נשים דעתן יפה
רב-שיח נשים דתיות, בהשתתפות שרה אליאש, במבי שלג, אמונה אלון ועוד, המחיש לשפרה ארליך מהו פמיניזם ומהו חטאה של צביה גרינפלד. לא עוד סיפור של הלקאה עצמית
המון נשים תורני ודעתני גדש את אולם הכניסה. חמישה בעלים אבודים הסתובבו פה ושם על תקן לא-מספיק-שהסעתי-אותך-אני-חייב-גם-להישאר, ובמזנון המאולתר מכרו סנדוויצ'ים מחיטה מלאה. את הפאנל הראשון שעסק ביחסי רבנים קהילה, בציפייה לנס ובמציאות שהכזיבה - פספסתי, ונכנסתי היישר אל הפאנל השני: "נשים בחזית - מנהיגות נשים בלימוד תורה ובמאבקים ציבוריים".
מיד הבנתי שחששתי לשווא. חמש נשים ישבו על הבמה, ואף אחת מהן לא גילתה סימני איפה טעינו. ציפיתי לדיון אדיב וסולידי על מעמד האישה, וקבלתי מונולוגים נוקבים שכמעט ולא עסקו בפמיניזם, אלא פשוט המחישו מהו. דקלה כהן ממפונות נווה דקלים טענה שאין טעם להתמקד במנהיגות נשית דווקא. את עיקר דבריה ייחדה לתיאור האמונה בקב"ה שלא פגה. אם זהו רצונו של המלך, טענה כמעט בבכי, אנו מקבלים זאת באהבה למרות שאיננו מבינים.
יוכי קלמנזון, פסיכולוגית במקצועה ששהתה בגוש קטיף בזמן הפינוי, דברה על האבחנה התקשורתית בין "האם השומרת" ל"אם הנוטשת". בעוד נשות השמאל, המבקשות שהמתנחלים הרעים לא יגעו בבניהן החיילים, מקבלות תדמית של ה"אם השומרת על בניה",
שרה אליאש, מנהלת האולפנה בקדומים, התייחסה ישירות לנושא המנהיגות הנשית. לטענתה, אפילו במעוז הנשי המובהק של המאבק - בית הכנסת בנווה דקלים, רוב השיחות ניתנו מפי רבנים, וכמעט שלא היו נשים שקמו לדבר לפני הבנות.
אחת הנשים בקהל קמה ואמרה: "אני מבקשת רק דבר אחד - אל תשתמשו במילה 'גירוש'. אל תדברו על חורבן". "אבל זה חורבן! אבל זה גירוש! איך את רוצה שנקרא לזה?" צעקה אחרת בכאב.
הבנתי לפתע כי בעוד אני חיה את חיי בבועה שלווה יחסית, עולמם של אחרים, ולא רק מפוני הגוש, התפרק לרסיסים. והפאנל האחרון המחיש לי עד כמה.
הנושא היה: "התחברות או התנתקות - יחסי הציונות הדתית והמדינה החילונית ביום שאחרי", והשתתפו בו אמונה אלון (עיתונאית וסופרת), אסנת ברוורמן שילה (מרצה במת"ן) סופיה רון מוריה (עיתונאית במקור ראשון) ובמבי שלג (עורכת "ארץ אחרת"), שייצגה את הצד התומך בהתנתקות ונכנסה באומץ אל גוב האריות.
אסנת ברוורמן-שילה טענה, שקשה לה מאוד עם מופע האיחוד של המפונים והחיילים בזמן הגירוש בפרט וליחס האוהד כלפי מוסדות המדינה בכלל. "כאשר סוטרים לי, אני הולכת הצידה וצועקת 'איי'. לא מחבקת ולא מנשקת". "יותר מזה", חיזקה סופיה רון מוריה את דבריה – "כאשר מרביצים לי אני צועקת 'איי' וסוטרת בחזרה".
חשבון הנפש ממנו יגורתי הפציע לבסוף בדברי במבי שלג. היא טענה ששנים רבות הרגישה חלק מהציבור הדתי לאומי, עד לרצח רבין. זהו קו פרשת המים שלה. באותו רגע הבינה שעליה לבחון מחדש את כל הערכים בהם האמינה. לדעתה, הציבור הדתי לאומי התמקד אך ורק בהתיישבות, והזניח את כל שאר התחומים. "מדוע לא נשמע קולו בפרשת מסורבות הגט? מדוע רבניו מנדים את הרב אבינר רק עתה, אחרי שהתנגד לסירוב פקודה ולא כאשר התלוננו נגדו שתי נשים על הטרדה מינית? על הציבור הדתי לאומי להפסיק לחשוב שהוא המוביל והטוב מכולם, ולערוך חשבון נפש".
"להיפך" – התנגדה אמונה אלון לדבריה – "על הציבור הדתי לאומי להפסיק לנסות לרצות את כולם. עליו לחשוב שהוא הטוב ביותר וראוי להנהיג את העם. לא מתוך זחיחות דעת עצמית, אלא כי אז הוא באמת יהיה טוב יותר, ורק בצורה כזו יוכל לתפוס את ההנהגה.
כמעט לפני סיום, ניתנה רשות לשאול שאלות. מתוך הקהל נשמע קולה של צביה גרינפלד. "אני רוצה לשאול את אסנת, האם את, המדברת על חורבן הישובים, מסוגלת להבין שישנם אנשים רבים הסבורים שדווקא קיומם של אותם יישובים, ולא הריסתם, הוא המביא חורבן על המדינה?"
אחת מחברות הפאנל האחרות רצתה לענות לצביה על דבריה, ואחזה במיקרופון. "אני שאלתי את אסנת" הרעימה הכוהנת הגדולה של הצדק. אותה אישה ניסתה בכל זאת להביע בעדינות את דעתה. "אבל אני שאלתי את אסנת" חזרה וצעקה הנ"ל. ואני מבקשת מגב' גרינפלד: לפני שאת דורשת מהציבור הדתי לערוך חשבון נפש ציבורי על חטא הגאווה, אנא ערכי בעצמך מעט ממנו. על אותו החטא בדיוק.
נא להמתין לטעינת התגובות
