"ייתמו חטאים מן הארץ"
אנשי העדה החרדית הפעילו נגד הרב קוק טרור מילולי ופיזי, והשמיצו אותו על ידי כתיבת מודעות קיר, שנתלו ברחבי ירושלים. יכול להיות שעד יומו האחרון קיווה הרב וייחל לשינוי בהתנהגותם של המתנגדים לדרכו
על רקע המציאות המורכבת אותה אנו חווים בחודשים האחרונים, נראה לי שלא במקרה, נזכרתי בדבריו מאירי העיניים של הרב קוק בפרשנותו לסיפור המופיע בתלמוד הבבלי, מסכת ברכות (דף י' ע"א).
הגמרא מתארת את מצוקתו של ר' מאיר – תלמיד חכם עצום מגדולי התנאים, כאשר בריונים
מציקים לו ומצערים אותו מאוד, עד כדי כך שבתפילתו, היה מתפלל ר' מאיר עליהם ומבקש מהקב"ה שימותו.
רש"י מסביר את המילה 'בריונים' - פריצים, משמע : יהודים פורקי עול שנהגו בדרך של אלימות כלפי ר' מאיר.
כאשר ברוריה – אשת ר' מאיר, בתו של התנא ר' חנינא בן תרדיון ותלמידת חכמים בפני עצמה, שומעת שבעלה מתפלל ומבקש מהקב"ה שאותם בריונים ימותו, היא שואלת אותו: "מאי דעתך?" – על מה אתה סומך כשאתה מבקש על מותם של רשעים?
שאלתה נובעת מביקורת שיש לה על תגובתו של ר' מאיר לצער שהוא חווה, וכדרכה, מגבה ברוריה את גישתה ע"י דרשת פסוק שהיא יוצרת: הפרק "ברכי נפשי" – פרק קד' בספר תהילים, אותו אומרים המתפללים תפילת שחרית בראש חודש בסיום תפילתם, מתחיל בפסוק: "בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת ה', ה' אֱלֹהַי גָּדַלְתָּ מְּאֹד הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ".
בפרק, מתאר דוד המלך את דרך הנהגתו של הקב"ה את הטבע ואת ברואיו, דאגתו לכל אחד מהם, ושמירה על איזון והרמוניה במעשה הבריאה. המשורר מתאר בהרחבה את התפעלותו מה'סדר העולמי' שנוצר, התפעלות המתבטאת בשיר תודה. פרק תהילה זה ליושב במרום, מסתיים בפסוק:
"יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת ה' הַלְלוּ יָהּ"
את הפסוק הזה דורשת ברוריה, ובדבריה לבעלה, היא מוכיחה אותו שיש לדקדק בהבנת המילים: "יִתַּמּוּ חַטָּאִים", ולהסיק מהן שחשוב להתפלל לכליון החטאים בעולם, לכליון הרשעות וההתנהגות השלילית ולא חלילה לכליון החוטאים.
להבנתה, ברגע שבני האדם יצמצמו את מעשיהם השליליים, ממילא יתקיים חלקו השני של הפסוק: "וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם".
ר' מאיר לא עונה לברוריה על דרשתה – תוכחתה, והיא ממשיכה לתאר את ההשלכה המעשית הנובעת מדבריה, ומבקשת מבעלה: "אלא, בעי רחמי עלויהו דלהדרו בתשובה" - בקש עליהם רחמים והתפלל שיחזרו בתשובה ואז יתקיים : "ורשעים עוד אינם".
תיאור הגמרא מסתיים בכך שר' מאיר נענה לבקשת אשתו, כנראה מתוך הסכמה לדבריה, הוא משנה את נוסח תפילתו, מתפלל על הבריונים שיחזרו בתשובה, ואכן תפילתו מתקיימת והם חוזרים בהם מפריקת העול.
הגמרא לא מפרטת מפני מה התפלל ר' מאיר על מותם של הרשעים, האם אך ורק כדי לפתור את מצוקתו האישית ו/או בגלל תפיסתו הערכית את דרכם של מי שפרקו עול תורה ומצוות.
הרב קוק, בחידושיו על מסכת ברכות, בחיבורו: "עין איה" – מסביר את תפיסתו של ר' מאיר ומולו את גישתה של ברוריה כלפי אנשים ש'סרו מן הדרך': "דבר פשוט הוא שהאדם הוא בעל בחירה חופשית ואין מכריח על צדקו ורשעו. אמנם גם זה פשוט שאם האדם חפץ בדרך צדקה מסייעין אותו. על כן חשב ר' מאיר כיון שאלו הבריוני היו נשחתים בתכלית, ואינם פונים כלל אל חפץ הישרת דרכם, איך תועיל תפילה לשנות את בחירתם, מה שהוא חוק כללי קבוע, שלא יכריח ה' יתברך בחירת האדם, וזהו יסוד כל התורה כולה".
הרב קוק סובר שכל המאמץ את אחד מעיקרי הדת היהודית, "שהאדם הוא בעל בחירה חפשית ואין מכריח על צדקו ורשעו" מבין, שהיכולת של האדם לעצב את חייו תלויה אך ורק בו, והוא היחיד המסוגל לבחור ולהחליט באיזו דרך לילך.
ר' מאיר, בהתבוננותו בהתנהגות הבריונים מגיע למסקנה שהם "נשחתים בתכלית" או בלשוננו 'אבודים' – חסרי כל סיכוי ולו הדל ביותר לשנות
כלשונו של הרמב"ם בחיבורו ה'יד החזקה', בהלכות תשובה (פרק ה' הלכה ג') : "שאין הבורא כופה בני האדם ולא גוזר עליהן לעשות טובה או רעה, אלא הכל מסור להם".
יכול להיות שמעבר לפיתרון הבעיה האישית שלו, אכן רצה ר' מאיר להיטיב גם עם הבריונים, עד כמה שזה נשמע מוזר, שהרי הוא התפלל למותם.
כיצד? זאת עפ"י הכתוב במשנה, במסכת סנהדרין (פרק ח' משנה ה'): " ... שמיתתן של רשעים הנאה להן והנאה לעולם", מסביר ר' עובדיה מברטנורא, פרשן המשנה: "הנייה להם - שאינן מוסיפין לחטוא. והנייה לעולם - ששקטה כל הארץ". זאת אומרת, שגם לטובת פורקי העול הללו שמציקים לו, מתפלל ר' מאיר שימותו כמה שיותר מהר, כדי שלא ימשיכו ויצברו חטאים בעולם הזה עד הגיעם לעולם הבא.
ברוריה, לעומת בעלה, היתה הרבה יותר אופטימית באשר לעתידם של הבריונים. הרב קוק מסביר את האופטימיות שלה כנובעת מתפיסת עולם רחבה ועמוקה באשר למהות נפש האדם: "אמנם ברוריה השכילה, כי אין לך רשע בעולם שלא היה בוחר יותר ללכת בדרך טוב מדרך רע, אלא שיצרו אנסו ומטעהו, על כן הוא אומלל והולך בדרכי רשע, אבל אין לך אדם שיהיה נשחת לגמרי, שלא יועיל לו חינוך הגון ותוכחת חכמה ברב או במעט. על כן אין להתייאש מלבקש רחמים שישובו לשמור אורחות צדק גם הפושעים היותר גדולים. והיא ההשקפה החודרת אל רוממות נפש האדם שעשאה אלהים ישרה וטובה, ואי אפשר שהאדם ישנה צורתה וטבעה הטוב. על כן, יתכן לבקש רחמים על אומללים כאלה, כעל כל החולים שאינם יכולים לעזור לעצמם עם כל חפצם להיעזר".
ברוריה לא מתייאשת משינוי דרכם של הבריונים משום שהיא מאמינה בתוך תוכה שנפש האדם נוצרה בבסיסה כשואפת לבחור בדרך טובה וישרה. לעיתים מתקשים האנשים ליישם שאיפה זו בגלל כל מיני קשיים הנערמים בדרכם במהלך חייהם, ועל כן יש לעזור להם, אבל "אין לך אדם שיהיה נשחת לגמרי".
הרב קוק מסביר בהמשך דבריו ש"לפי הדעת הנכונה, שהנפש היא עצם חי ונשגב... ראוי להתפלל שהחטאים ישובו ולא יהיו עוד רשעים". זו הסיבה שברוריה מבקשת מר' מאיר בעלה, שיתפלל על הבריונים שהקב"ה יעזור להם לשנות את דרכם, משום שלעיתים קשה לאדם השרוי בתוך דרך חיים מסוימת, לחולל את השינוי הנדרש בחייו, לבד, ללא עזרה חיצונית.
כפאראפרזה על מאמר חז"ל: "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים", (בבלי, מסכת ברכות דף ה' ע"ב) : אין ביכולתו של האדם להתיר עצמו מתוך כלא ההתנהגות השלילית שהוא בנה במהלך חייו, ללא הושטת יד ועזרה של הזולת.
בסיום דבריו, מסביר הרב קוק מדוע הסמיכה ברוריה את גישתה דווקא לפסוק האחרון של פרק "ברכי נפשי": ויתכן מה שהסמיך לזה בכתוב: "ברכי נפשי את ה'" שתברך את ה' על חלקה שבראה מאור החכמה והיושר האלוהי, עד שאי אפשר השחתתה לגמרי באופן שאין אפשרות להיות תם ונאפס כי אם החטאים, שלא יהיו עוד רשעים, ולא החוטאים, שהנפש הנבראת מאור העליון לא תתם, ותחי עוד לנצח".
זו עוד אחת מנפלאות הבורא, עליה מודה דוד המלך - משורר תהילים, שלעולם פתוחה האפשרות בפני האדם להיטיב את מעשיו ולשנות את דרכיו לטובה. אשר על כן, למביט מהצד במי שסטה מן הדרך, אין זכות להכריז על אותו אדם כאבוד וכחסר סיכוי להשתנות משום "שהנפש הנבראת מאור העליון לא תיתם, ותחי עוד לנצח".
בחייו, בהתנהגותו ובתגובותיו של הרב קוק כלפי "הבריונים" השונים שחיו בתקופתו, הוכיח הרב עצמו כנאמן לדרכה של ברוריה וכשותף לאמונתה שלכל אדם 'עומדת השעה'.
(החלק הבא מבוסס על דברים שכתב מנחם פרידמן בספרו: חברה ודת, בהוצאת יד יצחק בן צבי).
הרב קוק התמודד עם שתי קבוצות שחלקו על דרכו הדתית – רוחנית: קבוצת אנשי העלייה – בוני הארץ ומיישביה, אשר לא שמרו על חיי תורה ומצוות, וקבוצת החרדים הקנאים בירושלים שהתנגדו למעורבותו ופעילותו בתהליך שיבת עם ישראל לארצו.
דבר ידוע הוא יחסו המורכב של הרב לאנשי העלייה השניה – ההתיישבות העובדת. מצד אחד ראיית זכותם העצומה וחלקם המשמעותי בתהליך שיבת ציון שהתרחש בסיום המאה ה–19 ותחילת המאה ה–20. אולם מצד שני, כאב גדול על עזיבתם את דרך התורה והמצוות.
בכתביו מתאר הרב קוק פעמים רבות את הדואליות בה הוא מתייחס לתהליך התחייה הלאומית:
מחד גיסא: "הנני רואה שאנו צריכים לעמוד על הבסיס האיתן של קבלת כל הטוב שישנו בכל פינה וכל תנועה, קל וחומר בתנועה הלאומית שלנו שבסיסה לעולם הוא קדוש מפני שתוכנו הוא החיים של גוי קדוש" (אג"ר ב', רפא').
אולם, מאידך גיסא: "נורא ואיום הדבר, מפחיד ומרעיש וגם מזיק ומחבל את כל מעשינו הוא כל רמיסת קודש יסודי שאנו רואים שהוא הולך ונעשה לסדר רגיל בחלק מחלקי המפעלים של עבודת התחיה הלאומית אצלנו ...אנחה גדולה יוצאת מעומק לבי על שפלות הרוח שלנו עתה דווקא בשעה הגדולה של תנועת התחיה שלנו" (חה"ג, רלה').
אולם, דרכו של הרב קוק בהתמודדותו עם מורכבות זו, איננה התנגדות לקיים התכחשות לצדו החיובי ונסיון להכחידו, אלא דרך הראיה החיובית הבונה ומקדמת: "הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק, אינם קובלים על הכפירה אלא מוסיפים אמונה, אינם קובלים על הבערות אלא מוסיפים חכמה" (אג"ר, ע"ט כז'-כח').
אחד מביטוייו המעשיים של יחס ייחודי זה, היה הובלתו של הרב קוק את מסע הרבנים למושבותיהם של אנשי העליות. מטרת המסע של גדולי ישראל, היתה ליצור ולבסס קשר חם, אכפתי ואוהב בין המנהיגים הרוחניים בארץ, בראשית המאה ה-20, לבין בוני הארץ ומיישביה שאינם שומרי מצוות.
יש להדגיש: קבוצה זו של אנשי העליה לא פגעה ברב באופן אישי ואנשיה לא נהגו כלפיו בחוסר הגינות או חלילה באלימות.
בניגוד אליהם, "בריוני" העדה החרדית בירושלים, נהגו באלימות קשה כלפי הרב, משום שלא יכלו לשאת את יחסו החם והחיובי של הרב אל אנשי ההתיישבות שאינם שומרי תורה ומצוות, לעיתים אף תוך העדפתם על פני "שלומי אמוני ישראל" החרדים: "הנפש של הפושע שבישראל שבעקבא דמשיחא, אותם שהם מתחברים באהבה אל ענייני כלל ישראל, היא יותר מותקנת מהנפש של שלומי אמוני ישראל, שאין להם היתרון לטובת כלל ישראל ובנין האומה והארץ". (אורות, עמ' פד').
ההתנגדות העזה לדעותיו, התנהגותו ופעולותיו של הרב קוק הובילה להכרזת מלחמה עליו מצידם של חלק מהיהודים החרדים, מלחמה שהרב סבל ממנה עד יומו האחרון. אנשי העדה החרדית הפעילו נגד הרב טרור מילולי ופיזי, השמיצו אותו על ידי כתיבת מודעות קיר – כתבי פלסתר, שנתלו ברחבי ירושלים בהם דברי גנות ונאצה נגד הרב. היו אנשים שמבעד לתריסים מוגפים בבתיהם, נהגו לצעוק אחריו "אפיקורס" ושאר מילות גנאי, כאשר פסע ברחובות העיר.
מסופר על "החפץ חיים" – ר' ישראל מאיר הכהן מראדין, בעל ה"משנה ברורה" ומכנס 'הלכות לשון הרע', שבאחד הכנסים של מפלגת "אגודת ישראל" בה ישב "החפץ חיים" כנשיא כבוד, הוא עזב בכעס גדול את אולם הכינוס, לאחר שאחד הצירים נשא דברים בגנות הרב קוק, אותו הכיר והוקיר "החפץ חיים".
בקומו משולחן הנשיאות הכריז "החפץ חיים": "פגעו בכבוד רבה של ירושלים, מרא דארעא ישראל [האדון של א"י]". לאחר דברים אלו עזב ר' ישראל מאיר הכהן את אולם הכינוס וסירב להיפגש עם האחראים להשמצות שרצו להתנצל בפניו.
מי שחבר למוציאי לעזו של הרב קוק היה הרב זוננפלד, שנחשב למנהיג הרוחני של אנשי "אגודת ישראל" בהתנגדותו החריפה לציונות. על תהליך הבחירה של הרבנות הראשית בהנהגתו של הרב קוק, כתב הרב זוננפלד: "רואים אנו בזה סכנה עצומה והריסה לתורתנו הקדושה חס ושלום, וכל מי שישתתף בבחירה הזאת – הרי הוא עובר בשאט נפש על חוקי ודיני תורתנו הקדושה".
למרות שהרב קוק כתב לרב זוננפלד על הצער ועגמת הנפש הנגרמים לו משיתוף הפעולה שלו עם מחרפיו ומגדפיו, לא פסקה המלחמה המכוערת של החרדים בירושלים נגדו ואף הלכה והחריפה.
הרב קוק בדומה לר' מאיר, כאב את השנאה וגילויי האלימות כלפיו, אולם בניגוד אליו, הוא לא התפלל למותם של מחרפיו, אלא הכניס את כאבו עמוק פנימה אל תוך לבו ולא הגיב באותו האופן שבו נהגו המתנגדים לדרכו.
יכול להיות שמה שעזר לו להבליג על פגיעתו היתה תפיסתו היסודית באשר לנפש האדם הנוטה לחיוב ולהליכה בדרך הטוב, כפי שהסביר הרב את גישתה של ברוריה בדבריה לבעלה. יכול להיות שעד יומו האחרון קיווה הרב וייחל לשינוי בהתנהגותם של המתנגדים לדרכו.
הרב קוק נפטר ממחלה, אולם מעדויות האנשים שהיו מקורבים אליו עולה, שהביקורת האלימה שהוא ספג מברי הפלוגתא שלו, גרמה לו כאב וצער בל ישוער שהחלישו את גופו, לבו ונשמתו בערוב ימיו.
אשרינו שזכינו שבתוך כל שאר הנכסים המופלאים שהשאיר לנו הרב קוק בכתביו הרבים אנו למדים ממנו, נפש האדם מה היא, לאן היא נוטה, והקנייתה את האפשרות לכל אדם לבחור את דרך חייו ולשנותה בכוחו הוא, אם סטתה מדרך הישר – ללא ייאוש מאפשרות השינוי לטובה. חבל על דאבדין.
הכותבת עמדה בראש בית המדרש במדרשת לינדנבאום (ברוריה) ומלמדת גמרא והלכה במסגרות על-תיכוניות.
יום עיון מיוחד לציון שבעים שנה להסתלקותו של הרב קוק זצ"ל, ייערך ביום רביעי, י' באלול תשס"ה (14.9).
מושב א' – מושב מיוחד של תנועות הנוער. 13:30 -15:30 מאמר "הדור" - דורנו, ואנחנו.
הרב מרדכי (מוטי) אלון, הרב שלמה אבינר, ד"ר מוטי זעירא, נציגי תנועות הנוער: מזכ"ל "המחנות העולים" – אילן גזית, מזכ"ל "בני עקיבא" – איתן מור יוסף. ניגונים: חנן בר-סלע. 17:30 – 16:00 "תיאטרון תאיר" – הצגת יחיד – ישי מאיר "עבד לעם קדוש". ברכות: הארי הורביץ – יו"ר בית מרכז מורשת מנחם בגין.
מושב ב' - 20:00 "אורותיו" – על הרב ועל כתביו: הרב יוחנן פריד, הרב יעקב אריאל, פרופ' יוסף בן-שלמה, הרב חנן פורת, הרב יובל שרלו.
מושב ג' - 22:30 – 20:30 חזון הרב – בעיתו או בטרם עת? הרב ד"ר יהודה ברנדייס, ד"ר יוסי אבנרי, פרופ' בנימין איש-שלום, הרב ד"ר נריה גוטל, הרב חיים דרוקמן.
מושב ד' – "ישראל ערבין זה בזה" – לאומיות ומשיחיות. יגאל צחור, ד"ר חגי בן-ארצי, הרב יעקב מדן, פרופ' אברהם שפירא, הרב יהושע שפירא, ניגונים – חנן בר-סלע.
יום העיון מתקיים ב"מרכז מורשת מנחם בגין" ובסיועו ושותפים בו "בית הרב" – "בית מורשה" – "הקרן למורשת ברל כצנלסון".
נא להמתין לטעינת התגובות
