הרהורים יהודיים בעקבות ההתנתקות
פסילת החסידות, החשש מהמודרנה, ההתנגדות לתרבות המערבית, היחס למעמד האישה והיחס לארץ ישראל. הרקורד הרבני, כמנהיגי ציבור בצמתים פוליטיים חשובים בתולדות ישראל, איננו מן המפוארים. פרופסור חנה ספראי עם מצעד האיוולת של הרבנות האורתודוכסית
האחת קשורה לתפקוד בפועל של המנהיגות הדתית לפני ובשעת ההתנתקות. ואף כאן הדעות חלוקות. יש מי שיטען שהרבנות נטלה על עצמה תפקוד נבואי, (היה לא תהיה), וסחפה את הנוער להתלהמות, לתקופה של סערה והתפרקות שאחריה לא יכולה אלא לבוא התמוטטות, נפשית, אמונית וקושי גדול לתפקד במסגרות חיים שגרתיות ומשעממות חסרות תואר והדר.
יש מי שמרגיש בדיוק את היפוכה של התמונה, וזוקף לזכותה של המנהיגות הדתית קריא הרבנות הציונית את ההתפנות השקטה יחסית, תודה לאל. ובעיקר תודות לרבנים שעמדו בשעת המשבר. הם שלחו את הצעירים הביתה, רסנו את ההשתוללות ומנעו בגופם ממש התלקחות והתדרדרות חסרת מעצור. והשניה, ניסיון למצוא מפתח כל שהוא להבנת התופעה על צדדיה החיוביים והשליליים.
החלק הראשון אינו משנה חדשה אך יש לחזור ולציין אותה. כבר לפני שנתיים בכנס "קולך" במליאה, מתוך הרהורים על יחסה של האורתודוכסיה ומנהיגיה הרבנים לפמיניזם, טענתי, ולימים זו הפכה לטענה נפוצה מאד בקרב מבקריה של הרבנות והנהגתה הציבורית. והרשו לחזור על הדברים בקצרה. הסופרת וההיסטוריונית ברברה טוכמן עיצבה עבורנו את המושג 'מצעד האיוולת' כאמת מידה להעריך תפקוד של קבוצת הנהגה בעולמה. היא בחנה החלטות גורליות במרוצת ההיסטוריה בניסיון להעריך אם היתה בהם תבונה מדינית או כשל פוליטי ומדיני. הסייג החשוב בהערכה חייב להיות, שניתן להוכיח שבזמן ההחלטה היו גם קולות אחרים, שאפשרו למחליטים, לו רצו בכך, להגיע להחלטה שונה ולא לסחוף את פיקודיהם לאבדון.
דומה שהרקורד הרבני, כמנהיגי ציבור בצמתים פוליטיים חשובים בתולדות ישראל, איננו מן המפוארים. ניתן לערוך רשימה עצובה של מצעד איוולת אורתודוכסי. החלטות עקרוניות בשם ה' ומשיחו, שגררו את עם ישראל לאובדן, רוחני ופיסי כאחד. אחד המאפיינים של ההחלטה האורתודוכסית הוא הניסיון למנוע כל שינוי ולקדם כל שינוי בשלילה מוחצת.
1. טעו אותם רבנים כשפסלו מכל וכל את החסידות בזמנה, הפסילה לא סייעה לעם ישראל והתבררה במרוצת הזמן כמיותרת אם לא מזיקה.
2. מעט מאוחר יותר, רבנים בעיקר אשכנזים פסלו מכל וכל את האפשרות של מודרנה והשכלה. איימו על אובדן היהדות, ועם ישראל אכן הצביע ברגליו ונטש. אינני בקיאה באחוזים אך תוצאות ההחלטה הזאת, שבמידה רבה היתה שונה במזרח ובקרב היהדות האיטלקית והספרדית מהדהדות עד היום ובהמשך דברי ברצוני לחזור ולהתייחס לשאלה זו המהווה בסיס בהגדרת המודרן אורתודוכסי.
3. צעד איוולת נלווה הוא כמובן ההתנגדות הסוחפת לכל התרבות מערבית, להשכלה ודחיקתם של משכילים מעבר לחומות הלגיטימציה. איוולת שעלתה שוב ברבבות נוטשים והתמוטטות רבתי בקהילות ישראל. ואנו היושבים כאן ההוכחה שלא היתה זו אלא טעות בשיקול דעת בשם תורת ישראל.
4. ובעקבותיהם כמובן הפסילה המוחלטות של הרפורמה, ושאר התנועות הדתיות היהודיות שקמו במרוצת השנים. לאט לאט אנו למדים שהעניין היהודי זקוק דווקא לקולות השונים והמשותף רב על צורך ההיבדלות והפסילה מקומה לא יכירנה.
5. אישית אני חשה בצעד איוולת נוסף ביחסם של רבנים וקהילות אורתודוכסיים בכל הנוגע למעמדן של נשים בעולם היהודי. שוב עולות
6. מאוחר יותר, הרבנות או חלק ממנה התנגד נמרצות לציונות. אנקדוטה קצרה: כשפרופ' תשבי עלה ארצה מהונגריה הורו רבני אותה העיר לסגור בשבת את בתי הכנסת על מנת שאיש לא ייתן לו עליה לתורה לפני עלייתו. כמסר ברור שאין זו דעת תורה. וקומץ הרבנים הציונים אינו אלא ההוכחה למצעד האיוולת בשם תורת ישראל ומסורתה.
7. היפוכו של צעד זה חווינו על בשרנו לאחרונה. ארץ ישראל, נטישת ארץ ישראל כייהרג ובל יעבור, ארץ ישראל מול מדינת ישראל, סירוב פקודה וכל שאר דיונים בשם תורת ישראל, ודין תורה, ושוב לא כל הרבנים היו שותפים, ואפילו שמענו לאחרונה על חרמות כנגד רבנים שאינם שותפים לדעה זו.
8. וניתן הוסיף לרשימה, מבלי לפרטה, גם החלטות ופסקים של רבנים רבים בתקופה שקדמה לשואה שיעצו להישאר ולעבור את השלטון החולף. העדיפו את המוכר על פני נדודים, או חלילה עליה לארץ.
9. לעומת זאת פעם אחת המערכת הרבנית נסחפה באמירת כן גדולה שהתבררה כאיוולת מוחלטת וכוונתי לשבתאי צבי ותנועתו המשיחית.
אכן מצעד מרשים של החלטות מוטלות בספק, מסוכנות ובעיקר החלטות המחייבות את הרבנות עצמה, ובוודאי את הקהילה הנושאת עיניה לרבנות למחשבה שניה. אינני באה לטעון שהרבנים בפסקיהם מושחתים או שלאמונתם אין ערך. טענת מצעד האיוולת רק מחייבת את האדם המאמין שלא לוותר על שיקול הדעת וחובת הביקורת. טענת האיוולת לא באה אלא לתבוע ביקורת, למנוע היגררות אחרי מושגים קדושה, של דעת תורה, ואמונת חכמים בכל הנוגע לשאלות מדיניות, פוליטיות וחברתיות. כבודן של ההחלטות במקומן מונח, ואין הן חיוב הלכתי.
הטענה קוראת לרבנים, לאיפוק, לריסון עצמי ולהתרחקות מפסיקה בשאלות בהן שיקול הדעת האישי חשוב מאד. היא אוסרת עליהם לנצל לרעה את מעמדם הדתי בהכרעות חברתיות, פוליטיות. אך היא גם מחייבת את הציבור שעשה לו רב, לקבוע מחדש את הגבולות, ולעיין שוב ושוב בהסדרי היחסים בין המנהיג וקהילתו. תואר רב, והסמכה אינם הכשר גורף עולמי נטול ביקורת. יכולת שיקול הדעת הם נחלתו זכותו אך גם חובתו של כל אדם באשר הוא יצור נברא, ואסור לו לוותר עליו נוכח מנהיגיו ורבניו.
חנה ספראי היא פרופסור למחשבת ישראל וחוקרת במכון הרטמן בירושלים.
נא להמתין לטעינת התגובות
