בין שתי הכחשות
הציונות הדתית איננה האליטה היחידה שנאלצת עתה להתמודד עם המציאות שניסתה להכחיש במשך שנים. גם הציבור החילוני, ממשיך דרכם של מקימי המדינה, חייב להתבונן במראה: כיצד נפרמה רקמת הסולידריות עם החברה הישראלית ועם העם היהודי
הקיץ חשף, עם זאת, יסוד מוצק בחברה. ברגע של מבחן עליון התברר כי לריבונות היהודית יש עוצמה פנימית בלתי מבוטלת, המקובלת על מרבית אזרחי המדינה. זה איננו הישג קל ערך לעם שהיה בגלות במשך כאלפיים שנה ולא גיבש לעצמו דפוסים של תרבות ריבונית במהלך כל התקופה הארוכה הזו. זה איננו הישג קל ערך לעם הידוע במחלוקות המרות, ולעתים גם האלימות בתוכו, שאחת מהן, ממש מזמן, סיימה את תקופת הריבונות הקרויה "בית שני". בקיץ הזה התברר, באופן סופי, כי התרבות הישראלית לא תוכל להתחמק עוד מן האתגרים הכבירים הניצבים בפניה, ובראשם, מן הצורך של האליטות שלה, להתמודד, אחת ולתמיד, עם ההכחשות הבסיסיות שלהן.
בקיץ הזה נאלצה האליטה הציונית-דתית להכיר בעובדה ששליטתה הנמשכת של ישראל בקבוצה גדולה מאוד של פלשתינים חסרי זכויות אזרח, איננה אפשרית במציאות הגיאו-פוליטית הנוכחית. האשליה כאילו הדבר אפשרי, אשליה שנמשכה 38 שנה, התבססה על הרעיון כי לא תיתכן נסיגה בתהליך הגאולה של העם, והיא גובתה באמצעות הכחשה ארוכת שנים של העובדה כי ישראל היא שחקן אחד במגרש המשחקים הבינלאומי, ולא שופט הקו. הרעיון כאילו המדיניות הישראלית הרשמית יכולה להתבצע על פי הפסוק "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב", ( במדבר כ"ג) הלקוח מתוך נבואת בלעם, נחל כישלון צורב. התברר, באופן חד ובהיר, כי הכחשת קיומם של הפלשתינים, לבד מקיומם כגורם בעל השלכות ביטחוניות, היוותה טעות אסטרטגית וטקטית קשה.
כמו כן התברר כי לא מספיק להחזיק בלהט בעמדות דתיות ופוליטיות וברוח חלוצית שתגבה אותן; צריך שלאלה יהיה קשר להוויית החיים הממשית של מרבית החברה, אחרת הן יוצרות פער תודעתי חריף, עד כדי סכנה של קרע פנימי. ואין צריך לומר, שוב, עד כמה הוויית חיים מנותקת יוצרת תופעות של הצדקה עצמית, שאינן נדרשות לביקורת חיצונית, הנתפשת כעוינת, ועל כן, כלא רלוונטית.
אלא שבשעה ההיסטורית הזאת, לא רק הציונות הדתית נאלצת להישיר מבט אל קשיי המציאות הישראלית הממשית, שאותם ביקשה להכחיש במשך שנים ארוכות. בשעה הזאת נאלצים גם מי שתופשים עצמם, ובצדק, כבניהם של מחוללי נס התחייה היהודית בדורות האחרונים, להתבונן במראה.
פעם, לפני כמאה שנים, בערה אש יוקדת בלבבות של יהודים שלא זיהו את עצמם כשומרי מצוות. היתה זו אש שנולדה בבתים שהיו ספוגים בתורת ישראל במשך מאות בשנים, בתים שנעזבו בידי בנים ובנות שנשבו ברעיון הלאומי וברעיון התחייה, כאן בארץ ישראל. האש הזו בערה עוד דור או שניים, מספיק כדי לצקת את הדיוטה התחתונה לבית הלאומי היהודי, ואז - רפה כוחה. השואה, המלחמות, המודרנה וערכיה, הריחוק מן התורה כדבר חי, כל אלה המעיטו את הלהבה ופגמו בתפארתה.
אנשי העליות השונות לארץ, בלא הבדל בין שומרי מצוות לשאינם שומרי מצוות, ואיתם כל מנהיגי דור התחייה כולם, היו ספוגים במחויבות שאין למעלה ממנה לעתידו הפיזי והתרבותי של העם היהודי. המחויבות הזאת, המהווה את הבסיס המוסרי של שיבת ציון הזאת, התערערה אצל רבים דווקא מבין בניהם של בוני הארץ הזו, ויש לתופעה הזאת ביטויים רבים וקשים.
אחד הביטויים הנוקבים ביותר לעזיבת המחויבות לעתידו של העם היהודי והחברה הישראלית (שבעיניי, לפחות, גורל אחד
ביטוי נוסף להכחשת המחויבות לעתידה של החברה הישראלית והעם היהודי הוא ההתרחקות ארוכת השנים מלימוד ומשיחה עמוקה ונוקבת עם הטקסטים היהודיים הקאנוניים, עד כדי יצירת דורות שלמים המנוכרים באופן מלא מירושתם התרבותית והרוחנית. ההתרחקות הזאת אחראית לחוליים עצומים של החברה והעם, שכן היא העניקה לבני הקבוצה האורתודוקסית את התחושה כי פרשנותה שלה היא הפרשנות היחידה הלגיטימית לטקסטים היהודיים, וכי היא אחראית באופן מלא ל"יהדותה" של החברה, שכן כמעט אך ורק בתחומה מתגוררים יהודים היכולים להיחשב כתלמידי חכמים בעלי שיעור קומה.
המחויבות העיקרית לעניין היהודי, כפי שהיא באה לידי ביטוי בקרב קבוצה זו, היא במאבקה הצודק וחסר הפשרות על קיומה של מדינה בעלת רוב יהודי מוצק. אבל מה פירושו של אותו "רוב יהודי"? האם זהו עניין אתני בלבד או שיש כאן איזושהי מערכת ערכית הדורשת גם, בין השאר, מאמץ תרבותי אקטיבי? על כך טרם דובר. וכך, לצד יכולת מרשימה בקריאת מפת הריאליה הבינלאומית, בעיקר הריאליה הבינלאומית המערבית, מכחיש הסקטור החשוב הזה את הצורך להוסיף לקיים בחברה הישראלית קיום יהודי כמוקד של בערה פנימית תמידית.
מאובדן ההכרה הזאת, שהיתה בעצמה האש שהניעה את ההתחדשות, את התקווה ואת המעשה הגדול של העם היהודי בדורות האחרונים, נובעת גם הפרימה של רקמת הסולידריות הרחבה עם החברה הישראלית ועם העם היהודי. שקיעה של העניין היהודי כעניין חי, כמוה כשקיעה בכלל. וכך מוצאים את עצמם רבים וטובים "עושים לביתם" לא רק בחו"ל, אלא גם כאן, בעוונותינו הרבים. מי שהאמינו כי בישראל ישנה אליטה משרתת התבדו מזמן, והם עושים כמעשה האליטה המייסדת. מי שלא הצליח - ננטש או שהוא תלוי בחסדי צדיקים, שעדיין מסתובבים כאן ואין להם כתובת סקטוריאלית מגובשת.
כך מוצאים את עצמם המוני בית ישראל לכודים בין שתי אליטות; מצד אחד, אליטה בעלת עודף מחויבות יהודית, עודף הגורם לה חוסר יכולת להבחין בקיומם ובזכויותיהם של מי שאינם יהודים; עודף הגורם לה להאמין כי היא ורק היא ממונה על העתיד הרוחני והתרבותי של העם, ושכל העם בעתיד ייראה בדיוק כמוה: "נלד מספיק ילדים כדי להחליף את העם", שכן , לשיטתה, היהודים שאינם שומרי מצוות, הם סוג של זיוף היסטורי שעתיד לקמול; ומצד שני, אליטה הסובלת ממחסור חמור במחויבות לעתידו התרבותי והפיזי של העם והעסוקה בעיקר בניסיון עקר להפוך את ישראל ל"מדינה מערבית קלאסית", באמצעות עיצוב המרחב הציבורי כמרחב מערבי רגיל, באמצעות ייבוא, ללא בקרה מספיקה, של ערכים ושל שיטות כלכליות, תרבותיות וחוקתיות שאינן מתאימות תמיד לחברה הישראלית, הצעירה והפגיעה.
שתי האליטות גם יחד טרם התעוררו לגלות כמה מעט נותר מן המפעל המפואר שהקימו אנשי "המדינה שבדרך": לאן נעלמה התרבות, שהצמיחה מערכות חינוך, בריאות ורווחה מפוארות, שדעכו ככלי שאין בו חפץ. לאן נעלמו הרבה מן האהבה והכבוד לחברה הישראלית, על שונותה ועל אתגריה. מה רב ההרס החברתי שנגרם בשנות הוויכוח המר, והלא גמור, בנושא עתידם של שטחי יהודה, שומרון ועזה; ומה רבה ההזנחה של כל האגפים החלשים בחברה שלנו: העניים, הלא יהודים, הגרים, הזקנים, החולים. מה רב כוחם של יחידים, בעלי חברות ענק, להשתלט על חלק מנכסינו ועל חלק חשוב מסדר יומנו. מה רבה השחיתות, ו"עד מתי", כדברי הפסוק, "רשעים יעלוזון"?
בשעה שבה החברה הישראלית מתחילה לקבוע את גבולותיה, יהיה עליה לשוב אל נקודת המוצא; אל השאלה שאותה שאלו וחזרו ושאלו ראשוני הציונים, לפני מעט יותר ממאה שנה: מה צריך להיות התוכן המיוחד של מדינת היהודים? מן השאלה הכבדה הזו לא נוכל לחמוק.
נא להמתין לטעינת התגובות
