לכל שבת ארגון יש מוצאי שבת ארגון
צונאמי הנוסטלגיה שהיכה בחופי NRG יהדות עם פרוץ חודש הארגון מסרב לשכוך. והפעם: רויטל ויטלזון-יעקבס חוזרת לאופרטות המזוויעות, המדריכות ההיסטריות ושליחי ההנהלה הארצית החיוורים שעיצבו את ילדותה הלא-משהו
כשאישה בודקת כיצד עוצבה זהותה הנשית, היא חופרת אחורה אל תקופת נעוריה ומתרפקת. כשבנות דתיות אמורות לעשות את אותו הדבר, הן מתפרקות. מה יכול להיות אירוע נשי מכונן בזיכרון הבא: אני עומדת על ספספל באמצע מסדרון מטונף, לבושה בחצאית ארוכה מלאה בכתמי צבע, שני עיגולי זיעה נחשפים כשאני מרימה ידיים למעלה וצועקת את טקסט המופת: "אצ'יקיקיקוקוצ'יקי – קוקוקו" (לחן עממי).
כל חורף זה התחיל מחדש. חודש שלם עם ריח של טרפנטין וגואש מתחת לציפורניים. כל שנה, ובכל סניף זה נראה אותו דבר. כחניכה, יש לך רק משאלה אחת: "שהשבט שלי יקבל מקום ראשון". כחניכה ללא חיים וחברים, כפי שאני הייתי, את רוצה דבר נוסף: "שאני אקבל חניכה מצטיינת".
את הנשמה הייתי מוציאה כל שנה. מגיעה כבר בארבע, יוצאת אחרונה, מתנדבת לעשות את הדברים הבזויים ביותר: לשפכטל קירות, לצבוע, לגזור ולנקות את הרצפה. שלא לדבר על העבודה הסיזיפית והמיותרת ביותר – מחיקת קו העיפרון שסימן את גבולות השקף לפני צביעת הקיר. פשוט מדהים איך ציור של דתי, חילוני וערבי מחובקים, יכול להיות קשור לכל פסוק ולכל נושא, בכל שנה.
אין כמו הגאווה באיבוד הקול כבר בשבוע הראשון ודרדור המצב לקראת שבת הארגון. אני הייתי עושה מוראל הכי חזק והכי פראי, שיחריש את הקומונרית וישאיר צלצולים
והבנים, הו הבנים. לרוב הם לא נמצאים, אבל איזה אושר יש ביום שלישי, היום בו הגברים האמיתיים (לא שוחרי המדע החנאנות שלומדים בסתם תיכון וישנים בבית) מגיעים מהישיבות. חוץ מהם יש את ההוא עם האוטו. הוא היחיד שיש לו רישיון ותפקידו לקחת את כולם הביתה.
יש גם את המאכער המתחיל. הוא קונה בבני ברק פחיות קולה וענבים, טעמבו ופה–גדול (זה במבה חרדית), ומוכר לכל הילדים המורעבים, המטונפים והמסכנים שישלמו כל הון בשביל משהו ללעוס. טיפ נוסף: בבואך לבחור לך נסיך, דעי לך כי המאכער הזה הופך לעשיר בסוף, פרגני לך איזו פחית. עזבי בלוריות – זה נושר.
רגע לפני השיא יש לילה לבן, של כל המגניבים. הבנים מנסים להנדס את כתובות האש, שתמיד נראות אומללות נוכח ההפקה של סניף הצופים ממולנו שתוך חמש דקות הרים מיצג שלם. מדריכות טובות חייבות לדפוק את סצינת הדמעות שלהן: "אוי, אני כל כך מותשת, אני לא אספיק להוסיף ציור של הרב נריה מעיין בגמרא על רקע ארץ ישראל. ומה יהיה על האופרטה, כל הבנים העדיפו ללכת לשחק מבוכים ודרקונים ולא למדו את התנועות". נסו לנחם אותן בצ'ופר אידיוטי הכולל את מילות השיר "לתת".
ויש את האופרטות המעייפות. אם מדובר במדריכה בינונית, הרי שיהיה שיר שמח, ותנועות הלקוחות משיעור הגנה עצמית. אם אתם נבהלים למראה נערה החוטפת התקף אפילפסיה למרגלות הבמה, אפשר להירגע - מדובר במדריכה השכובה על הרצפה מול המרקדים ומנסה להזכיר את התנועות. אם המדריכה היא רצינית, צדיקה ובדיוק באמצע "האם יש סיכוי לאהבה" – הרי שנצפה לאופרטה עם אולטרה-סגול, שיר נוגה ומבטים מושפלים. מה חבל שתמיד מתפלק למישהי איזה חיוך, ומיד כולם מתחילים לצחוק מזה שרואים למי יש שיניים צהובות.
שיא השיאים, והרגע לו כולנו ציפינו: שבת ארגון. היא נדחית כמה פעמים, כי יש בר מצווה למישהו משבט מעפילים, אבל בסוף זה מסתדר. הקומונרית מצפה לגואל שלה: "שליח ההנהלה הארצית". כרגיל היא מתאכזבת, כשמגיע בחור חיוור, צנום ומעט מוזר (בואו נודה) עם המון דפי מקורות. החניכים בבלאגן, האופטימיסטים ממשיכים להשקיע, עושים את המקסימום, זה הסוף המכריע. הפסימיסטים מבאסים: "עזבו, הם כבר קבעו מי זוכה".
הציפייה הורגת: מה יהיה השם של השבט החדש. לשם כך אביא פה את קטע הקאלט מתוך "במחתרת" גיליון 4:
...אח, שבת ארגון. זו היתה "שבת הגדול" לכל מי שהייתה לו פעם אחות, אמא או סבתא קומונרית. לא משנה שהיא כבר בת חמישים ושש, ואמנם הייתה קומונרית, אבל של גרעינים א' בקבוצת יבנה תשי"א. האגדה טענה בתוקף שכל מי שפעם הייתה קומונרית, מקבלת באופן קבוע מהמטה בדובנוב 7, שבוע לפני שבת ארגון, את השם של השבט החדש בצופן מורס מיוחד.
"אין, השנה זה בטוח אשתמוע" טען בתוקף נחום, שבעשר שנותיו כחניך וכמדריך לא הצליח לקלוע, בניגוד לכל תורת הסטטיסטיקה, אף לא פעם אחת לשם הנכון. "אבא שלי מכיר מישהו שעובד בדובנוב 5, והוא מצא חתיכת נייר שעליה היו כתובים ארבעה שמות: נבנצאל, לפסגה, קדימה ועזריקם, והיה וי ליד עזריקם" שח בסוד שיח מוטי, שנפל שוב, בפעם השלישית ברציפות, קורבן לאביו המתחכם. "איזה פדיחה. עזריקם", קיבלה השמועה כנפיים, והמוכשרים של השבט מעל כבר הכינו שלל חרוזים שנונים ליום ביריה הקרוב: עזריקם המעוקם, עזריקם המטומטם (לא חרוז אבל תודו, מתחת לחגורה).
מוצאי שבת ארגון. שליח ההנהלה הארצית, מנסה בכל כוחו להעלות את מפלס המתח: "ואתם, שבט הרואה..." ואז שיעול, עצירה וחיוך מאוזן לאוזן שאומר: "רק אני יודע את השם ואתם לא, אז תאכלו בינתיים את הלב", כשמאחוריו בענק, אבל ממש בענק, מבלי שישים לב, בוערת כבר רבע שעה כתובת האש עם השם החדש.
זכיתי בחניכה מצטיינת. ארבע פעמים. זכיתי גם בניתוח להורדת יבלות ממיתרי הקול לפני גיל 16, וכן בדלקת ריאות כתוצאה משאיפת חומרים דליקים במהלך מפקד האש, ששרף חצי מפארק הירקון.
אבל, עשור אחרי כל הבלאגן, יש משהו שבטוח משמח אותי. כמה טוב שהיום אין שום מצב שאצטרך לתקוף בשאגות בחור מחוצ'קן עם פלומת שפם רק בשביל להרגיש שווה.
נא להמתין לטעינת התגובות
