הדאווין של דארווין
שני ספרים חדשים, המבוססים על הערצת דארווין, מעמתים אותנו מחדש מול התיאוריה האידיוטית ביותר בתולדות האנושות, או כך לפחות סבור מנחם בן. ויש גם שיר בסוף
כל-כולו של הדארוויניזם הוא תיאוריה אידיוטית מאין כמוה המתבססת על הוכחה אחת שאיננה הוכחה כלל וכלל: הדמיון בין המינים השונים – נניח, הדמיון בין הכלב לזאב, בין החתול לנמר, בין האדם לקוף, ובכלל, בין כל בעלי החיים כולם (לכולם יש עצבים,למשל) – אבל אין אפילו שמץ קטן שבקטנים של הוכחה כלשהי שמין יצא מתוך מין, או שמין כלשהו השתנה בהיוולדו למין אחר. (והוכחה פירושה, למשל, צילום וידיאו המתעד, נניח, גור חתולים שיצא מבטנה של כלבה או לפחות משהו שאיננו כלב שיצא מבטנה של כלבה).
כל המדענים הדארוויניסטים עוסקים בדבר אחד: במציאת הזיקה והדמיון בין מין חיה אחד למין חיה אחר, או בין חיה מאותו מין לזולתה השונה ממנה. ועצם הקרבה הגנטית והאחרת שהם מוצאים בין הזנים היא בעיניהם הוכחה מוחלטת להתפתחותו של זן אחד מתוך זן אחר (ולכן הם קופצים כמוצאי שלל רב על איזושהי גולגולת קוף נכחד שנמצאה באפריקה ומכריזים שמדובר במציאת "החוליה החסרה" בין האדם לקוף. כאילו שגולגולת כלשהי יכולה להוכיח שהאדם התפתח ממנה). מדובר בשטויות מדהימות. מישהו ראה פעם חיה שהולידה חיה שונה ממנה אפילו במעט? אין דבר כזה. קופים מולידים קופים. בני אדם מולידים בני אדם. פרפרים מולידים פרפרים. כל השאר (נניח, עגל שנולד עם שני ראשים) הוא תקלה מצערת של הטבע. כל השאר הוא דאווין דארוויניסטי נורא בטמטומו. כמו שכתב פעם פנחס שדה: "אין ואף לא ייתכן מקרה. מזרע תמר לא תצמח שעורה".
יש שמביאים את הגיאולוגיה כהוכחה כביכול. אבל מה לעשות, שכבר דארווין כותב בספרו "מוצא המינים" שהגיאולוגיה איננה יכולה לספק הוכחה כלשהי: "הפרשה הגיאולוגית היא הרבה יותר בלתי שלימה משסבורים הגיאולוגים. מספר הדוגמאות שבבתי האוסף שלנו כאין וכאפס הוא לעומת הדורות לאין ספור של מינים לאין ספור". כלומר, שוב ,כפי שמודה אבי הדארוויניזם עצמו , לא הגיאולוגיה יכולה להוכיח את "תורתו". אז מה כן? כלום. פשוט, כלום. כל-כולה תיאוריה, השערה, ניחוש, המבוססים על קשר סידרתי כלשהו בין המינים, שאיננו מוכיח אלא זאת: שכולם נוצרו בידי בורא אחד, בסדרות.
וכמובן, מה שנורא מכול הוא שהדארוויניסטים הפשטניים עד אימה מסתכלים על המראות המופלאים ביותר של העולם, על היופי האינסופי של החיות למיניהם והפרחים למיניהם, בעיניים עבשות ועששות ויבשות של "מדען", הבוחן שרידויות בנוסח "החזק יותר שורד", ששימשה בסיס לגישה הנאצית. למה הזיקית מחליפה צבעים? כדי להתגונן ולהסוות את עצמה, עונה הביולוג הדארוויניסטי. וואלה?! איך, איך, איך, בשם אלוהים, ידעה הלטאה להחליט להתגונן באמצעות הסוואת צבעים? איך יודעת הלטאה לשנות את עצמה, ולו במהלך מיליארדי שנות אבולוציה כביכול? איך אפשר להעלות על הדעת שהמנגנונים הכי משוכללים הכי מדהימים הכי מפוארים בעולם נוצרו בדרך מקרה עיוורת במהלך מיליארדי
אין בזה טיפת הגיון. כל מה שהסביבה והאקלים יכולים לעשות הוא להזקין ולייבש ולשזף. זה הכול. בוודאי לא להצמיח מנגנוני פלא כמו נמר או זיקית או כלנית.
אבל העולם כמנהגו נוהג, ואת בדיקת התיאוריה משאירים למדענים ש"בטח יודעים יותר מאיתנו". איך לא? אבל מה לעשות שמדענים שעברו דרך אסכולות לימוד מסויימות לא יכולים להשתנות ולהיפתח ולהבין משהו אחר. מבחינה אינטלקטואלית, די להם בסרט המיושן "משפט הקופים" (שהוצג בשבת שעברה בערוץ 17), כדי שירצו להשתייך ל"נאורים" ולקבל מלכתחילה, ללא כל מחשבה כלשהי, את מה שקרוי "תורת דארווין".
לכן כשאני קורא בספרו של סטיבן ג'יי גולד (המנסה להסביר מדוע אוכלת ציפור הפלמינגו כשראשה הפוך ומדוע צורת המקור שלה ייחודית כל-כך), משפט כמו "מדוע יפתח הפלמינגו, היחיד מבין העופות, מקור כה מוזר אם לא כדי לנצל את הסביבה החריגה שבחר לעצמו?" – כאילו הפלמינגו פיתח לעצמו את המקור של עצמו – אני יכול רק לנחור בבוז ובטינה (ועם מעט מאוד הומור, כי כשמדובר בדארוויניסטים אני נוטה לאבד את ההומור).
גם כשמדובר בביוגרפיה על דארווין, שכתב הנכד של הנכד שלו, אי-אפשר לא להידהם מן הפשטנות המזעזעת שבה הגיע דארווין לרעיונותיו, בשים לב ליוקרה העצומה שלה הם זוכים. מתי לדעתכם התחיל דארווין להגות את המחשבה על מוצא האדם מן הקוף? לא ייאמן, אבל זה קרה, כותב הנכד של הנכד, כשדארווין ביקר בגן חיות ושם לב לדמיון הגדול בין ההתנהגות המתעקשת והיללנית של גור אורנג-אוטנג שרצה משהו, לבין התנהגותם המתעקשת והצווחנית של תינוקות אדם. "כעבור שבועות אחדים רמז צ'ארלס במחברתו על האפשרות שהאדם התפתח מבעל חיים קדמון".
כלומר, לא גיאולוגיה, לא שכבות, לא בטיח. עצם העובדה שהקוף דומה לאדם העלתה בראשו של צ'ארלס דארווין את המחשבה האידיוטית שהאדם הוא פשוט צאצא של הקוף (טוב, סליחה, ש"שניהם התפתחו מאב קדמון אחד", כאילו שזה מרכך משהו).
1. רנדל קיינס, "הקופסה של אנני/ צ'רלס דרווין, בתו ותורת האוולוציה", מאנגלית חני גלעד, הוצאת כתר, 386 עמ'.
2. סטיבן ג'יי גולד, "חיוך הפלמינגו/הרהורים על תולדות הטבע", מאנגלית : נעמי כרמל, הוצאת דביר, 414 עמ'.
3. "צ'ארלס דארווין, "מוצא המינים", תרגם והוסיף מבוא: שאול אדלר, מוסד ביאליק, 375 עמ'.
ובינתיים רץ מולי הפרומו של הערוץ הראשון המכריז על הנושא הלוהט של "פוליטיקה" הערב. לא ייאמן (גם זה מאלוהים), אבל הנושא הוא ממש הנושא שלנו, המנוסח על ידי הערוץ הראשון במילים: "האם מוצא האדם מן הקוף? המדע נגד הדת". וכדאי לציין בהקשר זה, כי לא מדובר כלל ב"מדע" נגד "הדת" (אין בכלל חילוקי דעות בין המדע האמיתי לבין הדת), אלא ב"מדע" נגד ההיגיון, בטמטום החשוך נגד החוכמה המוארת.
תשובה לשאלה אם יש אלוהים.
מִי פִּסֵּל אֶת הַחַיּוֹת וְאֶת הַיָּם
אֶת צִבְעוֹנִי הָהָר, אֶת הַצָּהוֹב,
אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַמָּוֶת, אֶת הָרַע וְאֶת הַטּוֹב
וְאֶת כִּתְפֵי הַנָּשִׁים הָרוֹעֲדוֹת.
בשולי השיר:
אם משלמים 47 מיליון דולר על החמניות של ואן גוך, כמה צריך לשלם עבור החמניות האלוהיות עצמן, החמניות החיות, אלה שיודעות לפנות אל השמש? בכלל, איך אפשר לראות את היצירות האמנותיות המופלאות – הרקפת,הכלנית,הנמר – ולא להבין שצייר מופלא, פַּסָּל מופלא, מהנדס מופלא, אלוהי, עשה אותן? איך אפשר לראות את הסדר שיש בכל אטום, בכל תא, ולא להבין שמישהו סידר את זה, והמישהו הזה הוא התבונה העליונה, אלוהים,כמובן. אין אחר. וזו התשובה הרטורית לשאלה אם יש אלוהים. וכל החרוז והמרובעות של השיר הקטן הזה נועדו לייצג איכשהו גם את הסדר בטבע האלוהי ואת קוטננו מול אלוהים. וקישטה מכאן דארווין.
נא להמתין לטעינת התגובות
