מקודשת, מסורבת, מגורשת
נשים רבות בישראל עברו את דרך הייסורים שעברה אורית. בעל מתעלל, בית דין שאינו קשוב לכאבן, דיונים ממושכים ועקרים. אבל המקרה של אורית הגיע לעין הציבורית, לאחר שכיכבה בסרט 'מקודשת' ועמדה במרכזה של מלחמה מתוקשרת בין הדיינים לבין ארגוני הנשים. עכשיו, כשהגט כבר אצלה ביד, בראיון ל"מקור ראשון" היא מרשה לעצמה לחשוב קדימה
בגיל 22 היתה אורית, ירושלמית מבית חילוני, בהליכים ראשונים של חזרה בתשובה. חיפושיה הביאו אותה אל מדרשה של חסידי ברסלב, שם שתתה את דברי הרבנים על חיים של רוחניות, על הסתפקות במועט ועל חיי משפחה שמבוססים על עבודת המידות, כלומר: ביטול רצונך מפני רצונו של בעלך.
אורית זוכרת היטב את שיחת הטלפון מהרב סטבסקי, שביקש להציע לה שידוך. "הרב התקשר אלי, ומבחינתי זה היה כבוד גדול, לקבל הצעה מהרב סטבסקי. הוא סיפר שיש בחור שמקורב אליו, שף במקצועו ובעל דירה משלו, חוזר בתשובה כמוני. חשבתי שיש לרב סטבסקי רוח הקודש, ושאם הוא חושב שהבחור מתאים לי, כנראה שזהו זה. אחרי חודשיים החלטנו להתארס. ההורים שלי מאוד לא אהבו את זה, אבל אני חשבתי שאני יודעת יותר מהם. הרי הם חילונים ולא מבינים מה זה חיי זוגיות על פי התורה".
לא היו סימנים מקדימים לבאות? לא הרגשת שמשהו לא בסדר ביחס של החתן המיועד כלפייך?
"היו כל מיני רגעים לא נעימים, למשל כשהוא נכנס לשיעור במדרשה עם פרחים לפני כל הבנות, ואני רציתי לקבור את עצמי ממבוכה. זה היה מוזר בעיני, פולשני, אבל פירשתי את המעשה כאהבה גדולה מצדו. ויתרתי על הרבה דברים בשבילו. באותה תקופה התחלתי ללמוד עיצוב תעשייתי ב'הדסה' ועזבתי את הלימודים כדי להשקיע בקשר. הייתי תמימה. אבל כשביקשתי מהרב סטבסקי לחתן אותנו, הוא לא הסכים. כאילו שהוא לא רצה לקחת אחריות על הזיווג הזה. לדעתי, זה אומר שהוא היה מודע לבעייתיות של האיש. עד היום הוא הדמות שאני הכי כועסת עליה, חוץ מאשר על עצמי. אם הוא לא היה מכיר לי את בעלי, כל זה לא היה קורה".
מה את זוכרת מיום החתונה שלך? היית מאוהבת?
"הייתי תמימה. אולי חשבתי שאני מאוהבת, אבל כל הזמן בכיתי. כנראה היתה לי תחושת בטן שמשהו לא טוב יקרה, ועד הרגע האחרון רציתי לבטל. הוא כל כך לחץ להתחתן ואני נגררתי אחריו. הוא גם הרחיק אותי מהמשפחה שלי, שזה אחד הסימנים הראשונים לבעל אלים - אלים לא רק במובן הפיזי, אלא פשוט אחד שמשתלט על החיים שלך והופך אותך לחסרת רצון משל עצמך, כולך קיימת בשביל לרצות אותו".
איך נראו חיי הנישואין שלך?
"כל היום רק בישלתי וניקיתי כדי להיות רעיה טובה, באובססיה. בעלי לא עבד ולא למד, לא היה לו סדר יום. הוא היה בלתי צפוי. היתה אווירה של פחד בבית. לא היתה לי שום החלטה משלי, הוא קבע כל דבר - מצבע הקירות בבית ועד מה מותר לי לאכול. הוא נהג לנעול את המטבח, והיו דברים כמו גבינה צהובה, שהיא מצרך יקר, שרק לו היה מותר לאכול. לא לי ולא לילדים. אז כבר הבנתי שהאיש לא בסדר. לא היה לנו כסף בכלל, נשענו על ההורים שלי, ואני חשבתי שהעובדה שאני חיה בסגפנות רק עושה את הנישואים שלי יותר קדושים. כאילו שאם נעבוד על המידות, נוכל לפתור את זה".
איך הסכמת לספוג את זה? למה לא מרדת? איפה היו ההורים שלך?
"צריך להבין שהיתה לי הרבה אמונה. חשבתי שזאת הדרך הדתית לחיי נישואין, יכול להיות שזה גם מבנה אישיות, לא יודעת. ההורים שלי הרגישו שלא טוב לי, אבל לא נתתי להם להתערב. סיפרתי שאני מאושרת. והיו גם רגעים טובים: בשנה הראשונה כשחזרתי מהמקווה הייתי מוצאת שולחן ערוך עם נרות, פרחים מפוזרים בבית, אבל זה הפסיק כשהילד הראשון נולד. גם את הילדים הוא ראה בתור אובייקט, לא הבין מה באמת הצרכים שלהם. הוא נהג להכות את הילד הגדול, תינוק בן שנה בסך הכל. הילד סבל מתת-תזונה בגלל שהוא לא הרשה לי לקנות בשר בעבורו. שלושה שבועות אחרי לידת הבן השני הבנתי שאני לא מוכנה שגם עם התינוק הזה יקרה יהיה אותו דבר. אסור לי להישאר כאן. יום אחד ניצלתי היעדרות של בעלי מהבית ופשוט קמתי וברחתי. הייתי במצב נפשי כל כך נורא שהשארתי את הילדים בבית ונסעתי לבד להורים שלי. אצלם התפרקתי וסיפרתי להם הכל, הם לא היו מופתעים. אבא שלי נסע איתי אל הבית, לקחנו את הילדים, כמה בגדים ובקבוקים לתינוק, וזאת היתה הפעם האחרונה שהייתי שם".
בנקודה הזאת, בגיל 26, מתחיל הסיפור יוצא הדופן של אורית. ההחלטה לברוח היתה מבחינתה הכרעה לצאת מעמדת הקורבן ולקחת אחריות על גורלה. הבעל כמובן לא הסכים לשינוי ביחסי הכוחות. הוא רדף אחריה לבית ההורים, איים שירצח אותה ואת הילדים,
"עכשיו כבר היה לי ברור שאני לא חוזרת אל האיש הזה", מספרת אורית. "פתאום הבנתי כמה הוא זר לי. ואז התחילו להתקשר אלי רבנים שלא פגשתי מעולם. מהמגזר החרדי, מש"ס, מחזירים בתשובה. לאורך שנות הנישואין שלי ניסיתי לפנות אל רבנים כדי שיעזרו לי להתמודד ולא הצלחתי להגיע אליהם, ועכשיו הם מדברים על שלום בית. אני רק רציתי להתגרש ולשים סוף לסיוט הזה. התייעצתי עם עורכי דין ועם קרובים איפה לתבוע גט, וכולם אמרו לי ללכת לבית משפט לענייני משפחה. עורך דין שאליו פניתי אמר לי: "אם הבעל רוצה לחזור, אין סיכוי שבית דין יחייב אותו לתת לך גט".
בבית המשפט לענייני משפחה פסקו לי מזונות והסדרי ראייה של הבעל עם הילדים תחת פיקוח. הייתי מסודרת. אבל הלב שלי אמר לי לפנות לבית דין רבני. כאשה דתייה היה לי ברור שהם יהיו איתי, יעזרו לי. כבר בדיון הראשון שלחו אותנו לעובדת סוציאלית, ואחרי שהיא פגשה את בעלי ואותי היא נתנה המלצה חד-משמעית לטובת גירושין. גם הדיינים הסכימו שאסור לי לחזור אליו".
אם לכולם היה ברור שמוטב להיפרד לאלתר, למה הגט התעכב? מדוע בית הדין לא חייב אותו מיד לתת גט?
"בעלי הציב כמה תנאים תמורת הסכמתו לגט. הדיינים חשבו שאני יכולה להסכים אליהם, ולקבל את הגט בלי שיכריחו אותו לתת. הם אמרו שאצל אדם כמוהו הכלא לא ישנה את דעתו, וכדי שלא יהיה 'גט מעושה' עדיף להגיע להסכמה".
"גט מעושה" הוא מונח הלכתי שפירושו גט שניתן שלא מתוך רצונו החופשי של הבעל. לפי ההלכה, בעל שנותן גט לאשתו אמור לעשות זאת מתוך מודעות והכרה, ומרצונו שלו. במקרים מיוחדים "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני". בעלה של אורית התנה את מתן הגט בכך שיוכל לפגוש את הילדים ללא פיקוח ודרש שיתחנכו בחינוך חרדי, תנאים שהיו בלתי אפשריים מבחינתה של אורית. כיוון שכך, נמנע בית הדין מלפסוק 'חיוב גט', כדי שלא להיקלע למלכודת ההלכתית של גט מעושה.
לאחר שלוש שנים שבהן היטלטלה אורית מדיון לדיון מבלי שנתקבל כל פסק בעניינה, הכריז עליה בית הדין כעל "ספק מגורשת" - מעמד בעייתי, שמונע ממנה להינשא לגבר אחר וגם שולל ממנה את זכויותיה כגרושה. בשלב הזה החליטה רעות גיאת, הטוענת הרבנית שעמותת 'יד לאשה' שלחה אל אורית כדי לייצגה, לערער לבית הדין הגדול בירושלים.
"התיק הזה הוא דוגמה להתנהלות השיטתית בבית הדין הרבני: השהיית תיקים, דיינים שלא מגיעים לדיון, הפעלת לחץ על האשה", אומרת גיאת. "הדברים האלה קרו לא רק במקרה שלה. אורית בעצם עמדה במצב מאוד בעייתי, כשבגלל התנאים שהעמיד בעלה היא היתה ספק מגורשת. זו החלטה שלומיאלית שלא חילצה אותה מהמצב הסבוך, אלא רק סרבלה אותו עוד יותר. למעשה, המשמעות היחידה שיש לפסיקה כזו היא השתת האחריות לעיכוב על האשה ומתן אפשרות לסחוט אותה".
אורית: "רעות היא בן אדם מדהים. בולדוזר. היא בכלל לא פעלה ממניעים של עורך דין, לא בשביל כסף. היא ראתה בזה שליחות, כמו דון קישוט מול המערכת. היא וענת צוריה, הבמאית של 'מקודשת', נתנו לי המון תמיכה. הן אמרו שצריך לשנות את התפיסה הציבורית לגבי מסורבות גט, וגם את התפיסה של הנשים עצמן. אם יש משהו שהרווחתי מכל הסיפור זה את שתיהן בתור חברות טובות".
הסרט 'מקודשת', שעוקב לאורך שנה וחצי אחרי שלוש נשים מסורבות גט, הוא ציר מרכזי נוסף בסיפורה של אורית. בפעם הראשונה בתולדות הדיון הציבורי הזניח בנושא מסורבות הגט, חשף הסרט את הפנים שמאחורי הסטטיסטיקה והשמיע את קולן של מי שבעבורן מדובר בעניין של חיים ומוות. בסרט צפו כל דייני בתי הדין, והוא הוקרן במספר ימי עיון של מערכת בתי הדין הרבניים.
"להקרנה של הסרט שהתקיימה בכנסת הגעתי רועדת כולי, היה לי מאוד קשה לראות את עצמי", ממשיכה אורית בסיפורה. "כעסתי על שהגעתי למצב כזה. הרי חשבתי ש'מידות טובות' פירושן לבטל את עצמי, אבל כשנופלים על אנשים שיכולים לנצל את החולשה הזאת לרעה - אסור לוותר להם".
כאן אורית מפסיקה לרגע את שטף הדיבור ולוקחת נשימה. עיניה מתמלאות דמעות. בכל פעם שהיא מדברת על חייה הקודמים, המחנק עולה בגרונה. היא מעדיפה לתאר את מסכת התלאות שהעביר אותה בית הדין הגדול, בניצוחם של הדיינים בן-שמעון, דייכובסקי ושרמן, שישבו בהרכב שדן בעניינה.
"בבית הדין הגדול ניסו בהתחלה לשכנע אותי לקבל את התנאים כדי שלא אהיה 'ספק מגורשת'. אני כבר הייתי מיואשת וכתבתי להם מכתב שבו אני מוכנה להיכנס לסטטוס הזה, ובלבד שאקבל כבר את הגט ולא אהיה תלויה בבעלי, שבכל פעם היו לו רעיונות חדשים. פתאום הוא רוצה שהילדים ילמדו רק אצל 'מורי' תימני, ויש רק שניים כאלה בארץ. אני הסכמתי שהם ילכו למורי בתור חוג, אבל לא במקום בית ספר. אז בעלי אמר לבית הדין שאני מעבירה את הילדים 'מסע שמד'.
בעוד אורית מנסה להגיע להסכמה עם בעלה על התנאים למימוש הגט, בדקה גיאת היכן עומדים הדברים מבחינת בית הדין. כשעברה על התיק גילתה לתדהמתה פסק 'חיוב גט' שעליו חתומים הדיינים דייכובסקי ובן-שמעון בדעת רוב, מול הרב שרמן. דבר קיומו של הפסק מעולם לא הובא לידיעתן של אורית ובאת כוחה.
"מהעלמת הפסיקה בית הדין מרוויח יתרון על אורית", מסבירה גיאת. "כשהיא לא מודעת לפסק הזה, היא תעשה הכל כדי לקבל את הגט ותסכים כמעט לכל תנאי. מסתבר שהרב שרמן חשב שאפשר להגיע להסכמה בלי לאיים על הבעל בהכנסתו לכלא, והוא פנה לרב יוסף שלום אלישיב, שפסק שיש לנסות להגיע להבנה. עם כל הכבוד לרב אלישיב, אני לא מבינה איך אפשר לפסוק בדיני נפשות בלי לשמוע את האנשים. הרי לא מדובר בסכין כשר או טרף".
בשלב הזה אורית נכנעה כאמור והסתפקה בסטטוס ההלכתי "ספק מגורשת", בתמורה לזכייה בגט הנכסף. "לקחתי בחשבון שאני עלולה להישאר עגונה לכל החיים, אבל לא יכולתי יותר. הודעתי לבית הדין שמבחינתי זה מספיק ואני מושכת את ידי מהתביעה. כתבתי מכתב לבית הדין וביקשתי רק את החיים שלי בחזרה. אבל אז בעלי הודיע שהוא מוכן לתת את הגט בתנאי שהדיינים יבטלו לו את החוב לביטוח לאומי, והם הסכימו. את מבינה? אדם שמתעלל במשפחה שלו מקבל פרס על עצם זה שהוא נותן גט.
"הגעתי יחד עם רעות לקבל את הגט ביום שבית הדין קבע, ולא מצאנו אף אחד. הרבנים לא הגיעו. הרב שרמן אמנם ישב בהרכב אחר, אבל הרבנים דייכובסקי ובן-שמעון לא נראו, וגם בעלי לא. הרגשתי שפיזית אני לא מסוגלת לזוז. התיישבתי על השטיח והודעתי שאני מתבצרת. רעות מיד התקשרה לאתר NRG מעריב, שפרסמו ידיעה על ההתבצרות".
"הייתי המומה", מספרת גיאת, "לא העליתי על דעתי שזה יכול לקרות. ביקשתי לדבר עם הרב אלי בן-דהן, מנהל בתי הדין הרבניים, ולא נתנו לי. רק אחרי שהבהרתי להם שהתקשורת הגיעה לבית הדין, הרב דייכובסקי חזר אלי, כועס מאוד על זה שעירבתי את העיתונות. הוא אמר שכל עוד החוב לביטוח לאומי לא נמחק, הבעל לא ייתן גט ולכן אין טעם לכנס את ההרכב. כשהרב בן-דהן שמע שיש תקשורת הוא שלח חילוץ לרב שרמן וממש הבריח אותו מבית הדין, בזמן שאורית ואני התראיינו לערוץ 2".
לאחר הדרמה בבית הדין הודיע הרב דייכובסקי כי לא ישתתף בהרכב כל עוד גיאת מייצגת את אורית. זאת בשל מה שהגדיר "תפקודה הגובל בפלילים". הוא דרש שהטוענת הרבנית תפרסם התנצלות ב-NRGמעריב שם פורסם דבר המחדל של בית הדין. גיאת ההמומה שמעה את הדברים בחדשות ברשת ב', ושלחה לרב הראשי שלמה עמר מכתב שבו ביקשה את התערבותו, לצד התנצלות על פרסום שמו של הרב דייכובסקי בתקשורת. אלא שזה האחרון עמד בסירובו לקבל אותה כטוענת, והיא נאלצה להתפטר.
"באתי לקבל את הגט בלי ציפיות, סחוטה ומרוקנת", אומרת אורית. "הכריחו אותי לפטר את הטוענת שלי, שהלכה איתי את כל הדרך. ארבע פעמים הזמינו אותנו, ובכל פעם בעלי לשעבר לא הגיע. בסוף הוא התייצב, כולו מרוח בדם. אמר שהוא חולה. ממש עשה קרקס מבית הדין. הוא התיישב עם הגב אל הדיינים ואמר שהוא מעדיף לדבר אליהם עם האחוריים כי הם לא אנשי תורה.
"בהרכב ישבו חמישה דיינים, כולל הרב עמר, ופתאום כשזה נגע לכבוד שלהם הם היו נחושים. קראו מיד למשטרה והודיעו שעוצרים אותו אם הוא לא נותן גט. הרב עמר הציע לשלוח אותו לשלושה חודשים לכלא ואז לראות. אבל הוא לא היה מוכן להיכנס לכלא אפילו ליום אחד וחתם מיד. את מבינה מה המשמעות של זה?"
שיכלו לחסוך ממך את כל עוגמת הנפש.
"בדיוק. ארבע שנים וחצי אני מחכה, ובשביל מה? שלוש מילים, 'הרי זה גיטך'. זה משפיל! אין לי זכויות, אין לי עמדה, אני כולי תחת החסות של בעלי, האיש שאת הילדים שלו לא יודע לאהוב. איש חולה. ואני מחכה שהאדון יסכים לשחרר אותי. מאכזב אותי שהיה כל כך פשוט לעשות את זה. היה בי כעס גדול. למה העברתם אותי את כל זה? הוכרחתי לבוא ולהעיד, לחזור להיות אשה מוכה בכל זימון לבית הדין, אי אפשר לוותר על זה? הייתי שבורה ברגע מתן הגט. אפילו לא שמחתי".
ומה משבר כזה עושה לאמונה שלך? נשארת אשה דתייה?
"לא באותו אופן שהייתי. אני שומרת מצוות, אני מאמינה באלוהים, אבל אני לא מרגישה שייכת לשום פלג. אני לא מרגישה שהקב"ה פגע בי, זו המערכת הרבנית שפגעה בי. בכל מקרה, אני עם הפנים לעתיד.
מה מבחינתך יהיה סוף טוב?
"שאמצא עבודה. כמה ימים לפני שקיבלתי את הגט, הגשתי את פרויקט הסיום בלימודי עיצוב. אני עושה גרפיקה חתרנית כזו, חברתית. אני חולמת לעשות מחאה דרך האמנות שלי, כמו אלה שמרססים גרפיטי על קירות. לצעוק את הכאב שלי ושל נשים אחרות. הלימודים היו אחד הדברים שהרימו אותי מהקרקעית שהייתי בה, זה היה הביטוי האישי שלי ואני מאוד רוצה למצוא עבודה בתחום. כשאני יוצרת אני כבר לא 'אורית מסורבת הגט', אני 'אורית, מעצבת גרפית'".
הרב אליהו בן-דאהן, מנהל בתי הדין הרבניים, מבקש להשיב על טענתה של הטוענת הרבנית רעות גיאת בדבר העלמת פסק חיוב הגט: "לא היה פסק חתום מעולם. היתה טיוטה של הדיינים דייכובסקי ובן-שמעון. הרב שרמן עוד התלבט וביקש חוות דעת הלכתית מהרב אלישיב. בדיוק כמו שבית משפט מתייעץ עם מומחה חיצוני. הרב שרמן לקח על עצמו לנסות להביא את הצדדים להסכמה ולכן נפגש עם אורית (מסורבת הגט).
באשר לשאלה "מדוע הדיינים לא הופיעו לדיון ביום שנקבעה מסירת הגט?" – אומר בן-דהאן כי "מתן הגט היה קשור לביטוח חוב הבעל בביטוח לאומי. הטוענת גיאת הודיעה כי תסייע בהכנת מסמכים מקדימים לצורך ההליך אך לא עשתה את המוטל עליה, ולכן לא היתה סיבה לקיים דיון. היא ידעה היטב שזו הדרישה של הבעל למתן גט ובכל זאת לא מילאה את חלקה בקידום העניין".
באשר לשאלה "מדוע מסורבות גט רבות כל כך נידונות להמתנה של שנים מצד בית הדין?" – אומר בן-דהאן: "ראשית, המספר לא גדול כפי שמצטייר. יש לבדוק כל מקרה לגופו. במקרה של אורית, כבר לפני שנתיים הביא היועץ המשפטי של בתי הדין את הצדדים להסכם והטוענת הרבנית יעצה לה לא לחתום עליו ולדרוש חיוב גט בלבד. בסרטה של ענת צוריה מופיעה מסורבת גט נוספת, שבמשך שלוש השנים הראשונות בעלה התחנן להתגרש ובעצת עורך דין היא סירבה לכך, וזאת כדי ללחוץ עליו. אבל את זאת העלימה הבמאית ענת צוריה מהסרט. כך שאי אפשר לבוא בטענות לבית הדין. לא כל הנשים צדקניות ולא כל הגברים רעים".
באשר לשאלה מדוע נמנע בית הדין נמנע מלפסוק חיוב גט ו"למה מקלים עם הבעל על חשבון האישה?" – אומר בן-דהאן כי "500 חיובי גט בשנה הם לא מעט. אם מישהו סבור שיש לדיינים הנאה לראות נשים סובלות - הוא טועה. לכולנו יש בנות. אי אפשר להציג רק צד אחד של המטבע".
הכתבה המלאה תתפרסם ביום שישי ב"מקור ראשון".
נא להמתין לטעינת התגובות
