקריית שמונה, מלמד אזרחות בתיכון, עוזר לפונים הרבים, מסייע למועצה המקומית.
כמו שזה קורה אצלנו, ההתרגשות והכרת התודה הראשוניות התחלפו די מהר בטינה כלפיו: אחרי הכל הוא היה, כבר אז, שמאלי מדי לטעם האוכלוסייה, אבל בעיקר חשדו בו שהוא כופה את עצמו כבוס פוליטי מקומי מיובא והלשונות הרעות וכפויות הטובה החלו לשוט ולפצוע. והנה קרה דבר נורא: ראש הממשלה הגיע לביקור בקריית שמונה, הבטיח שיעצור בביתו של שריד, התקרובת הצנועה הוכנה, אנשים חיכו לו שם ובראשם בעל הבית, והוא לא בא. קחו את העלבון הזה, הוסיפו את הזעם של שריד ממתנגדיה החריפים של מלחמת לבנון על הייעוץ שנתן רבין לאריק שרון לגבי המצור על ביירות, את כעסו הגדול על ההוראה שנתן
רבין הכין את עצמו אז להתמודדות מול שמעון פרס על ראשות העבודה וקיווה להיות ראש ממשלה, אחרי שינצח את יצחק שמיר. יוסי שריד תמך באופן נחרץ בפרס. הוא כתב ב"הארץ" מאמרים צורבים נגד רבין. באחד מהם היה רמז עבה מאוד לכך שרבין הוא בעצם שתיין שצריכת הוויסקי שלו מערפלת את מחשבתו. זה היה אז, כשישבנו כמה זוגות חברים בביתי והעזתי לומר מספר מילים טובות ומלאות תקווה על רבין. יוסי שריד דרס אותי. מי שראה את הביצועים של שריד בהופעות פומביות כשהוא משתלח ביריביו, לא ראה אפילו עשירית מהאפקטיביות שלו כשהוא עושה את זה בחוג יותר אינטימי, וזה מה שהוא עשה לי באותו ליל שישי. כולנו ישבנו פעורי פה מול ההופעה הזאת: הוא נסחף, מוצץ מהסיגריה שלו, קם בהתרגשות מהכורסה ופוסע בחדר כשהוא מניף את זרועותיו בתנועות אקספרסיביות, קולו עולה ויורד, פיו יורק אש של עלבונות, חיקויים, ניתוחים פסיכולוגיים, לעג צורב. כשגמר וצנח שוב על הכורסה היה רגע ארוך של שתיקה ואחריו אנשים השתעלו במבוכה. הנשים, תמיד יותר מעשיות ברגעים כאלה, דחקו שהגיעה השעה ללכת הביתה כי כבר מאוחר וכשנשארנו לבד מירי ואני ופינינו את הכלים למטבח, עוד יכולנו שעה ארוכה להריח את הניחוח החומצתי באוויר.
רבין התקשה לשכוח את המלחמה השוצפת שניהל נגדו שריד ולא רצה לתת לו תפקיד בממשלה החדשה שהקים. שולה אלוני, מנהיגת מרצ, נכנעה (ובכך זרעה את המלחמה שינהל נגדה שריד בעתיד) ושריד זכה בנסיעת ניחומים עם דנקנר לפריז. לא משהו שלא הייתי ממליץ עליו לכל אחד, אבל בשביל שריד הבגידה והדחייה היו אסון אישי. בסוף רבין נכנע ולקח את שריד לממשלה ודיבר עם אש"ף וחתם על אוסלו ועשה את כל הדברים שיוסי שריד היה בטוח שהוא לא יעשה, וכך שריד נעשה לתומך נלהב שלו ומה שנשאר מכל השנאה הלוהטת שלו לרבין היה רק שיחסינו לא חזרו להיות מה שהיו בהתחלה, והסדק הלך והתרחב עד שכל העניין נשבר.
אבל האמת – עד אז, זה היה נהדר. קחו את זה ממני כמו שזה - יוסי שריד היה (אולי עדיין, אבל אין לי מושג) מבריק, יצירתי, משעשע עד כדי להשכיב מצחוק, חם, אנושי, משפחתי, אוהב, מקורי, מצפוני, חכם, משכיל ועם זיק של טירוף קטן. אף אחד לא יכול לאחל לעצמו חבר יותר טוב. הוא גם אדם בעל אומץ לב נדיר ונכונות להקרבה. כולם זוכרים לו את ההתנגדות הנחרצת שלו למלחמת לבנון. במבט לאחור זה נראה מוזר שהוא היה צריך להגיע לכמעט תגרת ידיים בסיעת העבודה - מפלגת האופוזיציה הראשית, צריך לזכור - כדי להשמיע קול צלול נגד האסון ההוא, בשעה שחבריו לסיעה חשבו שאולי הולך לבגין ולשרון קלף והמבצע המטורף הזה יצליח להם.
באווירה שהיתה אז שריד היה לא פחות ממועמד לרצח. השנאה כלפיו היתה בוערת, כפי שקורה לאנשים שמבקשים לקלקל חגיגה שוביניסטית מטורפת. הטלפון שלו, שמספרו מעולם לא היה חסוי, צילצל ביום ובלילה באיחולי מוות ובאיומים קשים. לא היה נעים ללכת איתו ברחוב. משהו לא טוב עמד באוויר. היתה פעם, בבית קפה ירושלמי, שמישהו ירק עליו. הכל נראה מפחיד מאוד, אבל הוא המשיך בשלו באומץ ובהתרסה, עד שלאט לאט הכף נטתה לכיוון השני ואז, כמו שזה קורה, כשנערכה בתל אביב הפגנת הענק נגד המלחמה, לא נמצא לו מקום על הבמה והוא עמד למטה, בקהל, מעשן סיגריה אחרי סיגריה ורואה את האנשים שבתחילת המלחמה תמכו בה ועודדו את מחולליה ואף נתנו להם עצות, עומדים ונואמים וקוצרים תשואות, ורק הוא, שהרים את הנס ראשון, נדחה ונדחק.
אבל מי זוכר לו, בקשר למלחמה ההיא, את העובדה שבחורף ,'85 כשצה"ל עוד היה תקוע שם, הוא התנדב לשבת חודש ומשהו בג'יפ וללוות שיירות בלילות הכי מסוכנים של לבנון? זה לא שהוא פתאום החל לתמוך במלחמה, זה רק שהוא רצה להיות עם החיילים בבוץ, לחוות את מה שהם חווים. וגם משום שעל פי אופיו ותפישתו הוא השריד האחרון לדור של פוליטיקאים שבוער בהם הרצון לשמש דוגמה אישית, להתנדב, לעשות משהו שכולו הקרבה. וכך גם כשצה"ל נערך לנסיגה סופית מלבנון והתחזיות השחורות דיברו על תקופה קשה בגבול הצפון, שריד שכר בית במושב מרגליות, על הגבול, כדי להיות עם התושבים בשעה הקשה שמעולם לא באה.
בדור שבו פוליטיקאים מתנדבים להתארח אצל בעלי הון ומחרפים נפשם בבר מצוות ובחתונות של חברי מרכז, המתנדב הכרוני שריד, שעכשיו מלמד בשדרות, הוא משהו שראוי להתחיל להתגעגע אליו. שימו לב לזה למשל: כמה מעטים חברי הכנסת מהמחנה התומך נלהבות בהישארותנו בשטחים מתגוררים בפועל בהתנחלויות.
היום, כשאריק שרון מתקרב בצעדי ענק אל השקפותיו הישנות של שריד, כבר ברור ששריד צדק מהתחלה, או לפחות היה מהראשונים שראו למרחוק.
אם הוא כזה צודק, מנתח את המצב כל כך נכון, מוכשר, בעל כושר ביטוי מדהים, בעל קסם אישי ויכולת מנהיגות, רחב אופקים ובעל עומק, איך קרה שבסוף הוא לא הצליח? איך קרה שהוא נשאר בשוליים, מריר, מתוסכל עד כדי פרישה מהחיים הפוליטיים? אולי בגלל שהוא אימפולסיבי, בעל נטייה להתפנקות עצמית, מאוהב מדי בעצמו ובעיקר - זאב בודד. הנה דוגמה וגם השוואה עם מישהו ששריד לא רק לא אוהב אלא מרגיש שהוא גנב לו די הרבה קולות מצביעים: כשטומי לפיד עומד בפני הכרעות חשובות יותר או פחות, הוא תמיד מכנס כמה חברים טובים כדי להתייעץ איתם ולמרבה הפלא הוא גם מקשיב היטב למה שהם אומרים. שריד, לעומת זאת, מחליט לבד ולעתים מסיבות רגשיות. כך, למשל, הוא החליט, פתאום, לעזוב את מפלגת העבודה שבה גדל. הייתי אז מטובי חבריו, אולי הכי קרוב, וכמעט התעלפתי כששמעתי ברדיו של מכוניתי את הידיעה על פרישתו המהדהדת. זה היה לפני תקופת הפלאפונים ורק כשהגעתי הביתה חיפשתי אותו בביתו. אשתו דורית ענתה ושאלתי אותה מה קרה פתאום. "אין לי מושג," היא אמרה, "גם איתי הוא לא התייעץ."
אולי גם בגלל שכאשר לא הולך לו כמו שהוא רוצה יש לו נטייה לשבור כלים. לפעמים יותר מכלים. פעם, בחצר ביתי, הוא שבר עצמות בכף הרגל שלו כשרקע בחזקה על המרצפות אחרי שהפסיד במשחק טניס שולחן סוער. מי ששיחק איתו שש-בש, ואני שיחקתי איתו הרבה, יכול היה להשתעשע מהצורה המאוד לא משועשעת שבה שריד תופש את המשחק הזה. כשהקוביות לא נפלו כמו שצריך הוא היה מתחיל לצעוק על עצמו: "לא יוסי, מה קרה לך יוסי, מה אתה עושה יוסי."! כשהיה מנצח היה מאושר כילד, אבל כשהיה מפסיד - אוהו, אלוהים ישמור. פעם, בבית שלי, בטורניר סוער אך חד-צדדי שבו הובלתי בהפרש ניכר, הוא חשד בי שאני מרמה. הוא הטיח בפני בהתרגשות את הטענה הזאת,יצא מהבית בחרי אף והחל הולך. מכיוון שלא בא במכונית שלו הוא פשוט הלך ברגל. מרמת השרון לצפון תל אביב? זה נראה לי יותר מדי. נכנסתי למכוניתי ונסעתי לצדו כשאני מפציר בו להניח לי להסיע אותו הביתה, אבל הוא ניפנף בידו והמשיך ללכת בעלבון של מי שהפסיד שלא ביושר. אולי זה בעצם מה שהוא עושה עכשיו, כשהוא הולך ברגל הביתה ומנפנף את כולם, חמוץ ועטוף בתחושת צדק.
אני בטוח, מהיכרות אישית עמוקה, שיוסי הוא באמת צדיק. רק שהצדיקות מתחברת לרצון עז שלו להדגים אותה ולפרש אותה ולפאר אותה, עד שהיא מדיפה ריח של צדקנות. הוא אכן, כפי שהוא מעיד, טמבל גמור בצד המעשי של החיים: אני זוכר שכשהכרנו השתעשענו לגלות כי אצל שנינו יש אותו פיזור דעת וניתוק מענייני כספים, שהביא את נשותינו המעשיות להחליט כי אסור לשלוח את הטמבלים לשלושה ימים בכנסת בירושלים (הוא כחבר כנסת ואני כעיתונאי ששרץ שם הרבה) עם פנקסי צ'קים שאותם היינו מועדים לאבד (זה היה לפני עידן כרטיסי האשראי,( ולכן הסתובבנו עם שני צ'קים בודדים בכיס החולצה, שגם אותם הצלחנו מדי פעם לשכוח באיזה מקום.
זה היה בתקופה הזאת שהחמצנו הזדמנות חיים לשחק אותה בשואו ביזנס: צץ לנו רעיון לכתוב מחזמר על גולדה מאיר, שחלקנו שנאה לא קטנה לזכרה. נסגרנו בבית ברעננה וכתבנו את מילות השירים. יוסי גייס את צדי צרפתי, שקבע בביטחון כי כוכבים נולדו והביא את אלדד שרים שכתב לחנים מקסימים. עם כל זה הלכנו ל"קאמרי" והופענו בפני ועדת הרפרטואר. זה היה די מצחיק, משום שישבנו שם מול דן מירון, הבמאי הוותיק גרשון פלוטקין ומנכ"ל הקאמרי אז אורי עופר וזימרנו בקולותינו הלא נורא ערבים את השירים. אבל הם דווקא התלהבו והודיעו לנו שזה הולך לקרות. יוסי היה מאושר. כבר כשהייתי אופוזיציונר לגולדה במפא"י הוא אמר, "ניבאתי שהיא עוד תשיר ותרקוד אצלי." אבל היא בכל זאת לא. עברו כמה חודשים ולא שמענו מהם שום דבר. מכיוון שהחיים הם מה שהם ואנחנו אנשים שרגילים לא להתעכב ולדלג הלאה, הפסקנו להתעניין. רק אחרי שנה קיבלנו רמז אפשרי למה שבאמת קרה, כשפורסמה הודעה שאורי עופר מונה למנהל מרכז גולדה. ככה זה בשואו ביז.
ושריד, הוא באמת החמצה גדולה מבחינת עסקי השעשועים. מי שלא ראה ושמע אותו מספר סיפור מצחיק לא יודע עד כמה הבמה משוועת לו. הוא היה משכיב אותנו מצחוק כשהיה מספר על האמא שלו שהיתה רוחצת אותו באמבטיה, כולל קרצוף נמרץ של מבושיו, כשהיה כבר חייל, או שהיתה נוהגת להדביק על המקרר פתקאות ובהן פירוט המצאי בתוכו, כדי שמי שמחפש שם משהו שלא נמצא לא יפתח אותו לשווא וכל זה מכיוון שהיתה משוכנעת כי פתיחת המקרר, הכרוכה בהדלקת המנורה הפנימית, עלולה לבזבז חשמל לשווא.
הנה עוד דוגמה לסיפור שלא יוצא לי מהראש ומאזורי הצחוק ההיסטרי: שריד הצעיר שהיה דובר מפא"י ביקש לעשות תואר שני באוניברסיטה אמריקנית. הוא קיבל מהאוניברסיטה טופס עם משבצות למילוי על ידי ממליצים. מכיוון שהתואר היה בתקשורת הוא חשב שממליץ נהדר יהיה שר ההסברה דאז ישראל גלילי, ונסע אליו עם אשתו דורית לקיבוץ נען. השר קיבל את ההסברים כיצד ממלאים את הטופס, ביקש סליחה, נסגר לשעה ארוכה בחדר עבודתו ואז מסר את הטופס מקופל לידיו של שריד. רק אחרי שנפרדו לשלום והיו בדרכם חזרה הציצו יוסי ודורית בטופס ולזוועת לבם מצאו את המשבצת מלאה בכתב ילדותי גדול שבו נאמר "TE MAN IS GOOD" (הטעות במקור.( רק אז התחוור להם ששר ההסברה הישראלי לא יודע מילה באנגלית וזה מה שהצליח לחבר, איכשהו, בעזרת מילון.
אבל למרות ההמלצה הזאת שריד בכל זאת התקבל וחי בניו יורק, וכשהוא ממשיך במופע הסטנד-אפ שלו הוא מספר איך אירח עיתונאי חשוב מהארץ (דווקא מ"מעריב" למרבה הבושה) כדי לצפות ביחד בשידורים חיים מהאולימפיאדה. זאת היתה הפעם הראשונה שבה השתמשו בשידורי ספורט בטכניקה של הילוך איטי ואז העיתונאי ראה בהתפעלות את שידור תחרות הקפיצות למים ואמר לשריד, "תראה איך האנשים האלה עוצרים באוויר ממש, איפה הספורטאים שלנו יוכלו להגיע לטכניקות כאלה." ואנחנו היינו שומעים ודומעים מצחוק ושואגים, ויוסי היה ממשיך, ועל במת היחיד היו עולות דמויות מהחיים הפוליטיים והתקשורתיים והוא היה משרטט אותן בכל תנועות הגוף ובמימיקה מופלאה של הפנים. אמן גדול, באמת.
ואולי הזיכרונות הטובים והמשעשעים האלה מקורם בכך שהיינו צעירים יותר, משועשעים יותר מהחיים, מלאים יותר בתקווה. הנה תקווה: שריד יושב איתי ועם ישראל סגל וחולם על הממשלה בראשותו, שבה יכלול גם לפחות את אחד משני בניו כשר בכיר. איפה התקוות האלה ואיפה שריד הפורש, אומר שהוא מרוצה מהשפעתו, אבל באמת, עד כמה שאני מסוגל לשפוט, מאוכזב קצת בכל זאת ממהלך החיים הזה, שהתחיל בתנופה ובשאפתנות ונגמר בכך שהוא הולך להתנחם בנכדים ובשירים.
בסוף, כמו שהצלתי את שריד, ככה כמעט הרגתי אותו. ישבנו עם עוד חברים במסעדה על חוף הים בתל אביב, התחיל ויכוח באיזה עניין ופתאום נחה עלי רוח חיקוי ואולי קצת נקמה ועשיתי לשריד את מה שהוא נהג לעשות לאחרים, זה היה קל כי הוא לא כל כך הבין במהות העניין המדובר וקצת דרסתי אותו. אחרי כמה דקות הוא קם חיוור, התלונן על הרגשה רעה ואשתו לקחה אותו הביתה. מאוחר יותר התברר שהוא הובהל לבית החולים עם אירוע בלב. אחרי זה הכל הידרדר במהירות וכשכתבתי בטור שלי ב"מעריב" באיזה עניין שמרצ מגעילה אותי - היחסים נותקו. אולי עכשיו אני יכול לכתוב שמרצ מגעילה אותי בלי שהוא יריב איתי שוב, אבל, בינינו, את מי מעניינת מרצ. אולי הוא צדק כשאמר לי בהודעת ניתוק היחסים: "מרצ זה אני, ואם אני מגעיל אותך - אין יחסים."
אבל עם או בלי יחסים, הוא יהיה חסר בחיים הפוליטיים. חסר מאוד. כל השנים הוא נחשב לאחד מבכירי ההיפוכונדרים בארץ, מתלונן סדרתי על בעיות בריאות שנחזו למדומות והצליח להוכיח בניתוח אחרי ניתוח שהוא היה חולה באמת ואם למתוח את הדוגמה: כל חייו הפוליטיים הצביע על תחלואים קשים בחברה הישראלית, בעוד רבים מבטלים את דבריו, אבל המציאות הוכיחה שנה אחרי שנה שהוא באמת צדק בכל. ככל שהוכחה צדקתו כך נדחק לשוליים, עד שנדחק החוצה. זאת אולי הטרגדיה שלו וההפסד שלנו. אולי במשפט אחד מהמקורות, הנה הלקח: אל תהיה צדיק הרבה.
היית הבטחה גדולה, אדם שדיברו בו נכבדות כמועמד אפשרי להנהיג את מפלגת העבודה מתישהו. בלי להעליב, כבר זמן מה אתה פועל בשוליים, בשעה שהאג'נדה שלך הפכה לאג'נדה של המרכז. ועכשיו, אתה פורש.
"לא הרגשתי שאני בשוליים, אבל בהבחנה מן החוץ, יכול להיות שזה נכון. אני לא בטוח שאני מתאים לחלוקה המקובלת של מי משפיע יותר, כי על פי הראייה הרווחת, אם אתה יושב בממשלה אז אתה נורא משפיע ואם אתה יושב באופוזיציה אז אתה פחות משפיע, ואם אתה יושב במפלגה קטנה אז אתה עוד פחות משפיע, ואם אתה יושב בספסל האחורי אתה משפיע פחות ופחות ופחות. אני לא חושב שזה נכון.
"אני לא בהכרח מדבר עלי באופן אישי, אבל תיקח המון אנשים שיושבים בממשלה ובמעגל הכי פנימי והכי מטביע חותם, אין להם שום חשיבות והם לא משפיעים על שום דבר ובוודאי השפעתם לא שרירה ולא קיימת ובוודאי לא ניכרת ולא תיזכר ולא תישאר ולא שום דבר. אני מכיר אנשים שהם לכאורה, על פי החלוקה הסכמטית, שייכים למה שנקרא שוליים, וחותמם טבוע, ויהיה אולי טבוע לשנים.
"אבל תשמע, אני האכזבה, אני האכזבה המהלכת, זאת אומרת, אכזבה אולטימטיבית. אני הייתי המשורר הצעיר, אני לא יודע אם הכי מבטיח, אבל בין המבטיחים, ולא הגשמתי. וחזרתי לזה מאוחר. ועכשיו, בכל מקרה, משורר צעיר אני כבר לא יכול להיות.
"הייתי צריך להיות, על פי השערות מסוימות, פרופסור חשוב באוניברסיטה ושוב אכזבה נוראה, כי לא הייתי, ויכול להיות שכשאני מקבל שגעון גדלות, אני חושב שאולי הייתי אפילו איזה כוכב טלוויזיה, כי עבדתי ברדיו והייתי בדרכי מן הסתם לטלוויזיה, ועוד פעם אכזבתי."
יכול להיות שאם היית מתמיד, היית אפילו משתתף קבוע בפופוליטיקה.
"אי אפשר לדעת".
היית עושה מזה קריירה.
"זה אפילו מעבר לשגעונות הגדלות שלי, אבל יכול להיות שזה היה קורה. ואולי אפילו הייתי, אני יודע מי? חיים יבין, משהו כזה."
אין לך מספיק שיער לצבוע אותו.
"אבל בקרחת שלי יש המון כריזמה. אז הייתי צריך להיות כל מיני דברים ולא הייתי. אבל בסך הכל, מקרן הזווית שלי, הייתי אחד האנשים הכי נשמעים ואני חושב גם שבאיזושהי ראייה היסטורית אולי גם הכי משפיעים. "אתה יודע, תמיד היו אומרים, כולל ב'מעריב,' אבי בטלהיים כתב את זה נורא יפה, על המוזיקה שהוא שומע מהשפה שלי, אבל בכל פעם שמדברים בשבח השפה שלי, אולי אומרים, מה הוא אומר בדיוק בשפה היפה הזו שלו? כי אני מכיר לא מעט אנשים שיש להם עברית טובה, רק שמבוקר עד לילה הם יכולים להשפריץ כל מיני שטויות ודברי הבל."
אז אגיד לך בשפה יפה שאחת המחשבות או הספקולציות האפשריות היא שאם יוסי שריד היה לומד יותר להתפשר, יותר לבלוע...
"יכול להיות."
את רצונותיו. והיה נמנע מלפרוש ממפלגת העבודה באופן שיש בו סוג של פינוק אפילו הייתי אומר, וממשיך לשאת בעול ומשחק כמו שפוליטיקאי משחק...
"אולי, אולי."
יכול להיות שהוא היה היום מנהיג מפלגת העבודה.
"יכול להיות, יכול להיות שזה גם נכון."
בלי שפם, ועם קרחת. והיה יכול בכל זאת להשפיע. כי הרי אתה בעצמך אמרת שאם היו מציעים לך אפילו היום להיות שר החינוך ולהשפיע, היית לוקח את זה.
"אם יש מכרז, אני ניגש."
יש מכרז, לא שמעת? אתה יכול לפנות לאריק שרון.
"במכרזים האלה אני לא משתתף, זה מכרזים תפורים. במכרז חופשי אני אציג את כל הכישורים."
אבל היית יכול להיות שר חינוך כמעט נצחי, מין זבולון המר בלי כיפה, אם היית מתפשר קצת על דברים אחרים.
"נכון. לא הרבה, אבל קצת. יש בזה משהו, אמנון רובינשטיין כתב על זה מאוד יפה."
אני שמח שאתה מציין פעם שנייה שב'מעריב' כותבים אנשים שכותבים יפה.
"כן. תרשה לי לומר את מה שאמנון רובינשטיין ניסה לומר, אבל כיוון שהוא איש מאופק ומנומס אז אני אגיד את זה באופן פחות מנומס כלפי, כי לי מותר. הוא אמר, 'יוסי שריד היה מאוד חכם לאחרים ואידיוט לעצמו.' ויש בזה משהו. זה דבר מאוד יפה כתובנה, אבל זה לא כל כך מקורי. אשתי טוענת את זה הרבה מאוד שנים. היא אומרת: 'אולי אתה חכם באיזה שהוא מקום, כי כל האנשים אומרים שאתה חכם, אבל בעצם אתה אידיוט.' אני עדיין לא הבנתי והיא די מכירה אותי אחרי 43 שנה. היא אומרת: 'עד היום לא הבנתי בדיוק מה אתה רוצה להיות שתהיה גדול. זאת אומרת מה בעצם הסיפור שלך.' ויש בזה משהו. אני באיזה שהוא שלב חשבתי מה מתאים לאופי שלי. לו כל דבר שהייתי עושה בחיי היה עניין של שיקול דעת, אז יכול להיות שדעתי היתה שונה, או חלק מדעתי. בהכירי את עצמי, פחות או יותר, על מעלותי ועל מגרעותי, אמרתי לעצמי באיזשהו שלב שאני כנראה לא אוכל לחיות את כל חיי מתוך התכוונות מתמדת למאמץ בלתי נלאה ובלתי מופרע להיות ראש ממשלה. "שוב, אם יש, אני מוכן לגשת למכרז לראשות ממשלה. אמרתי, כל חיי, כל דבר שאני אעשה, כל דבר שאומר, צריך להיות בעצם כפוף למחשבה שאולי פעם אהיה או לא אהיה ראש ממשלה."
אתה רואה? אתה לוקח את זה לקיצוניות. אולי פשוט יש בעיה אצל הפציינט. אולי יש לך שגעון גדלות, בלי המנגנון.
"איך אפשר שלא לקבל שגעון גדלות."?
אני מתכוון שגעון גדלות בלי המנגנון של הגדלות.
"מה זה אומר."?
שגעון גדלות אצל משורר הולך בלי מנגנון, אפילו אצל סופר. אצל פוליטיקאי צריך גם שגעון גדלות וגם מנגנון פנימי.
"אז המנגנון הזה אצלי הוא מעט משובש, אני מוכן להסכים עם זה. נשארתי קצת משורר כאשר הייתי פוליטיקאי, ואני מקווה שלא זרקה הפוליטיקה בתחום השירה שלי."
אבל אני רוצה להחזיר אותך לעניין.
"נתן זך צילצל אלי אתמול ואמר שהוא קרא עכשיו את ספרי, והוא חושב שזה ספר שירים נפלא והוא אומר, הרבה שירים יכולים להיכתב על ידי הרבה משוררים, אבל את השירים האלה רק אני יכול לכתוב."
אולי זה גישוש מעמיר פרץ?
"לא, לא, בוא אני אגיד לך, אם שאלת, בלי שאלה אולי לא הייתי מסגיר את כל השיחה, עכשיו אני אסגיר לך את כל השיחה. לא את הכל עד הסוף אגיד לך, רק שהוא הוסיף ואמר שהוא דיבר עם פרץ ואמר לו שהוא לא מכיר מועמד יותר טוב ממני ברגע זה לתפקיד שר החינוך, לשיקום ההריסות, ועמיר לא כל כך התלהב מהרעיון. אז הוא מבין שיש לו כל מיני אילוצים, וזה חרה לו מאוד, ולי זה לא חרה, כי אני מכיר מעט את הפוליטיקה ואני יודע שיש כל מיני שיקולים שהם לא בהכרח לגופו של עניין. "ממילא כבר הייתי שר חינוך וכמה אנשים זוכים להיות שר חינוך בישראל? תמיד אני אומר, כל פעם הייתי נפעם מחדש מעצם המחשבה שאני נכנס לנעליים של יאנוש קורצ'ק, שר החינוך הנצחי של העם היהודי, ולנעליים של אבא שלי, שלא היה יאנוש קורצ'ק, אבל היה מחנך גדול, וכל פעם הייתי מתרגש מחדש."
אתה ער לעובדה שכשאתה אומר את הדברים האלה, צצה עוד בעיה.
"אני מאוד בעייתי, כן."
אנחנו מדברים על הבעיות, לשם כך התכנסנו.
"בהחלט."
יש משהו מאוד קיטשי באמירה הזאת על שר חינוך שנכנס לנעליו של יאנוש קורצ'ק.
"מה יש לך נגד קיטש? אני בטוח שיש הרבה דברים מן הקיטש שאתה אוהב. במוזיקה, ביצירה."
ממש לא. אני לא אוהב קיטש.
"כולנו חוטאים, כולנו מכריזים שאנחנו לא אוהבים קיטש, אבל פה ושם אמצא לך דוגמאות שאפשר לאהוב גם קיטש. חוץ מזה, כל דבר שיש בו יותר משמינית של רגש נגוע בקורטוב של קיטש.
אני מחזיר אותך באופן קצת קיטשי לשיחה שהיתה בינינו לפני הרבה שנים שבה אמרתי לך "תראה את מיטראן, הוא היה מנהיג של רסיס מפלגה שמאלית ואיך הוא הצליח לתמרן עד לשלטון. היה לו אולי שגעון גדלות באופן מובהק, אבל היה לו גם המנגנון." מה שמיטראן עשה היה בדיוק להפך ממה שאתה עשית. הוא, מרסיס הלך לגוש הגדול, רכב עליו, הנהיג אותו והפך לנשיא, אולי לסוג של מלך. ואתה הלכת מהגוש הגדול לרסיס, והיית מלך של רסיס. ראש לשועלים.
"אתה יודע, השקפות, זה גם עניין של אופי קצת, אבל ההשקפות שלי, שאני חושב שהיו תוצאה של שיקול דעת, היו בלתי מקובלות לחלוטין. הן היו קשות לעיכול לציבור ברובו המכריע. מה לעשות שאלה היו מחשבותי. אתה מציע לי שבעצם אוותר על השקפותי ואאמץ אחרות, או שאערפל את השקפותי, או שאלביש להן מחלצות, או נוצות זרות לחלוטין. זה לא התאים לי. באופי שלי, בטמפרמנט שלי, בתפישה העצמית שלי, של הייעוד שלי בפוליטיקה, זו לא היתה יכולה להיות דרכי. אתה יודע שהנגע הזה של הפשרה הרקובה יכול להפוך להיות חלק מהאופי שלך, גם כראש ממשלה, זה לא מבטיח שום דבר לעתיד. אז במובן הזה, אני לא פוליטיקאי טוב."
אתה עושה לעצמך מעט חיים קלים.
"נו, מה אתה רוצה שאני אעשה חיים קשים? החיים שלי לא היו קלים."
יש גם את שאלת הסגנון. היית אמנם פוליטיקאי ומשורר, אבל גם פוליטיקאי ובעל טור. הלכת על שתי הרגליים האלה, ולפעמים היית כותב או אומר דברים שבעלי טורים מסוג מסוים אומרים, ופוליטיקאים עושים אותם פחות. אני מדבר על התקיפות האישיות הצורבות, כמו שתקפת את יצחק רבין באופן אישי, הכי אישי, הכי פוגעני. כתבת, בעצם, שהוא שיכור.
"קודם כל, בעובדה זה נכון. הרי לא תקפתי את יצחק רבין משום שהוא עשה לי אי פעם איזה שהוא עוול אישי.
"ויכוח מסוג זה יכול לפעמים להידרדר ולהסתאב וזה באמת מה שקרה כאן. המאמר הזה היה מיותר. אמרתי את זה לא פעם בעבר, והצטערתי על זה כבר שנים קודם. תראה, זה הרי די נלעג שאני אגן על כל התבטאות שלי עכשיו כשאני יוצא. אני מתנחם בעובדה אחת, שאין לי איזו התבטאות שבגללה אני קם בבוקר ואומר 'יוסי, שומו שמים, איך זה יכול היה להיות.'? בוודאי, אמרתי דברים נכונים, אמרתי דברים פחות נכונים, אמרתי דברים מוטעים. אבל אין איזה משהו שאני נורא מתבייש בו. לא אמרתי שום דבר סקסיסטי, לא אמרתי שום דבר שוביניסטי, לא אמרתי שום דבר גזעני. וגם אמרתי דברים שהם בוודאי היו מיותרים לחלוטין, אולי היו שטות.
"אני 32 שנה בכנסת, 40 שנה בפוליטיקה, אם כל פעם חוזרים למאמר הזה על יצחק רבין סימן שאין לי הרבה עוונות. המאמר הזה מזכרת עוון, מה."?
מה בכל זאת? עכשיו כשפורשים, יש יותר חופש.
"תמיד היה לי חופש. אגב, חופש זה קצת קיטש, אבל זו מילת המפתח. אני חושב, ואל ייחשב לי הדבר כיוהרה, שהייתי האדם הכי חופשי בפוליטיקה הישראלית, הכי עצמאי. הייתי חופשי להביע דעותי, לא הייתי תלוי באיש, לא סרתי למרותו של איש, לא הייתי חייב לאיש, לא בשלטון ולא בהון. אתה יודע, ברגע מסוים שקלתי להקים איזו רשימה שתהיה מזוהה עם שני עניינים, שחיתות וחינוך. ואפילו ביקשתי ממישהו לבדוק את הצד המשפטי, מה צריך לעשות. ראיתי שרק הרישום זה 70 אלף שקל. אמרתי, 'מאיפה אנשים לוקחים את כל הדברים האלה.'? עזוב מערכת בחירות, רק להירשם אין לי יכולת. מיד ידעתי שזה לא בשבילי."
זה נשמע קצת מוזר מפיו של פוליטיקאי.
"יש כל מיני אנשים מוזרים בביבר הזה שנקרא פוליטיקה. ואני יש לי את המוזרות שלי, אני יודע. אולי יותר טוב מוזרות מהסוג הזה מאשר מוזרות מסוגים אחרים. זה לא זכה להרבה הערכה. אספר לך סיפור נורא מצחיק, אבל יש בו מוסר השכל. השב"כ פעם רצה לקנות לי אוטו, כשהייתי ראש האופוזיציה, אחר כך טומי לפיד מאוד נהנה ממנו, האוטו הזה היה צריך לעלות מיליון וחצי שקל. עכשיו, אין דבר יותר קל מאשר להסתתר מאחורי השב"כ. אני? זה בטחון המדינה. על מה אתה מדבר? נכס כמוני, לא תשמרו עלי, חס וחלילה אני אפגע, יעלה מיליון וחצי, יעלה שלושה. צלצלתי לשב"כ, אמרתי, 'תשמעו, אתם יכולים לקנות מה שאתם רוצים, אני באוטו של מיליון וחצי שקל לא מתיישב, כי עכוזי יהיה כנכווה באש,' ולא קנו.
"כשהתמניתי להיות השר לאיכות הסביבה מיד הייתי אמור לקבל וולוו. ואני היתה לי כל השנים ג'אסטי, אמרתי 'אני אסתפק בפחות.' זה לא עניין של איזו הפגנה או משהו, לי לא נוח, לאחרים נוח. מספיק לי אוטו אחר, מה שנותנים למנכ"לים, אני לא זוכר אפילו מה זה היה, אני לא כל כך מתמצא בסוגי מכוניות, טויוטה משהו, ונסעתי באוטו הזה. בכל מקום שהגעתי ראיתי מבטים סלחניים, שהיתה בהם יותר משמינית של בוז. זאת אומרת, אם אתה חושב שמישהו מעריך את זה, אז יש לי חדשות בשבילך, להפך. זה עורר ספק, האם הוא באמת שר? השר לאיכות הסביבה, אולי זה לא כל כך שר? אולי זה רק שר משנה, או שר זוטר, או מישהו שלא נותנים לו וולוו."
אז אני אתן לך פתרון אפשרי לעניין הזה, מדוע זה לא זכה להערכה.
"כי זה סוג של קיטש."
לא,זה דווקא לא קיטש. בעיני הזולת,יש בזה סוג של צדקנות.
"בסדר, מה אכפת לי."
יהירות.
"טוב מאוד."
כלומר, יאמרו "הוא עושה את ההצגה הזאת, תראו כמה צנוע אני, כמה מקפיד אני על כל פרוטה." יש בזה משהו שאולי מאפיין אותך בדמיון שלך כיוסף הצדיק, נכון?
"נכון."
הוא היה כל כך צדיק, שהאחים שלו מנו וגמרו להשליך אותו הבורה.
"להשליך אותו לבור, זה מה שקרה לי. גם הייתי צדיק וגם אותי השליכו הבורה. אני רוצה להגיד לך שלפעמים להיות בבור זו חוויה מאוד נדירה. לכן מי שחשב שהוא יחלץ אותי מהבור ואז אהיה מחויב בהכרת טובה ותודה, לא לגמרי בטוח שזה נכון, כי בתוך הבור יש לך הזדמנות לשמוע כל מיני דברים שלא שומעים בדרך כלל ולחשוב כל מיני מחשבות שלא חושבים בדרך כלל וזו התנסות די מעניינת. ואם החיים זה סך כל ההתנסויות שאנחנו מתנסים בהן, אז גם התנסות של בור היא הכרחית.
"עכשיו בוא אענה לך על צדקנות והתחסדות. אשתי דורית, שאתה מכיר אותה במידה מסוימת, מקבלת טלפונים בבית, כי יש לי עוד מעשה צדקנות והתחסדות אחד, שמספרי הטלפונים שלי נמצאים בספר הטלפונים. הבעיה עם כל מעשי ההתחסדות האלה שאתה משלם את המחיר, לא מישהו אחר. מילא, אם זה לשבוע, אז זו יכולה להיות דווקא הפגנת ראווה די יפה. אבל אחר כך, כשאתה צריך להתמיד בזה וזה מלווה אותך כל החיים, שנים על גבי שנים, אז משלמים על זה מחיר. לא אלה שחושבים שאולי זו צדקנות."
את כתונת הפסים תמיד צריך לכבס, לגהץ ולעמלן.
"נכון, ואת מה שאמרתי על כתונת הפסים אתה יודע, ואני מאוד גאה בזה שיזהו את הכותונת שאיתה נכנסת. אז מצלצלים אלי אנשים הביתה והשיחות, יש איזה שניים-שלושה סוגים ראויים, לא נחזור על כולם, אבל אחד הסוגים הידועים זה 'אני אמנם לא הצבעתי בעד בעלך, אבל אני חושב שהוא האיש הכי ישר והכי הגון והכי חכם בכנסת. ואני רוצה, אם הוא יכול לעזור לי, אשתי וכולי' וגומר. ולי יש סבלנות לאנשים האלה, מתוך חשבון כמובן צדקני ומתחסד, אבל אשתי פטורה מכל הדברים האלה, ואז היא אומרת 'אני לא כל כך מבינה, למה לא תלך אם כך למנוול ולטיפש ולמושחת הזה שהצבעת בעדו, שהוא יעזור לך. למה אתה צריך לפנות לבעלי.'? האלטרנטיבה היא של המנוול והמושחת, אז אני בסדר."
אני רוצה לחבר את עניין הפניות אליך לעובדה שעמיר פרץ לא רוצה אותך כשר חינוך. הוא משדרות, ואתה מתנדב ללמד שם.
"אף אחד לא רוצה אותי. אני לא חי מפיו של איש, אני בעייתי, אני אומר מה שאני חושב, אני גם חושב מה שאני אומר לפעמים, ומי צריך טיפוס בעייתי כזה? אני מבין את זה לחלוטין."
אולי חוץ מלובה אליאב אתה הפוליטיקאי היחיד שבאמת מתנדב, במחירים אישיים קשים ביותר. העלייה שלך לקריית שמונה שנמשכה שלוש שנים, ההתנדבות שלך, למרות ההתנגדות שלך למלחמת לבנון, ללוות שיירות בלבנון. את זה אף אחד לא זוכר.
"זה כבר היה ב,'85- אחרי הנסיגה. אלמלא הכריזו על הנסיגה לא הייתי עולה. אבל כמובן לא היה לי שום דבר נגד החיילים."
היו הרבה אנשים שלא היה להם שום דבר נגד החיילים. אני לא זוכר שהיה תור של חברי כנסת ללוות שיירות בלילה, בחורף, בסיכון גבוה.
"כן, היה סיכון גבוה. אגב, אני חושב שזה אחד המעשים ההרפתקניים וחסרי האחריות של צה"ל, להפקיד בידי שיירה בלבנון."
נכון.
"ולסמוך על כושר הניווט שלי, אני חושב שהיו צריכים לפטר את הרמטכ"ל, אני לא זוכר מי זה היה. אז אתה עושה את זה, ועל כל דבר כזה, מה שאתה חוטף זה כפיות טובה."
הרי כשבאת לקריית שמונה, כמה פעמים כמעט גירשו אותך.
"פעם אחת. בזמן מלחמת לבנון."
על כל פנים לא קיבלו אותך יפה.
"כן."
זה די נורא.
"לא, אני לא רוצה שתעשה לקריית שמונה עוול. האירוע הזה שאתה מדבר עליו היה ונברא. וזה היה אירוע טראומטי בשבילי. אבל קריית שמונה, בהזדמנויות אחרות, מקבלת אותי מאוד יפה. ועכשיו אספר לך משהו, שלא תאמין. למה לא תאמין? תאמין. היום קיבלתי טלפון מאנשים טובים מקריית שמונה, שאמרו 'נורא הצטערנו שאתה פורש,' וכו' ו'אתה יודע שיש ברית כרותה בינינו, ברביבאי הולך להיות עכשיו חבר כנסת, מצנע הלך לירוחם, אולי אתה מוכן להיות ראש העיר, כי אתה מכיר את קריית שמונה, זו לא עיר זרה בשבילך, ואתה יודע מה הבעיות כאן והיית טוב לקריית שמונה.' אמרתי 'תשמעו חבר'ה, אם שר הפנים שאני לא יודע מי הוא היום."'...
קוראים לו אריק שרון.
"אם קוראים לו אריק שרון, קרוב לוודאי שנפתרה הבעיה. אם הוא יפנה אלי, אשקול את זה. אומרים מתארגנת בעיר עצומה, אמרתי, 'מתארגנת, מתארגנת.' עכשיו מה, זו גם כן התחסדות, נכון? ללכת לכל המקומות האלה. אז מה הבעיה? כשאדם נניח הולך ללמד בשדרות, למרות שפיטרו אותו כידוע, כותבים על זה פעם אחת בעיתון. אחר כך אתה מחויב לזמן ארוך מאוד וכל שבוע אתה צריך לנסוע לשם, ואני מתמיד, לא החסרתי יום לימוד אחד בבית הספר התיכון על שם גוטבירט בשדרות. והכל לפי דעת לימור לבנת ומנכ"ליתה, ירום הודה, כנראה כדי לשטוף את מוחם של איזה 30 תלמידים שאין להם זכות בחירה, כדי שהם יצביעו בעדי. זה לא נראה לך מחיר קצת גבוה מדי לידיעה אחת בעיתון? הרי אני יכול לייצר ידיעה בלי להתחייב לשנה-שנתיים. אותו דבר לגבי קריית שמונה, אותו דבר לגבי מרגליות וכו."'
אריק שרון היום מאוד קרוב למה שאמרת כל השנים, על פי הניסיון בעזה ועל פי חלק מהתקוות והשמועות לגבי ההמשך.
"כן, הוא אמר שכיבוש זה רע."
דבר שגרונך ניחר מלצעוק אותו.
"כן."
זה המשונה בכל הסיפור, דווקא עכשיו, כשאחד מהארכיאויבים שלך מתחיל אולי להגשים את חזונך, אתה בחוץ.
"אולי זה להפך? קודם כל אין לי מושג לאן פניו של אריק שרון מועדות, דווקא משום שזה היום מן המקובלות, ותרמתי את חלקי ברב או במעט בהכשרת הקרקע. אז עכשיו הזמן למסור את האבוקה. אפשר לראות את זה גם בכיוון ההפוך. ואם אני חשדן כלפיו, האמן לי שלא אני האשם."
נדמה לי שאתה גם טעית בגדול .
"אני רואה את זה בחומרה כשאתה אומר שטעיתי."
בזה שחשדת בו שהוא לא ייצא מעזה .
"נכון."
והיית משוכנע בזה.
"נכון."
וגם שכנעת אנשים בזה .
"נכון. אני רוצה להעצים את טעותי, מחמת נימוס שאתה מגלה כלפי פורש. אתה אומר שחשדתי וכו.' לא חשדתי ולא שום דבר. הייתי בטוח שהוא שוב מתעתע. ואני שואל אותך, האם אתה חושב שאני אשם בחשדנותי כלפי אריאל שרון? אני חושב שלא. אף אחד מאיתנו לא נולד לא היום ולא אתמול. כל אחד סוחב את ההיסטוריה שלו ואת מעשיו ואת מחדליו. ובכל השנים אי אפשר היה לתת בו אמון. מיום שהכירו אותו גדולים וחשובים וחשבו שיכול להיות דווקא אדם מעניין, אולי אפילו מועיל, אבל יש רק בעיה אחת, שהוא שקרן חסר תקנה."
אבל תראה, זה לא רק שרון. בעצם אנחנו רואים איך דעותיך השפיעו, על כל פנים התקבלו, או אולי זו בכלל כפייה שכפתה המציאות.
"השפיעו, השפיעו."
לא, בצניעות.
"בסדר, לא אכפת לי. הרי מה שיש לי, יש לי. ומה שאין לי, כנראה לא יהיה לי. אגיד לך משהו על המציאות, כי המילה הזו מעוררת בי איזושהי מחשבה. לפוליטיקאים, גם לי, יש איזה טבע להעמיד פנים שהם מחליטים החלטות כבדות משקל. בסך הכל, אם תתבונן, תגיע גם אתה למסקנה שמי שמקבל את ההחלטות זו המציאות. ואחר כך באים הפוליטיקאים, לאחר שהמציאות קיבלה את החלטותיה, ומעמידים פנים כאילו הם קיבלו את ההחלטות האלה. זה דבר מאוד נלעג בעיני.
"המציאות החליטה, היא התחילה להדריך את שרון, לא יודע עד איפה ועד מתי. לפני שבועיים היה פה יושקה פישר בביקור פרידה. אני מכיר אותו בערך 30 שנה, והוא חבר מאוד טוב. הוא לא הצליח בבחירות האחרונות וגם הוא התפטר, כמוני אגב, מתפקיד יושב ראש התנועה. תינינו את צרותינו. הוא לא הצליח, ובמקום המפלגה השלישית בגודלה בגרמניה עכשיו הם המפלגה החמישית בגודלה בגרמניה. והוא אומר לי, 'אתה יודע מה קרה לנו,'? וזה אני אומר לך בתשובה לשאלתך, אני מרחיק אמנם את עדותי לגרמניה, אבל המציאות היא כאן. ופישר אמר, אני אגיד לך מה קרה. לפני 30 שנה היינו פורצי דרך, היינו אנשים, אני לא יכול להגיד עם אג'נדה, כי מאג'נדה גם בשרי כבר נעשה חידודים חידודים, אם עוד פעם מישהו יגיד לי אג'נדה אני סוקל אותו. אבל ראינו את הדברים נכוחה, ראינו את הנולד לפני שאחרים ראו, והטבענו חותם כזה או אחר שאפשר לאמוד אותו באופנים שונים או בהיקפים שונים, ולא מאסנו בעצמנו כאשר הסתכלנו על דיוקננו בראי."
ובשתי מילים, מה אתה רוצה שיהיה כתוב על המצבה שלך?
"מה אתה מציע."?
אני חושב שהיית, על פי אופייך, קורא עצמך בלוך."בר לבב ונקי כפיים."
"זה לא רע, זו אופציה אחת. אני מעדיף: פיו ולבו ואחרי זה שלוש נקודות, כדי שיראו איך זה מסתיים. פיו ולבו."
אפרופו נקי כפיים, בתור פסיכולוג כוכבים ישר קופצת לי האמא שלך שרוחצת לך כדי שתהיה נקי.
"תשמע, זה יפה מאוד מה שאתה אומר. אני בא מבית שהיה בו טירוף של ניקיון. אמא שלי בעניין הזה היתה כפייתית. אי אפשר היה להיכנס הביתה ולהתהלך בו לפני שהיא וידאה שאתה רחוץ מכף רגל ועד ראש. והיא תמיד קבלה על שני דברים, על זה שכל הילדים משחקים ורק אני מזיע. 'למה כולם משחקים ורק אתה מזיע'?
והדבר השני, שהיה יותר מעניין, וכנראה היא ידעה מה היא מנבאת, היא היתה אומרת: 'אני לא מבינה, כל האיברים רוצים להשתין, אבל בסוף מוציאים רק איבר אחד.' אתה מבין? את השמוק. אז למה אתה תמיד צריך להיות זה שמארגן את העולם? אז כנראה ההבחנה שלה היתה לא רעה. אולי נולדתי להיות שמוק."
נא להמתין לטעינת התגובות
