מעדיף בלונדינית
מתחת לפני השטח, ועל גבי האינטרנט, ממשיך לרחוש אותו יצור אפל הנקרא גזענות. חגי אפרתי חושף תופעה מוכרת בחברה הדתית
על הגזענות בחברה החרדית וגם הדתית כבר נשפכו הררים של מילים. למרות שבחברה החרדית מדובר בגזענות ברורה ומפורשת המתבטאת בהפרדה במוסדות הלימוד ובקשרי החיתון - הגישה היא מפורשת ומנומקת ואינה מוכחשת.
בחברה הדתית-לאומית לעומת זאת, עוברת ההפרדה הגזעית סוג של סובלימציה. לא מדברים על זה במפורש בדרך כלל אבל רומזים: "אני מעדיף בהירות", "זה עניין תרבותי" וכדומה. מי שלא נתקל בסוג כזה של התנהגות - שיקום. היא נפוצה מאד ומזינה את המאפיין מספר אחד של החברה הזו: הצביעות.
לכאורה, כל ישראל אחים. למעשה, יש אחים ויש פסולי חיתון. לכאורה, חביב אדם שנברא בצלם. בפועל, עדיף שהצלם יהיה באותו צבע. הצביעות הזו מייצרת מערכת שלמה של הסתרות והתחמקויות המיועדות לחפות על העובדה הפשוטה שבבסיס הגישה אין הבדל בין החברה החרדית לדתית לעניין זה למעט מידת גילוי הלב.
כל זמן שהגזענות מופנית בעוצמה רבה כלפי "האחר הגדול" של הציונות – הערבי - אין היא צריכה להתמודד עם השדים הגזעניים מבית. אבל בכל פעם שעולה הדילמה העדתית שב ועולה המודחק הגדול של החברה הדתית - ההפרדה הגזעית.
לכל חברה יש בנוסף לאחר החיצוני גם אחר פנימי המניע את הדינמיקה של ההסתגרות פנימה ומאפשר לייצב מערכת של הבדלות והדרות. במידה רבה הגזענות היא כמו צינטרפוגה משוכללת המבקשת לייצר את החומר "הטהור" תוך הפרדתו מהתוספים. ההבדל הגזעי משמש את מנגנוני המיון ואין לו כל קשר לטבעיות או נורמליות.
נגינה על הכינור הגזעני
בשנים האחרונות חל שינוי משמעותי ביחס לחתונות מעורבות, כלומר של אשכנזים וספרדים, והדבר הפך נפוץ עד כדי כך שהנושא כמעט ירד מסדר היום. אלא שמתחת לפני השטח, או על גבי האינטרנט, ממשיך לרחוש אותו יצור אפל הנקרא גזענות. הנפוצות שיש לדעות כאלה בפורומים ואתרים של המגזר מעידות שמדובר בעמדה "לגיטימית" של כותבים וכותבות מרכזיים באתר ובמדיה הדתית בכלל.
מעבר לשאלה המוסרית ולהיבטים החברתיים של מאמר כזה עולה השאלה מדוע דבק הציבור הדתי באותן פרקטיקות מדירות ומפלות הנובעות מתפיסות גזעניות? איזה
תפקיד יש לשנאת האחר בציבור הזה?
לטעמי, שנאת האחר היא מנגנון לאישוש עצמי כאשר אל מול שנאת האחר מגבשת הקהילה את גבולותיה הדמיוניים. במילים אחרות, יותר משיש לקבוצה חברתית משהו פנימי משותף המאחד אותה, יש לה גורם חיצוני הנתפס כמאיים ומספק לה את תחושת הנחיצות בהתגבשות לקבוצה.
הטקסטים האלה הינם בעצם אישוש עצמי תוך נגינה על הכינור הגזעני. לטעמי זו מוזיקה צורמת וסרת טעם במיוחד. הציבור הדתי, שדימה את עצמו לגשר בין חלקי החברה, נושא היום את השיח הבדלני שאין מזיק ממנו למרקם החברתי.
עדכון אחרון : 8/11/2005 13:21
נא להמתין לטעינת התגובות
