הבלתי מקובלים
תמיד חלמתם לבנות את ביתכם בתוך קהילה דתית חמה ותומכת באחד היישובים של הציבור הדתי? גם לרויטל ויטלזון יעקבס היה חלום דומה, עד שנתקלה בוועדת קבלה. טור לא מצחיק
נתחיל עם 120 הפרות המתוקות שרואים מחלון ביתי. יחד עם החוויה האידילית של האכלת העגלות החמודות, מגיעות אפיזודות חדשות ומפתיעות. שתיים בלילה, דפיקה בדלת: "מהר, הפרות בורחות!" – השאלה הכי רלוונטית שאני מצליחה לשאול את עצמי היא מה ללבוש. להחליף מהפיג'מה? נעלי ספורט או כאלה שהורסים בטיולים? למרות שהבירקנשטוק האדומות שלי הן כאילו נעלי עבודה, אין ממש סיכוי שאני מכניסה אותן לשלולית צואה רעננה.
בכלל, איזה חיות כבר פגשתי כשגרתי בתל אביב? ג'וק פה ושם, חתול ומקסימום כלב. אבל פה? כשחטפתי התקף לב ראשון למראה עדר לטאות ישנות על קיר הבית, קיבלתי את התגובה: "זה לא לטאה. זו שממית והיא נורא חמודה". את ההתקף השני חטפתי אחרי המשפט "אם נוגעים לה בזנב הוא נושר".
ודאי תגידו - מה היא שוב מקטרת? מה עם איכות החיים, האוויר הטוב, המרחבים, ציוץ הציפורים. ציפורים? אתם יודעים שכבר עונה שלמה, בין 2 ל-4 בצהריים אני יורה עם רובה אוויר בעורבים שטוחנים לי במוח בדיוק באמצע השלאפשטודנע? ומה עם הנקר שמעיר אותי בנקישות ב-6 בבוקר? כן, משאיות שעושות רברס זה יותר טוב.
והיונים. הוווו, היונים. מלחמת גוג ומגוג הפרטית שלי. "עופי יונה", "רוחי יונה", איזה תכשיר שאתם לא רוצים כבר היה. צ'רנוביל שלם עשיתי על הגג. פלא שבחורף יצא מהחימום ריח של נבלה. ארבע חולדות מורעלות התפגרו בצינורות של המזגן מפוצל. היינו צריכים לשלוף וסט זוהר של זק"א ולגרד חלקי גופות, רק שייגמר כבר הריח.
ההחלטה נופלת כשחושבים על הילדים. שניכם מסכימים שעדיף לפגוש צפרדע על השטיחון בכניסה לבית, מאשר לחשוש לשלוח את הילדה לבד לגינה. אז תנו לי לחדש לכם, זה לא פשוט. אם חשבתם שתוכלו פשוט לקנות שטח ולחיות באושר – אתם טועים. יש עוד משתנה בכל היישובים / מושבים האלה. הקהילה. ובשם הקהילה והשמירה על ערכיה המעולים והמקודשים, אתם הולכים להיתקל בחוויה משפילה ומקוממת – תהליך הקבלה.
שלב א' - ועדת קבלה.
מול ארסנל של חמישה-שישה אנשים, אתם עוברים תחקיר. החקירה היא כל כך פולשנית, שאתם הולכים להרגיש כמו ברגותי
"אני רואה שלמדת בתיכון דתי. הוא דתי רציני? או דתי ככה ככה?" – סליחה, צר לי על קשיי ההבנה, כשאתה אומר "ככה ככה", אתה באמת רוצה להגיד "מי שלא למדה באולפנא, היא וודאי פרחה מופקרת שתביא מחלות ליישוב"?
"את דתייה מהבית או שזה השכלה שרכשת עם השנים?" – מה זאת אומרת מהבית, עשיתי בגוגל "אברהם אבינו", ולמדתי ממה שעלה. רגע, אולי חס וחלילה יש לי משפחה חילונית, שתגיע כל שבת באוטו, בווליום חזק, תתחיל לעשות פה מנגל באמצע הגן שעשועים, תפתה ילדים תמימים בממתקים להמיר את דתם ולסיום תשרוף את בית הכנסת.
"מה זה אורח חיים דתי?" – רגע, וואו, זה בוחן פתע שלקוח ממבחני הסמכה לרבנות לא? תנו לי לנחש, אורח חיים דתי זה להיות כמוכם. להראות כמוכם, לחשוב כמוכם, לשים לכל הילדים על הדגלים בשבת ארגון סרט כתום (אצלנו כולם נגד ההתנתקות). קהילה, לא?
"מה תוכלי לתרום לקהילה?" – אהה... שלושה ילדים?
"את שומרת נידה?" – אולי אתם גם רוצים לדעת אם אני נוהגת לטבול שלוש טבילות או שבע?
"מה קסם לנו ביישוב?" – בהתחלה זאת היתה כמות השפמים האדירה שיש פה, כרגע אנחנו כבר לא בטוחים.
שלב ב' – מבחן פילת.
שילמנו 1,300 שקל והלכנו לעשות מבחן ב"פילת". חוץ מאיתנו היו שם חבורת בבונים שניסו להיות טלרים בבנק. אחרי משחקי דינמיקה קבוצתית, בהם ניסינו לבלוע את הגאווה ולשתף פעולה עם הטמטום שחגג סביבנו, עברנו לשלב הראיון האישי. אם לא הספקנו להתאושש מהאונס הקבוצתי שעשתה לנו ועדת הקבלה, יש לנו הזדמנות נוספת. 29 דקות של חקירה נפשית, בה מטרתך להוכיח שאתה לא משוגע או בעל כוונות פליליות.
"למה התאהבת בבעלך?" – כי לא ראו לו את השערות בחזה כשהוא לבש חולצת V.
"במה היית אומרת שאת טובה?" – בלפתות זרים, בלהשאיר שקיות זבל מחוץ לבית עד שיעלה עובש, בלגנוב תרנגולות ותותים מהמשקים שמסביב. אה, ואני עושה גם אחלה עוגת בננות.
"למה ב-א-מ-ת את רוצה לגור ביישוב?" – טוב, נו אם באמת אז בסדר. אני אודה, אני רוצה לעשות בעיות, לא להיות שייכת חברתית, שכולם ילכלכו עליי ואף אחד לא יהיה חבר של הילדים שלי. אני רוצה חיים קשים ואומללים. אה, וגם כי זה מקום מקסים, אחלה חבר'ה צעירים וזה 20 דקות מאמא שלי.
דווקא קיבלנו תוצאות טובות. הוצאנו מהמשטרה מסמך שמעיד שאנחנו לא פושעים, שלחנו וקווינו לטוב.
לא התקבלנו. אתם חושבים שמישהו טרח להודיע לנו? שבועיים יצאה לנו הנשמה, התחלנו לעשות טלפונים לאנשי הוועדה וכלום. לא עונים, לא זמינים. ואז הגיע המכתב הבא, וכך לשונו: "שלום רב, בהמשך לפנייתכם לבניית ביתכם ביישובנו. אנו מודיעים לכם שוועדת הקבלה לא המליצה על קבלתכם, על כן פנייתכם נדחית. אנו מאחלים לכם הצלחה בדרככם".
תקשיבו לי טוב, חבורת צבועים. מי אתם שלא תקבלו אותנו? מי שמכם שתחליטו מי טוב ומי לא? מי אמר שאם לא למדתי באולפנא או לא גדלתי בהתנחלות אני אהיה שכנה פחות טובה, או דמות לא חינוכית שלא תורמת לקהילה. אם בעלי עושה 30 ימי מילואים, קורע את עצמו בעבודה ומשלם מיסים כמו משוגע – אז מערכת הערכים שלו לא מתאימה לרוח היישוב? מה קרה? לא מספיק להיות אנשים טובים?
איך קיום מצוות מסוימות מנבא איזו משפחה תהיה לי ואם ילדי יהיו מחונכים? האם נוכל להיות חברים נאמנים ותומכים, למרות שלא הצלחתי לקום לשיעור תורה בשבת בבוקר?
תתביישו לכם. הוצאנו 1,300 שקל על "פילת" + 100 שקל במשטרה, זמן, אנרגיות, תקוות וחלומות - אתם לא יכולים להוציא שקל וחצי לשיחת טלפון מכובדת, לבשר לנו את הבשורה כמו שצריך? לנמק בפיכם למה אנחנו לא מספיק טובים בשבילכם? או שאתם לא רוצים לומר את האמת – אנחנו שונאים את האחר. באתם מהיישוב הלא נכון, עם מוצא לא נכון, אתם נראים עשירים מדי, או עניים מדי, או מה שזה לא יהיה.
ואל תנחמו אותי ותגידו לי שהכל לטובה. גם כשבחורים זרקו אותי, לא ניחם אותי ש"ההפסד כולו שלו". והפעם זה יותר קשה. לא מדובר פה רק באגו שלי, אתם שופטים גם את בעלי והילדים שלנו. המשפחה שלי! מערכת ערכים עלק. ממש מערכת ערכים כשבראשה רכילות, גזענות, הלבנת פנים, גזל ממון-זמן-תקווה.
אז חבר'ה, תחשבו פעמיים. אולי בכל זאת עדיף פשוט ללוות את הילדה לגינה. שם לפחות תדעו שכשמחייכים אליכם, זה באמת מהלב.
נא להמתין לטעינת התגובות
