אוהל משלה
מה התרחש באוהלה של שרה? הרבנית מלכה בינה מציעה פרשנות ייחודית להסתגרות אמהותינו באוהלים אשר שימשו כממלכותיהן
מקריאת פשט הכתוב עולה כי אברהם הגיע לחברון כדי להתאבל על אשתו ולקבור אותה. כמעט כל המדרשים והמפרשים הקלאסיים עוסקים בשאלה מניין בא אברהם.
מעניינת במיוחד התייחסותו של הרמב"ן. הוא טוען שאילו חשוב היה מאין בא אברהם לחברון, היה הכתוב אומר זאת במפורש. הכתוב מדגיש, לפי הרמב"ן, לא את נקודת המוצא של אברהם אלא את נקודת היעד. בימי חייה חיה שרה בתחום הפרטי של אוהלה בחברון. שם היא נפטרה. ואל התחום הפרטי שלה, נכנס עתה אברהם כדי להתאבל עליה. זוהי ממלכתה המיוחדת של שרה, שם שכנה בגופה וברוחה, שם שרתה שרה.
גם לרחל וללאה היה אוהל משלהן. כאשר דבורה מהללת את מידותיה של יעל, שהצילה את עם ישראל בהרגה את סיסרא, מפקד הצבא הכנעני היא אומרת: "מִנָּשִׁים בָּאֹהֶל תְּבֹרָךְ".
מיהן אותן נשים באוהל? במדרש נאמר: "'מנשים באהל תבורך'... רבי שמואל בר נחמן אמר מן האמהות".
הן המקרא והן המדרש מדגישים את אוהליהן של האמהות. הביטוי "נשים באהל" משמש לשתי פנים. אפשר שעולה ממנו תמונה של הכנעה ובידוד, עד כדי טאבו. ואולם ברצוני להציע קריאה אחרת, המבוססת על הדגשת האוהל, בה"א היידוע. לפי קריאה זו, האוהל הוא מרחב שבו שוכנות נשים מנהיגות בעלות שיעור קומה, נשים יצירתיות, השוכנות בממלכתן העצמאית.
וירג'יניה וולף כותבת שעד ראשית המאה התשע-עשרה לא עלה על הדעת שיהיה לאשה חדר משלה, שלא לדבר על חדר אטום לרעשים. היא כואבת את כאבן של הנשים שחיו בכל הדורות, ולא יכלו לפתח את כישוריהן בשל היעדר פרטיות. אשה שאין לה חדר משלה – טוענת הסופרת – חסרה את החופש, העצמאות והמודעות העצמית, שאדם זקוק להם כדי להפוך לאישיות יצירתית וחושבת.
לפני למעלה מ-3,500 שנה היה לשרה אוהל משלה. המדרש אומר: "'ויט אהלה' - אהלה כתיב, מלמד שנטע אהל שרה תחלה ואחר כך נטע אהלו". יש בכך רמז לחשיבות הרבה שהעניק אברהם לפרטיותה ולעצמאותה של שרה.
מה התרחש בתוך אהלה של שרה? אם נשחזר את חייה של אמנו על פי הכתוב בתורה ובמדרש נצייר את אוהלה של שרה כמקום שבו רכשה שרה מידה כזו של רוחניות וחכמה, שאפשרה לה לשמש כמנהיגה לצד אברהם. בשיתוף עם אישה עסקה שרה בהוראת האמונה באל אחד לכנענים עובדי האלילים; אברהם מלמד את האנשים, ושרה – את הנשים. שם היא השיגה דרגה גבוהה משל אברהם בנבואה, עד שהורה הקב"ה לאברהם לשמוע לקולה.
כלה ממשיכה
תמונה נוספת, נוגעת ללב, של אוהל זה נגלית לעינינו לאחר מותה של שרה. לאחר שרבקה מגיעה לכנען מופיע הפסוק: "וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ". ועליו אומר המדרש:
"כל ימים שהיתה שרה קיימת היה ענן קשור על פתח אהלה.
כיוון שמתה פסק אותו ענן.
וכיוון שבאת רבקה חזר אותו ענן,
כל ימים שהיתה שרה קיימת היו דלתות פתוחות לרווחה.
וכיוון שמתה שרה פסקה אותה הרווחה,
וכיוון שבאת רבקה חזרה אותה הרווחה.
וכל ימים שהיתה
שרה קיימת היה ברכה משולחת בעיסה.
וכיוון שמתה שרה פסקה אותה הברכה.
כיוון שבאת רבקה חזרה.
כל ימים שהיתה שרה קיימת היה נר דולק מלילי שבת ועד לילי שבת.
וכיוון שמתה פסק אותו הנר.
וכיוון שבאה רבקה חזר".
לפי המדרש חוזר האוהל להיות המקום החיוני שהיה בימי חיי שרה. עם בוא רבקה מתנחם יצחק, כאשר הוא נוכח לדעת ששוב ירד ענן לשכון מעל האוהל, שוב נפתחו דלתותיו לרווחה להכנסת אורחים, שוב שורה הברכה בעיסה ושוב דולק הנר.
כאשר בא אברהם לספוד לשרה ולבכותה, הוא נכנס לאוהלה, לממלכתה הייחודית, לבכות על מה שאבד לו.
הרבנית מלכה בינה – מייסדת ומנהלת מת"ן המכון התורני לנשים.
עדכון אחרון : 24/11/2005 11:38
נא להמתין לטעינת התגובות
