מזרח הוא מזרח
בשונה מהרב מרדכי אליהו, הרב יוסף חיים היה מקובל אך מעולם לא קרא את המציאות הפוליטית בעיניים מיסטיות. בשונה מהרב עובדיה, משנתו ההלכתית של הרב יוסף חיים, משמרת את הצביון של דפוסי מסורת המזרח. פרופסור חביבה פדיה על הבן איש-חי באספקלריית מזרח - מערב. 96 שנה לפטירתו
גם המחשבה שנוכל לפתוח ספר לימוד כלשהו במחשבת היהדות וההיסטוריה שלה מרמת הגן ועד רמת האוניברסיטה ונגלה כי מזרח ומערב מיוצגים בו כחלק ממהלך טבעי כולל ושלם של הצגת תרבות היהדות בכללותה, עדיין נראית מחשבה מפליגה באופטימיות שלה. חוסר האיזון הזה מתבטא אפילו במדורי עיתונות ואינטרנט המייחדים מקום של קבע לדמויות יהודיות.
אולם מה נפלא הדבר שמורשת תרבותית מיוצגת תמיד בטקסטים ולא רק באפיקים חברתיים פוליטיים. כך מתאפשר תדיר לשוב ולשתות ממי המעין החיים, שגם אם אפיקיהם נותבו לערוצים פוליטיים צרים, עדיין עוצמתם ומקורותיהם הם נחלת הכלל. זהו התיקון הגדול המאתגר כיום את החברה הישראלית: מימוש שבעים הגלויות כשבעים גאולות, במובן המאפשר את הלגיטימיות של מורשות תרבותיות ענקיות, הן מן המערב והן מן המזרח, והבאתן בשיח פורה שיתרחש במרכז הקוד הלגיטימי של התרבות, ולא רק ב"שוליים", או מתוך הסתכלות מתנשאת של קברניטי התרבות.
הרב יוסף חיים – הבן איש חי (1834-1909) התחנך בבית המדרש לרבנים "בית זילכה" בבגדד, הוא היה תלמידו המבוהק של ראש הישיבה ומייסדה הרב עבדאללה סומך, והיה לראש מורי הדור. הרב יוסף חיים, כרבו עבדאללה סומך, נפטר בחודש אלול; רבים הכתירוהו כריש גלותא דבבל, הוא היה דמות מופלאה ויש להעמידו בהקשר הרחב של השיאים התרבותיים של המיסטיקאים ואנשי ההלכה היהודיים בסוף המאה התשע עשרה
הרב יוסף חיים היה דמות מרתקת ששילבה בתוכה את כל המימדים האפשריים של יצירה עשייה והנהגה בתחומי היהדות: הלכה, קבלה, שירה ויכולת דרשנות וירטואוזית מאין כמוה. כתביו מבטאים מודעות למחוות ושפת ההתנהגות והלבוש, מודעות לרישום ידע, תובנות כלפי ציבור עממי ועמדות כלפי ציבור אליטיסטי, ועדכון מתמיד במישורים חברתיים ופוליטיים.
כתביו משקפים את רוחב הדעה והעומק שבו חלש גם על ספרות רבנית מכל הדורות וספרות רבנית עכשווית, של גדולי המזרח וגדולי אשכנז והוא מצטט בשום-שכל מבן דורו ר' אליהו מאני (ממקובלי בית אל) ולצידו מר' חיים מוולוז'ין למשל. הוא חיבר ספרי הלכה, ספרי דרשנות ומוסר, ספרי פרשנות למקרא משנה ולתלמוד, ספרי קבלה, ספרי חקירה סיפורי מעשיות ומשלים בעברית ובערבית (הכתובות באותיות עבריות כדרך השארח), ספרי מוסר, וכמובן גם תפילות בקשות ופיוטים. ההיקף והשליטה שלו בטקסטים קבליים עיוניים קשים וכן בכל סוגי הספרות העממית התבטאו בז'אנרים הרבים של כתיבתו שהיו קשורים במודעותו כמנהיג לכל פלחי האוכלוסייה אותם הנחה והדריך, והיו גם סוד מלכותו הבלתי מעורערת בציבורים כל כך רחבים.
מנהגי האר"י ומנהגי החבורות בצפת היו הבסיס להרבה ממנהגי הרי"ח עצמו ולמנהגי יסוד בקהילת בגדד בכלל. מנהגים אלה אפיינו את החסיד מהטיפוס הישן (טיפוס החסיד שקדם לחסידות הבעל שם-טוב). הם נפוצו מארץ ישראל לאזור המזרח הקרוב והרחוק, כמו גם לפולין, ובמיצוע זה נתגלגלו גם לחסידות הבעש"ט (המאה ה-18) והשפיעו עליה.
ניתן להצביע על הקבלות מרתקות בגלגולי מנהגים אלה בפרספקטיבה של דיון כולל ביהדות, מזרח ומערב, כהתרחשות תרבותית בו-זמנית בעלות נקודות מגע ונקודות הבדל. מנקודת מבט כזאת נוכל להבין בצורה רחבה יותר את האסתטיקה של המזרח כפי שהיא מגולמת בלבוש, במחוות, בדרשות הנדרשות בשני מימדים - מילולי והתנהגותי-דרמטי (כפי שמסופר על דרשותיו התיאטרליות העדינות של הרי"ח על מגילת אסתר למשל), וכן במנהגי השירה והפיוט. מדובר באסתטיקה של חיים דתיים שמקורותיה במזרח קדמו לחסידות באירופה והשפיעו עליה.
הגורם ההתנהגותי הזה התבלט גם בתקשורת חברתית. מבנים התנהגותיים רבים בקהילה היהודית בבגדד נסבו סביב דמותו הציורית של הרי"ח שידעה לרתק סוגי אוכלוסיה שונים, מלמדניים ועד עממיים (ובתוך זה כללה גם התייחסות מיוחדת לחינוך הנשים). שיא התופעה התגלם בדרשה המרכזית שלו בבית הכנסת "צלאת אל זרירי" בשבת, שם דרש לפחות שלוש שעות קודם סעודה שלישית.
בדרשות אלו היה מפגין את הוירטואוזיות האדירה שלו בקישור שלושה מימדים ספרותיים: פרשת השבוע, קבלה והלכה, באופן היוצר מארג ציורי אחד מדהים, מהלך המונצח בספרו המפורסם ביותר ה"בן איש חי", שהפך גם לשמו השני. בתום הדרשה הקהל היה מלווה אותו למצוות סעודה שלישית. הוא היה מאריך מאוד בפזמונים ופיוטים על השולחן. במהלך ארבע שבתות בשנה (שובה, זכור, שבת הגדול, שבת כלה) היתה דרשתו בציבור מתקיימת בבית הכנסת הגדול של בגדד ("צלאת אל כבירי") בפני קהל של אלפים, תוך כדי סגירת כל בתי הכנסת האחרים בעיר.
יכולתו של הרי"ח לעסוק בו בזמן בנושאים הלכתיים מורכבים, להתמיד במנהגי חסידות והתבודדות מתוך דרישת הקבלה, ויחד עם זאת לעסוק פסיקה הוראה הדרכת הציבור וקבלת קהל הקנו לו את מעמדו כגדול הדור. מכתביו, איגרותיו והשו"תים שחיבר, מלמדים על מעורבות ומחויבות לבני הקהילה של יהודי בבל בכל פזורותיהם.
מן החיבורים הרבים שהשאיר משתקפים הדים ורישומים רבים של החברה היהודית הלמדנית בבגדד, וביניהם מנהגים רבים של נשים צדקניות ושיתוף נשים בלימוד בשעורים. כמו כן מתבלט קיומו הדומיננטי של שיח חלומות, כפי שמשתקף בעוצמה גם מכתבי הרב יהודה פתיה, בן דורו הצעיר יותר, שהיה גם מפרש חלומות נודע. שיח החלום שלו עדיין יכול להוות השראה לדרכי טיפול מודרניות, ומתוך פיתוח המשאבים הפנימיים של קהילות המזרח והזרמתן לתוך התרבות הכללית לטובת כל הרוצה להתעשר מהן.
הרבה ממנהגים אלה השיקו למנהגים שהתפתחו במזרח אירופה בחברות חסידיות אם כי ללא המימד ההתנדבותי (=הוולונטרי) והאנטי-ממסדי של חברות אלו, אלא מתוך שימור המבנים הישנים של הקהילה. יחד עם זאת, רבים מרבני ומנהיגי הקהילות במזרח עמדו במרכז הקהילה גם כקדוש וכמי שמיוחסים לו נסים, כוח ראייה ויכולת פרשנית, שפונים אליו בכל צרה וצוקה רוחנית וגשמית, ובכך מתקיימת הקבלה נוספת לעולמה של החסידות. כך למשל, על ביתו של הרב יהודה פתיה שנודע בכושר הראייה שלו וביכולתו הפרשנית לחלומות, צבאו רבים והוא קיבל את פני העם תוך שהתמיד בהתבודדות ובחיבור פירושו הגדול לספר עץ חיים.
ר' יוסף חיים תמך במפעל של חברת כי"ח ללמד שפות ומדעים לבני הקהילה היהודית באזורי עיראק, פרס וכורדיסטן אולם הוא לא סבר שיחד עם השכלה זאת צריכה לנשב רוח החילון ואכיפת שינוי המסורת והתרבות, ויצא כנגד גישה זאת בקול מחאה. כך עולה מאיגרותיו שנמצאו בארכיון חברת כי"ח. אפשרויות שבימינו, ובסיטואציה החברתית הבעייתית במדינת ישראל כמעט וננעלו, של שילוב השכלה עם שמירה על מסורתיות ועממיות מזרחית עדיין מבצבצות בתוך כתביו, כמו גם בעוד כתבים של רבני בבל.
גישתו של הרב יוסף חיים בעניינים רבים היתה על פי רוב שלא לשנות ממנהג המקום, כך שעל אף שגילה בקיאות במנהגי קהילות שונות ובטעמן ונימוקן, וכלל זאת במסגרת דיוניו, בדרך כלל לא עודד שינוי ממנהג המקום ללא סיבה הלכתית מוצקה. במלים אחרות, הוא לא שאף לאחד מנהגי קהילות שונות.
בקפיצה חדה לסיטואציה שנוצרה במדינת ישראל: גישתו של הרב עובדיה יוסף, המבקשת לרתום ולאחד את כל דפוסי ההלכה והמנהג תחת תורתו של מרן, מקיימת הלימה למיתוס הציוני של כור ההיתוך. אין זה המקום לדון באימוצו של הרב עובדיה את ר' יוסף קארו כדגם ולהרחיב על משמעויותיו ותפקידיו.
חוקרי משנתו של הרב עובדיה יוסף חלוקים בדבר מידת הקוהרנטיות ההיסטורית של מהלך כזה, ועד כמה מגמה כזו אכן נתקיימה בקרב חכמים ספרדיים שקדמו לרב עובדיה עצמו. אולם המשמעות הסופית של המהלך ברורה: שכיחתן, נטישתן והורדתן לתהום הנשייה של מסורות קהילתיות-מזרחיות רבות, הנאלצות לוותר על ייחודיותן לנוכח דגם הלכתי התובע לעצמו את מלוא מרחב הזיכרון.
לעומת זאת, הרב מרדכי אליהו שאימץ לו כדגם את הרב יוסף חיים, משמר את הצביון של דפוסי מסורת ותרבות שזרמו בתוך קהילות בגדד ויהודי עיראק. זאת בערוצים שלחלקם מסורת המוליכה לפחות עד קבלת צפת, ובעניינים מסויימים אף מעבר לכך. הדפוס המכריע שפיתח הרב יוסף חיים במטרה לחרוט בזיכרון שומעיו העממיים את ההלכות, היה שילובן במסכת קבלית ואגדית – דפוס זה מתגלגל במרכזיות הקבלה בעולמו הדתי וההלכתי של הרב מרדכי אליהו המתנהג אף הוא במנהגי חסידות ופרישות.
עם זאת, גישתו של הרב אליהו מקיימת הלימה לחיבור בין מיסטיקה ומציאות המתגלם גם בגישה פוליטית-ספציפית מבית מדרשו של הרב קוק. לעומתו, הרב יוסף חיים עצמו היה מקובל אך הוא מעולם לא קרא את המציאות הפוליטית בעיניים מיסטיות.
כשנה לאחר הקונגרס הציוני הראשון בבזל, יצא הרב יוסף חיים בדרשה ארוכה המבטאת היכרות עם התנועה הציונית ורעיונותיה וביטא כפי הנראה עמדה המסתייגת מגאולה בידי אדם. הוא עיגן את דבריו בניסוחים ובטיעונים שאפשר להקביל אותם לכתביהם של הרבנים מתנגדי הציונות באירופה.
חביבה פדיה היא משוררת ופרופסור במחלקה להיסטוריה של עם ישראל באונ' בן גוריון. הקימה את אנסמבל היונה להחייאתה של מוסיקה מיסטית וליטורגית מן המזרח. ברפרטואר של האנסמבל נכללים, בין היתר גם שירי ר' יוסף חיים ור' יהודה פתיה.
נא להמתין לטעינת התגובות
