העשירים נשארים
יהונתן גפן חושש שאמריקה מעולם לא היתה חלשה כל כך
בכל פעם שהמיסיסיפי כועס, אמריקה לומדת משהו נורא על עצמה, והעולם לומד משהו נורא על אמריקה.
ב-1927, כשהנחל הזועם הציף את ניו-אורלינס, מים רבים לא הצליחו להסתיר שמעבר לאסון טבע קיים גם אסון אנושי, שאותו מכנה ההיסטוריון האמריקני ג'ון בארי בשם "הסופה האנושית".
השבוע מצטט ה"ניו-יורק טיימס" קטעים מספרו של בארי, שמדגישים את היחסים בין הלבנים והשחורים שהם, לדעת המחבר, "יחסים בין פיאודל אבהי מגונן לכפופים לו".
אז, כמו עכשיו, השחורים רוכזו במקומות ציבוריים, מוחזקים על ידי שומרים חמושים כאשר המים הלכו וגאו, והעזרה הגיעה מאוחר מדי עם ההתנצלויות המתאימות ומיטב הקלישאות של הפוליטיקאים הערמומיים.
מאז, מעולם לא חזרה ניו-אורלינס לעצמה, ורבים מתושבי העיר שניצלו מספרים היום שכמו בטרגדיה יוונית, הם רק חיכו ששוב תהלום בהם הסופה ושוב המנהיגים והממשל יבוששו לבוא.
ואכן, זה שוב קרה, ואלפי המתים ומאות אלפי הפליטים הם ברובם שחורים ועניים, ואחרי "קתרינה" אכן תבוא "הסופה האנושית" שאת תוצאותיה אין לשער.
ביום הראשון של הסופה קתרינה נענים 90 אחוז מתושבי ניו-אורלינס לקריאה להתפנות מבתיהם, אבל הם לא יודעים לאן ללכת. הנשיא בוש נפש בחוותו בטקסס וניסה לדבר עם סגנו הנחרץ דיק צ'יני, שגם הוא נפש כהוגן באחוזתו המפוארת בוויומינג.
הם
ביום השני של פיגוע הטבע ההמוני הזה, הנשיא הידוע כחובב חופשות עדיין נפש בטקסס. שרת החוץ, קונדוליזה רייס, ערכה לפי העיתונות האמריקנית "קניות בניו-יורק".
אם אכן נכון כתב העיתון בשורות הקטנות, וגברת רייס קנתה בעיקר נעליים, יש כאן אמירה קפיטליסטית מוחצת של נציגת ממשל אמריקנית: עוד לא נולד אסון של קבצנים יחפים במדינות הדרום שיעצור את ההנעלה שלי.
רק ביום השלישי, כשמושלת לואיזיאנה המתוסכלת וחסרת האונים מעריכה את הנספים באלפים, תפס נשיא ארצות-הברית בחושיו החדים שאכן כמה ארצות ברית טובעות לו.
הנשיא הואיל לרחף במטוסו הפרטי מעל אזור האסון, והחליט להפסיק את החיפושים אחרי נעדרים ולהתרכז במניעת מעשי ביזה.
ביום הרביעי, כשמספר הפליטים ב"סופרדום" מגיע ל-50 אלף , הנשיא מתייצב סוף סוף לנאום שאמור להרגיע את האומה. לעיתונאים הטוענים שבמחקרים שפורסמו לפני שנה התריע מנהל פרויקט הסכרים בניו-אורלינס על כך שהתקציבים שנועדו לסכרים הועברו ברגע האחרון לתקציב המלחמה, יש לבוש תשובה מוחצת: "אמריקה מספיק חזקה כדי להילחם גם נגד ההוריקן וגם נגד עיראק".
והחלק האנושי והרגיש של אמריקה מאזין לנאום הזה ויודע שאמריקה מעולם לא היתה חלשה כל כך.
לא בדקתי אם אכן צ'רלס דרווין עלה על זה, אבל בסופו של כל אסון העשירים נשארים.
העשירים מקבלים ראשונים את ההתרעות, יש להם כסף, רכב, בריאות, קשרים ודרכי מילוט.
אם מישהו יעשה סטטיסטיקה, אין לי ספק שהוא יגלה שבדרך כלל אלה הם העניים המבולבלים שהורגים זה את זה במלחמות למען האידאלים של העשירים הצודקים שתמיד ישלחו אותנו למות בעד ארצם.
תבדקו פעם את חשבונות החיילים התקועים בעיראק או מיהם הנהרגים והפצועים ברוב פיגועי הטרור. בדרך כלל מדובר בעניים מרודים. אם יש לך כסף אתה יודע למגן את עצמך, לא מתקהל, בורח ממקומות מסוכנים, והדבר האחרון שתעשה זה להילחם למען ערכי הדמוקרטיה האמריקנית, שהשבוע ראינו שוב כמה הם גמישים ואיטיים.
בקפיטליזם, הזמן הוא כסף, ובכסף אתה יכול לקנות לך חיים ולהפנים את זה שכל מי שאין לו נשאר לטבוע בעיר המוצפת או נופל וטובע בחידקל, עם עוד אלף עיראקים דלפונים, שהם אפילו לא אמריקנים, אז למי זה בכלל אכפת?
בפרפראזה על שירו של רוטבליט: העושר הוא הפשע המושלם.
או.ג'י סימפסון הוא ההוכחה שאם אתה כוכב פוטבול מולטי-מיליונר אתה יכול לרצות את אשתך ואת החבר שלך ולצאת זכאי ואפילו לקבל תוכנית אירוח בטלוויזיה.
אם אתה שחור ועני בניו-אורלינס, אתה נידון למוות.
ביומיים הראשונים אחרי מתקפת ההוריקן, רוב הלבנים נמלטו. נשארו בעיקר העניים והשחורים, רעבים וחולים, כשמרחוק, מרחוק מאוד, קוראים להם אנשי הממשל להיות סבלניים. סבלניים למי? סבלניים למה? ואחרי שבטלוויזיה רואים את תמונות הביזה, נאנחים הצופים אדומי הצוואר:
"נו, הרי תמיד ידענו שהם כ א ל ה".
לא מדברים על זה: אבל לא רק בדרום אפריקה בתקופת האפרטהייד, גם בערים אמריקניות גאות ושאננות, כמו ניו-אורלינס למשל, קיימת הפרדה גזעית למהדרין.
הלבנים העשירים גרים במקומות הגבוהים, השחורים גרים במקומות הנמוכים.
ולכן, כשהעניים טובעים, העשירים צפים ונותנים גז.
כשהתחבורה הציבורית קורסת, רק מי שיש לו אוטו ייצא מכאן חי. בסקר שערך ה"ניו-יורק טיימס", רק ל-15 אחוז מהלבנים לא היו מכוניות, לעומת 35 אחוז מקרב השחורים שלא היה להם רכב, והם נקברו חיים בשיטפון ובבוץ, כשהמים מציפים במהירות בעיקר את הרובע התשיעי, שהוא אחד האזורים העניים ביותר בניו-אורלינס.
כדי לברוח מהסופה היית צריך שיהיו לך אלפיים דולר במזומן לטקסי שיבריח אותך מהעיר הגיהנומית. ככה שאם באותו יום היית צריך לשאול את עצמך כמה עולים החיים שלך, התשובה היא פשוטה: אלפיים דולר.
לכן, אחרי שייספרו כל הגופות, הדולר שוב יתייצב ומחירי הדלק יירדו בעזרת השם, לא תימלט האימפריה מהמהפכה שרק מחפשת היכן להתחיל. זאת לא תהיה מלחמה בין טובים לרעים או בין צודקים לטועים. זאת תהיה מלחמת העולמות: מלחמת העולם של העניים והדחויים שאין להם מה להפסיד מלבד לטבוע בהוריקן הבא או בחידקל, נגד העולם שתמיד יש לו כסף לצאת מכל אסון ומכל עוולה אנושית.
אם אתם לא מאמינים, תשאלו את רנדל דיוויס, רוח רפאים שמסרבת לעזוב את מחנה הפליטים המוצף גוויות, שאומר לכתב סוכנות אי.פי: "אם ככה נראית החברה האנושית, אולי באמת אין טעם לבנות אותה מחדש".
"אנחנו צריכים להתבייש שזאת אמריקה", אמר חבר הקונגרס אלייז' ה קמינגס, "המראות האלה מתאימים לעולם השלישי, לא לנו".
ואכן , אמריקה מוכיחה שוב ושוב שבכל הנוגע לצורכי הזולת והחריג, חסר הבית וחולה הרוח, היא בעולם לא מדורג שבו שום דבר שאינו מחזק את הכלכלה או את ערכי המשפחה של האדם הנוצרי הלבן, אינו ראוי לטיפול, בוודאי לא נקודתי ומהיר.
מה שקרה באמריקה בזמן סופת ההוריקן לא היה אנושי, ולכן הוא חרפה לא רק לאמריקה אלא גם לאנושיות שחרתו על דגלה מייסדי האומה שדימתה את עצמה ל"ארץ החופש, בית האמיצים! "
אחרי מלחמות בוש והטיפול של בוש באסון הטבע בלואיזיאנה, יותר ויותר ניצולים חושבים שהחופש הוא רק לעשירים, וגם אחרי שישאבו את כל המים מרחובות ניו-אורלינס, קשה יהיה מאוד למצוא או לשחזר את בית האמיצים.
רק מהפכה חברתית יסודית אולי תוכל לחשוף ולשקם אותו.
geffen@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
