דוס-אבל-אמיץ
מרבית הסרטים עוסקים בזוגיות ודייטים, אבל מדובר באפליה מתקנת. שפרה ארליך חזרה מהקרנת סרטי הגמר של מעלה
מסתבר, שאין כמו לגלות סביבה מוכרת. זהו סוד הקסם של סרטי מעלה. ולא מדובר רק בכתוביות. כאשר אתה רואה סרט, אתה מחפש אחד מהשניים: לצאת מהעולם המוכר אל מחוזות אחרים, או להיפך - לגלות סיטואציות מוכרות. את הראשון מספקת לנו הוליווד באופן קבוע. את השני אמורים לספק שלל הסרטים הישראלים. כולנו אחים, צו פיוס וכו', אבל פעמים רבות גם סרטים ישראלים נראים לצופה הדתי כסרט זר. מה נשאר? את האושפיזין כבר ראיתי. יוסי סידר נכנס לקטגורית הסרט הזר כנ"ל.
האם אנו תלויים רק בחסדיהם של יוצרים שהחליטו לפתע לחזור בתשובה? ובכן, לא. אני נושאת עיני בעיקר לבוגרי מעלה.
12 סרטים קצרים הציגו השנה בוגרי מעלה. יותר ממחציתם עסקו בחתונה מוקדמת, רווקות מאוחרת וזוגיות על שלל היבטיה. אלה נושאים שהיו פעם "נושאים שלא מדברים עליהם". כיום, כאקט של אפליה מתקנת, לא מפסיקים לדבר עליהם. אך הסרטים שראיתי השנה מטפלים בזה בעדינות ובחן. זוהי הליכה לא פשוטה על חבל דק, כאשר אינך רוצה לטייח בעיות קשות מחד, ולעשות זאת בצניעות מאידך. כך למשל, סרטה של חן גלון-קליין "שבע ברכות". סרט עלילתי העוסק בנושא הלא פשוט של הלילה הראשון אחרי החתונה.
אמונה ועמיחי, זוג צעיר מאוד ודתי מאוד, מגיעים לביתם אחרי החתונה (כבר אני נבוכה). אמונה מלאת חששות וציפיה מהלילה המתקרב, אך עמיחי אינו מסוגל לעבור
סרט מרשים אף יותר הינו הסרט "אמא של שבת", אותו תיארה יפה עינת ברזילי בכתבה פופקורן כשר ואפשר לדלג הלאה לאחד מהסרטים הקומיים: "שובי השולמית" של שבע שריידר, העוסק גם הוא, איך לא, במערכת זוגית: בדרך למדידת שמלת החתונה עוברת שולמית תאונת דרכים מוזרה, שבעקבותיה היא סובלת מאיבוד זיכרון סלקטיבי: היא שוכחת את כל מה שקשור בארוסה (הפוץ, יש לציין). ברם, החתונה אמורה להתקיים עוד שלושה שבועות. הארוס בטוח ביכולתו להחזיר את הזיכרון לארוסתו ואותה אליו, הארוסה איננה בטוחה בזה כלל וכלל.
בלי התפלספות יתרה, התמודדותה של הגיבורה מול חתנה המיועד מתן מעוררת הערצה. איבוד זיכרון או לא, כאשר ארוסך גם עורך דין, גם מכניס את החולצה בתוך המכנסיים וגם אומר לך "בואי נירגע", זה הזמן לחפש בחור אחר. סרט חובה לבעלות חתנים העונים לקריטריונים הנ"ל.
ספרתי חמישה סרטים העוסקים בנושאים אחרים, כמו הסרט "שבוי" של יסכה גור. סרט תיעודי מרגש ומצמרר על אביה של יוצרת הסרט, שהיה בשבי המצרי במלחמת יום הכיפורים וסובל כיום מפוסט טראומה, המשפיעה על יחסיו עם הסביבה בכלל ומשפחתו בפרט. אב המשפחה, יעקב גור, אינו דמות הגיבור העשוי ללא חת, ודווקא בגלל זה הוא מעורר הזדהות גדולה.
ויש סרטים מצויינים נוספים, למשל "עדס" של אביטל ליבנה-לוי, המספר על המתרחש בתוככי בית הכנסת החלבִּי המפואר בשכונת נחלאות בירושלים (אילו הייתי יודעת אילו רכילויות מסתובבות שתי דקות מהדירה שלי, הייתי קמה לתפילה בשבת), ו"טופו" של אורית בן חור רז.
ומשאלה קטנה לסיום. אמנם הקרנת סרטים קצרים בזה אחר זה לוקחת לפחות שעתיים, אולם בכל זאת, אין כמו סרט אחד באורך מלא. לתשומת ליבם של בוגרי מעלה.
נא להמתין לטעינת התגובות
