אל תגעו לי בבוידעם
אנחנו זורקות למענם את מכנסי הג'ינס המתפוררים שלהם מכיתה ג', מוחקות בשבילם הודעות שקיבלו מכל מיני בנות עלומות ומשגרות את הנרגילה האהובה עליהם לבוידעם. אז איך אחרי כל זה הם עוד מעיזים לומר לנו משפטים כמו "אני צריך קצת מרחב מחיה"? רויטל ויטלזון מתעקשת לעשות סדר בדברים
האמת שהיה לי קשה לגנות אותה. מלבד הפעם שקמתי באמצע הלילה, הבאתי מטר והוכחתי מעל לכל ספק שהוא ישן בצד שלי, לא הרגשתי שום צורך במרחב. להפך. את תשוקותי הסמויות להפוך לכינה, לשבת על הראש של בעלי וללכת באשר הוא הולך – כבר חשפתי פה בעבר. ואכן מאז התאשפזתי ושוחררתי. אבל, ואני מצטערת, עם כל התובנות הבריאות אין מה לעשות. המצב לא ממש משתנה.
נכון שיש כמה דברים מעט מופרעים שאנו עושות כדרך חיים. למשל, הנושא של בגדים. גברים לא משתמשים בארון. יש להם ארונית קטנה ליד המיטה, ובה ספר, שיניים תותבות ובגדים. זה ארון. אז אם ממילא הם לא מסתכלים שם אף פעם, מה רע אם העפנו את החולצת משבצות אדום כחול, שהיתה אולי שיא אופנת הישיבות כשהקימו את מרכז הרב (1929 בערך)? וכן, זה קשה לי מאוד להתחבר לסנטימנטים שיש לך לתחתונים. יש לך אותם עשרים שנה, הם מתפוררים, מלאי חורים – זה כבר לא תחתונים, זה גומי עם קצת בד אפור מחובר. למה שזה לא ייעלם? הרי שכשהדברים נעלמים הם ממילא לא שמים לב. הם יצאו מהמקלחת יום יום, יגרדו את הראש ויבהו מול הארון, ידעו שמשהו כאן לא שייך, אבל מצד שני גם נר מפיץ ריח וניל-לבנדר לא נראה להם שייך, והם פשוט ימשיכו הלאה.
את חייבת להיות עירנית. אם את זורקת לבוש יומיומי זה בסדר. מתי הוא תופס אותך? כשזרקת את הג'ינס ליוייס 501 שתקוע אצלו בארון מכיתה ח'. מדובר בפריט לבוש מכוער לאספנים בלבד, שכל כך הרבה זמן לא נגעו בו, שאם מזיזים אותו רואים שהארון החום שלכם היה במקור ארון תינוקות בצבע צהוב בננה.
מה הסיפור שלכם עם אספנות? בבית הורי יש בכל חדר בוידעם. בילדותי האמנתי כי הדבר נועד להגן על בנות המשפחה כשהפוגרום הבא יגיע. אולם, כמו בבתים אחרים, גם אצלנו מדובר בארגזים על ארגזים ששמורים שם שנים, אף אחד לא ממש יודע מה יש בפנים והסיכויים שמישהו אי פעם יעשה בהם שימוש, שווים לסיכויים שהחפצים של מפוני גוש קטיף שעדיין במיכליות לא הפכו לבורשט.
מי אחראי בוידעם בבית – אמא? לא, ברור שלא, אמא למדה לא להרים מבט לכיוון הדלתות הארורות האלה כדי לא לחטוף את ההתקף. זה של אבא. ואני נשבעתי – לא אצלי. אבל גבר זה גבר, ובכל סידור בית אני מגלה אוספים חדשים. וכן, אני מעלימה גם אותם. תראו, מילא לשמור דברים עם סנטימנטים מרגיזים ככל שיהיו – מכתבים של חברות לשעבר, את הנרתיק של איסתא מכל טיול עם כל הקבלות, כולל של הקוקה-קולה מהפיצוציה מול "בית של יפתח" מקולומביה. זה מילא. אבל ראבאק, למה אתם שומרים מחברות נביא מכיתה ג'? למה אתם שומרים כל פנקס שקיבלתם במהלך הצבא? זה ריק! למה אתם שומרים סטיק-לייטים שכבר לא עובדים, אזיקונים משומשים, את כל התיקים שאי פעם קיבלתם ואטלס כבישים מכל שנה? למה?
אני מצטערת, זו חוצפה, נכון, אבל המרחב
אולי לפעמים אנחנו מעט קיצוניות. למשל, כשאנו מוחקות להם הודעות מהפלאפון, כשאנחנו עוברות על הזיכרון ורואות את "מירב2", ובעצם אנחנו מאוד מודאגות מי היתה "מירב1". בתוך תוכנו אנחנו יודעות שהמצב קצת חולני, שזה גם הבית שלהם ומגיעה גם להם פרטיות, ושצריך לסמוך על שיקול הדעת שלהם ואם הם לא זורקים כרטיסי ביקור של עסקים שנסגרו בימי הצנע, כנראה שהם יודעים מה הם עושים.
אנחנו גם יודעות שהסימביוזה הזאת עושה גם לנו לא ממש טוב. למה להוציא כל כך הרבה אנרגיות להלביש אותם? הם לא פריט לבוש שלנו, ולהגיד להם מה להגיד – הם לא הפה שלנו. מה שהם לא מעיד על מה שאנחנו. אנחנו שלם והם שלם וביחד אנחנו – אנחנו. בואו נשקיע יותר אנרגיה בלגבש את עצמנו ולהרגיש יותר טוב ושלם ולא לנסות לתקן אותם כל הזמן במקום לתקן אותנו.
אבל אם זה לא הולך, והנרגילה שני מטר בסלון עדיין מוציאה אותך מדעתך, אולי בכל זאת כדאי שתחשבי על בוידעם. בסופו של דבר זה נשמע רעיון די טוב.
נא להמתין לטעינת התגובות
