גן העדן האבוד
לדודה רות ולדוד אריה ולכל החברות והחברים בקיבוץ איילת השחר החוגג 90 שנה, באהבה ובהערצה
לך תסביר לדודה המקסימה שהעיתונים מעדיפים חומר אחר בחגים. כמו למשל 30 האנשים העשירים ביותר במדינה. שום מגזין של חג לא יחשוב אפילו בצחוק לפרסם רשימה של ה30- העניים ביותר במדינה. הם לא זמינים ולא משדרים את האופטימיות שדורשים החגים הנוראים. ואולי באמת עדיף לכתוב על חג הקיבוץ ביום כיפור, ולבקש סליחה על מה שעשינו לקיבוצים ועל מה שהקיבוצים עשו לנו.
כשהייתי ילד באתי לבקר את הדודים ב"איילת," כמו שהחברים קוראים למשק בקיצור בכל חופש גדול, ולפעמים גם בחופשים קטנים. אני זוכר שבאחת הפעמים, לפני שנסעתי לשם עם אחיותיי, אמא שלי אמרה לי שבקיבוץ לא יודעים מה זה כסף. איך שראיתי את יניב, בן דודי ובן גילי, שלפתי מכיסי שטר של חמש לירות ואמרתי לו: "הנה, יניב, תסתכל לך." אחרי 20 שנה הוא עזב ללוס-אנג'לס, וכעת הוא בטח רואה הרבה כאלה.
אני זוכר היטב שחשבתי אז שאיילת השחר היא גן העדן, ואם אתה בן אדם טוב, אחרי שאתה מת אתה עובר לקיבוץ. אהבתי את עצמאות הילדים הישנים בצוותא בלי ההורים המעצבנים שלהם (שגרים "למטה," במקום שנקרא "החדר(" בבניין גדול מוקף חורשות שנקרא ביתילדים, את האכילה המשותפת בבניין גדול אחר שנקרא חדרוכל.
כל ילד היה עושה לעצמו סלט מהירקות שהיו על השולחן בתוך קערת פח, ואחר כך הולך לעבוד במטעי התפוחים (גיוס לקטיף הם קראו לזה) או בחדר הכביסה שבו ישבתי עם עוד שתי חברות ותיקות. במשך שעתיים קיפלתי גרביים והרגשתי צודק ותורם לקהילה כפי שמעולם לא הרגשתי לפני זה או אחרי זה.
האנשים קראו לעצמם חברים וחברות ובאמת התכוונו לזה. החברים והחברות אהבו לעבוד, על הלוח בחדרוכל היתה רשימה ובה היה כתוב איפה כל אחד עובד
בערב היו מקרינים סרטים במדשאה מול הבריכה. הסרטים היו מוקרנים על סדין מקומט, ומאז אני חושב שצ'רלי צ'פלין נולד זקן. בלילה, במבצעים נועזים, יניב ואורי, ויואל ,שמאז הספיק למות במלחמה, היינו חודרים לחדר האוכל וגונבים לחם וריבה. תמיד הייתי שם קצת רעב וחשבתי שזה בסדר גמור. מעמד הפועלים השואפים לשוויון ולצדק חברתי חייב תמיד להיות קצת רעב. רק הקפיטליסטים המגעילים שבעים תמיד.
רק כשהתבגרנו, קלטנו שאכן הקיבוץ הוא גן עדן לילדים ולזקנים, והבעיה היא עם האמצע, עם אלה שהם כבר לא ילדים ועדיין לא זקנים והם מוצאים את עצמם חיים במקום שהוא רעיון.
שישה חלוצים הקימו את הקיבוץ הראשון בגליל העליון, כמקובל בארצנו – על אדמת כפר ערבי שנקרא ניג'מת אל-סובח (כוכב הבוקר.( קראו לו איילת השחר וקלטו אחר כך את גלי העלייה הגדולה. הקיבוץ החדש היה הבסיס שממנו יצאו להגנת תל-חי בימיה ההרואיים של של המדינה שבדרך, עמד מול הפגזות הסורים עד מלחמת ששת הימים והקים את בית ההארחה הראשון בגליל, אבי כל הצימרים.
אבל כשלא היו אירועים היסטוריים, היה על חברי הקיבוץ הזה, כמו על חברי שאר הקיבוצים, לבדוק שוב ושוב את המצע האידאולוגי הקשיח שעליו עומדת חברת החברות והחברות, שאכן ניסתה להקים חברה צודקת ואחרת, עולם חדש ונפלא. וזאת היתה בעיה.
התנועה הקיבוצית בישראל הוקמה בתחילת המאה שעברה, שהיתה המאה שבה כמעט נהרס העולם כולו בגלל רעיונות שהתיימרו להתגבר על כל הבעיות אך התגלו כפגומים או כמעוררי אשליות.
בספרו החשוב של רוברט קונקוסט "הרהורים על מאה רבת מכאוב," מספר המחבר על אידאולוגיות שיצאו מכלל שליטה ועל הסכנה שבהתאהבות בתיאוריות שהתיימרו להסביר הכל, ובגלל זה הם דחקו כל חשיבה ושיקול דעת. אין דבר ראוי יותר מאשר לחפש צדק חברתי, שבו כולם מרגישים מרוצים, אין עניים ועשירים, ואין ספק שקומונת הקיבוץ בראשית דרכה היתה הניסיון המרחיק לכת ביותר בעולם כולו להקים חברה חרוצה ושוויונית.
הבעיה היא שהטבע האנושי לא תמיד מתיישר עם אידאולוגיה קבוצתית נחרצת. זה יפה מאוד להגיד שכל האנשים נולדו שווים, אבל הרעיון שבו תהיה חברה בלי משרתים ואדונים הוא כנראה מופרך מיסודו. בביוגרפיה חדשה על קרל מרקס (שנהיה מה זה "אין(" קראתי שבאחד מהרצאותיו הראשונות בפני פועלי כל העולם, אחרי שקרל אמר שהעולם החדש יהיה נטול מעמדות, שאל אותו אחד מהקהל: "ומי יצחצח לך את הנעליים."? "אתה,"! ענה לו מרקס, ויש לי הרגשה שהשואל הזה היה עוזב הקיבוץ הראשון.
בעולם קפיטליסטי, ובמדינה שבה רוב הכסף נמצא אצל עשרה אנשים שקוראים לעצמם בחיבה "העשירון העליון" וכל השאר חיים בדוחק או ממש רעבים ללחם, האם עדיין יש מקום לרעיונות השוויון החברתי של החלוצים והתמימים שהגיעו לכאן בראשית המאה ה20- ולקו במה שדוסטויבסקי קרא לו "שעבוד לרעיונות מתקדמים?"
תאמינו או לא, אבל הקיבוץ היה פעם הדרך האולטימטיבית לצעירים המחפשים לעצמם תחליף לעולם הבורגני והלאומני. ב1920- או ב1950- הקיבוץ היה בריחת הנוער המחפש רעיונות חדשים, כפי שכיום הבריחה היא המסעות להודו ולזן, לקבלה ולמדבר סיני, שגם הם, ממש כמו הקיבוצים, כבר הופכים לקלישאות ולנושא לפרודיות.
אם דרך החיים בקיבוץ נכשלה זה לא בגלל שהיא לא היתה צודקת, אלא בגלל שהיא היתה צודקת מדי. אולי הקיבוץ כדרך חיים הוא באמת הפיתרון המושלם לחיים מספקים של אדם מוסרי, אבל כנראה שזה לא ממש פתור. גם המחשב שינה כליל את חיינו, אבל זה לא אומר שפה ושם לא חוטפים איזה וירוס, והעסק מפסיק לעבוד.
היום ברור לגמרי שיש קיבוצים עשירים וקיבוצים עניים, ושכל הרעיונות היפים של החוזים וההוזים מבקשים ניעור ובחינה מחודשת. ולמרות כל זאת, עלינו לנצור את הקיבוץ ולא לוותר עליו, כי כמה מותגים שכאלה כבר יש לנו? הסופרת הנפלאה יונת סנד נשאלה בתוכנית "חוצה ישראל" למה בעצם נחוץ לנו הקיבוץ, ותשובתה היתה בערך כזאת: "אסור לנו לוותר על הקיבוץ משום שמי יודע, אולי פעם, בעתיד, עוד נזדקק לדרך החיים הזאת." אני מוצא את עצמי לגמרי מסכים איתה.
אנשים מתחתנים למרות שידוע לכל שהחתונות הן רוצחות סדרתיות של האהבה, ומקימים משפחות למרות שבספרות ובעיתונים אתה קורא שוב ושוב כמה סבל וכאב יכולה לגרום המשפחה. וגם לקיבוץ, על כל קשייו להתאים את עצמו לעולם תזזיתי, ממוחשב וציני, עדיין אין תחליף.
לפני כמה שנים נסעתי עם בתי שהיתה בת ארבע כדי להראות לה קיבוץ לפני שגם הוא אולי ייעלם. הגענו ביום שישי בערב לאיילת השחר, וראינו את החברות והחברים הוותיקים, שהם בני 90 או ,87 עדיין לא מוותרים ומאמינים בכל לבם בצדקת הדרך, למרות שהדרך הולכת ומיטשטשת.
בערב שבת הם רוכבים להם בשיירה מוזרה על הטרקטורונים המוזרים שלהם או על כיסאות גלגלים לחדרוכל, בחולצות לבנות ובמכנסיים כחולים, יושבים סביב השולחנות ואוכלים מזון קבוצתי שתמיד מבושל יותר מדי וליותר מדי אנשים.
הם שרים שירים שהם האחרונים בעולם שיודעים את המילים שלהם. חברה ותיקה מקריאה שיר חגיגי של ביאליק או אידיליית טבע של טשרניחובסקי, ועל ארונית עם מפה לבנה עמוסת פרחי בר וקוצים, היא מדליקה שני נרות שמסמלים כנראה את הדת היהודית שהחברות והחברים מעולם לא ידעו כיצד להשתלב גם בה.
אם תביט מסביב, ביום שישי בערב שכזה, בחדרוכל, תראה שכמעט ואין בו אנשים צעירים. רק זקנים וילדים, וכמה מתנדבים, שלהם הקיבוץ היה ועדיין ותמיד יהיה גן העדן האבוד.
Geffen@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
