מראים רק את המשוגעים
הוא אחד האנשים המשפיעים בתקשורת, אבל יש לו בטן מלאה על התפקוד שלה בימים שקדמו להתנתקות. מנכ"ל הרשות השנייה מוטי שקלאר מותח ביקורת על הדרך שבה מציגים את המתנחלים ומתכונן להתמודדות על תפקיד מנכ"ל רשות השידור. רשות הדיבור
קולו של מנכ"ל הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו נשמע ללא הרף בשורה של נושאים, מהתשלום עבור הראיון עם עזאם עזאם ועד למעלליו של עפר שכטר על המרקע. אלא שהימים אינם ימים כתיקונם.
בשבועיים האחרונים התנתקה ישראל מרצועת עזה ומצפון השומרון, ושקלאר קורא לתקשורת לערוך חשבון נפש בכל הקשור לסיקור ציבור המתנחלים. בחודשים האחרונים הוא פותח את הטלוויזיה ולא מוצא קשר, לדבריו, בין המתנחלים שעל המסך לאנשים שהוא מכיר היטב, שכניו מההתנחלות הבורגנית עפרה מצפון לירושלים.
"ההתנתקות היא מאבק שמשקף ויכוח עמוק בחברה הישראלית, והתקשורת היתה צריכה להביא לידי ביטוי את הוויכוח הזה על כל העוצמה והמורכבות שלו", מצהיר שקלאר.
"בשבועות האחרונים התקשורת אמנם עשתה את עבודתה כראוי, אבל בחודשים שקדמו לכך, כשהציגו את המתנחלים בתקשורת, בדרך כלל הציגו את הביזארים, את המטורפים. זה עיוות של המציאות. ברגע שציבור המתנחלים מיוצג בעיקר על ידי התופעות הקיצוניות שבו, מעבר לכך שהתקשורת חוטאת למטרה ולא מהווה גורם מתווך, יש פה סכנה איומה לדמוקרטיה.
הציבור הזה מרגיש שהוא לא יכול להשפיע במגרש הדעות כי הוא מיוצג על ידי מטורפים. זו גם הסיבה שהייתי נגד רכישת קלטת הפולסרא דנורא לשידור. זו תופעה ביזארית ששמו אותה בבולטות יתר. זה גם מעודד מעשים קיצוניים".
יכול להיות שאתה רגיש לזה במיוחד כי אתה בעצמך מתנחל מעפרה?
"אני רגיש לזה בכלל. ודאי שכאחד שגר בעפרה אני מכיר את רוב הציבור הזה כציבור ממושמע וממלכתי. אפילו הבת שלי, ילדה בת עשר, ראתה תוכנית מסוימת ושאלה בתמימות:'למה מראים רק את המשוגעים?'".
היא ראתה במקרה את "ארץ המתנחלים" ?
" כן. אני חושב שהסדרה לגיטימית וראויה, ואין ספק שהיא מבטאת תפישת עולם מסוימת. חיים יבין אמר את זה במפורש. אם אתה שואל אותי במכלול, בסופו של דבר לתקשורת יש ראייה סטריאוטיפית וסטיגמטית, וזה לא נוגע לתוכנית של חיים יבין אלא בכלל כלפי קבוצות מיעוט.
אם העוסקים בתקשורת היו באים מפסיפס של החברה, היינו רואים ראייה אחרת. זה אחד הדברים שניסינו לתקן במכרז ערוץ 2. שנית, זה נובע מאופי המדיום. הטלוויזיה היא מדיום שטחי. בגלל הריצה המטורפת אחרי הרייטינג, מחפשים כל הזמן ליצור דרמה. כתוצאה מכך נוצר שיח רדוד, מתלהם, מקוטב ולא מובאת התמונה הכוללת".
דוגמאות, בבקשה.
"בחודשים שקדמו להתנתקות ניסו לייצר דרמה תקשורתית שתהיה פה אלימות קשה: בכפר מימון, באופקים, בנווה דקלים, בשא-נור. באף אחד מהמקרים התחזיות האפוקליפטיות לא התממשו, למעט אלימות בשוליים. היה ניסיון להכליל ולהציג את הציבור הזה כציבור אלים שאימץ את הקודים המשיחיים הגאוליים ולא את הקודים הדמוקרטיים, אבל בשעת המבחן האולטימטיבית הציבור הזה הראה כמה הוא מבין את כללי המשחק.
דוגמה נוספת, הסרבנות. בעיניי זה בכלל לא "אישיו". 60 סרבנים מול 600 שהיו לתנועת השמאל ביחס לשירות בשטחים זה פינאטס. הרי 40 אחוז מהחיילים ביחידות הללו הם דתיים, וודאי מקרב הקצינים. אני לא אומר שזה לא סיפור תקשורתי, אבל הייתי מראה גם את הצד השני - הסירוב לא קנה אחיזה.
אני אתן גם דוגמה מהצד השני: כמעט אף אחד לא שואל את כל אלה שכינו את ההתנתקות 'גירוש' ו'טרנספר' איך זה מתיישב עם התפישה הציונית-דתית שחרתה על דגלה את הממלכתיות. התקשורת גם לא תובעת מראשי המתנחלים לדעת למה הם מנתבים את הוויכוח הנוקב והלגיטימי לגופו של איש, ראש הממשלה.
"מצד שני, אני חייב שוב לסייג ולומר שבשבועות האחרונים, התקשורת פתחה פריזמה רחבה שאפשרה לצופים להכיר את המגוון והפסיפס של ציבור המתנחלים.
השהות של הכתבים במקום לתקופה ארוכה יחסית אפשרה לציבור להכיר את המתנחלים על המכלול שלהם. מה שמדאיג אותי זה שאני כבר מתחיל לראות ניצנים ראשונים
אני מרגיש לעג כלפי הסיפורים האנושיים שהוצגו, כלפי הכאב האנושי, כלפי הסולידריות בין המפנים למפונים. אני חש חוסר נכונות להכיר בכאב האותנטי שקיים. אני חושש שצפוי גל של חזרה לסטריאוטיפיזציה המוכרת".
"בכל מקרה, אני חושב שהמבחן של'היום שאחרי' של התקשורת הוא לגעת ברבדים משמעותיים של האירוע המכונן הזה - מה המשמעות של שיבה הביתה? למה הציבוריות הישראלית לא מקבלת את 9,000 המפונים למעט הציבור הדתי שנרתם בכל מעודו? מה המשמעות של מדינה יהודית? האם השימוש הפסול בילדים הוא נחלתם הבלעדית של המתיישבים?".
גם בלי סיקור ההתנתקות, ימים סוערים עוברים על מוטי שקלאר. הרשות השנייה, בבת עינו בשנים האחרונות, עומדת בפני מהפכה שייתכן מאוד שתותיר את הגישה הנוקשה שהתווה בה ואולי אף אותו עצמו, מחוצה לה.
שקלאר, בן 51, משמש זה כשלוש שנים כמנכ"ל הרשות השנייה, הגוף המפקח על הערוצים 2 ו-10 ועל תחנות הרדיו האזוריות.
לפני כן שימש במשך כשלוש שנים כיושב ראש מועצת הרשות השנייה, הגוף הציבורי המפקח על הרשות. במהלך שתי הכהונות שקלאר ביצר את מעמדה של הרשות והפך אותה לגוף חזק, משמעותי ומשפיע מאוד על עולם התקשורת, אבל גם לגוף שנתפש כנוקשה וכמתערב בציציותיהם של הערוצים המפוקחים, ולראיה הפסילות המתוקשרות של "המורדים" ו"הדוגמניות".
גישתו קנתה לו לא מעט מבקרים, גם מקרב מנהלי הערוצים, ובעיקר מצדם של כמה פרסומאים בולטים, שטוענים כי הוא מוביל מדיניות שמרנית וחשוכה.
שרת התקשורת דליה איציק מובילה בימים אלו מהלך לאיחוד שתי המועצות המפקחות על השידורים בישראל, מועצת הרשות השנייה ומועצת הכבלים והלוויין, תחת הכותרת "ברית-המועצות".
איציק בחרה בעורך הדין יורם מוקדי, יושב המועצה לשידורי כבלים ולוויין, לעמוד בראש המועצה המאוחדת. סגניתו המיועדת היא נורית דאבוש, יושבת הראש הטרייה של מועצת הרשות השנייה. גם מוקדי וגם דאבוש מזוהים עם קו רגולטורי ליברלי, השונה בתכלית מהקו השמרני שהוביל שקלאר.
במילים פשוטות: מוקדי ודאבוש מאמינים בהתערבות מינימלית בפעילות הערוצים, וגם אז בהיבטים הכלכליים יותר. שקלאר לעומתם מאמין במעורבות רבה, כשדווקא התוכן הוא במרכז פעילות הרגולציה. שידוך בעייתי ללא ספק.
שקלאר מתנגד לתיאוריה כולה, וראשית להגדרה של גישה שמרנית מול ליברלית. "המונחים נתונים לפרשנות", הוא אומר.
"איך נגדיר ליברליזם בנושא השידורי? האם להקפיד קלה וחמורה על כל מיני סעיפים טכניים וכספיים זו גישה ליברלית או גישה שמרנית? ומה לגבי הקפדה על כך שהשידורים צריכים להיות בשפה העברית? אם ממחקר מקיף שערכנו עלה ש-70 אחוז מהמתארחים בתוכניות אירוח אקטואליות הם אשכנזים ותל-אביבים וביקשנו מהזכיין שקיבל משאב מהמדינה לשנות את זה, זה ליברלי או שמרני? זו האמא של הגישה הליברלית.
השאלה העקרונית היא האם נכון להתייחס לטלוויזיה, שהיא גורם מעצב תרבות יותר מכל גורם אחר, כאל גורם כלכלי פרופר. בעיניי, הצופה הוא לא רק צרכן, הוא בעיקר אזרח".
ובכל זאת, שרת התקשורת בחרה במוקדי לקבוע את המדיניות.
"אני מציע לספור את הכסף במדרגות. אני גם לא בטוח שגישתו של מוקדי לא נובעת מהעובדה שהוא יושב ראש מועצת הכבלים. כשהוא יבין את האחריות שיש כראש מועצה של הערוצים המרכזיים, אני מניח שגם תפישתו תהיה תפישה אחרת. מעבר לכך, זה חוק. זה לא גחמה של בן אדם אחד".
אבל עכשיו מוקמת מועצה חדשה, עם יושב ראש חדש, תפישת עולם אחרת וחקיקה חדשה.
"זה כמו שמחר יבוא מישהו, יקבל תפקיד ויחליט לשנות סדרי עולם ב-180 מעלות . לא נראה סביר שניתן לעשות תפנית כזאת. המדיניות השידורית במדינת ישראל לא נולדה על ידי עבדך הנאמן, היא היתה לפניי והיא תהיה אחריי.
אני חושב שתפישת העולם שלי מגובה על ידי רוב הציבור הישראלי, למעט אינטרסנטים שמשרתים את בעלי ההון. אני חושב שהיא גם מגובה על ידי שרת התקשורת. אני גם לא חושב שמוקדי רחוק ממני כמרחק מזרח ממערב.
אבל אם בסופו של דבר מדינת ישראל תאמץ גישה אחרת, שלא קיימת בשום מקום בעולם, אולי קצת בארצות-הברית - למרות שאני אנרכיסט, כשאני נמצא במסגרת אני מכבד את המקום ולכן אגיד:'או-קיי, הפסדנו. הפסדנו את המערכה'. אבל אני לא רואה את זה קורה כרגע".
תישאר במקרה הזה בתפקיד שלך?
"חד-משמעית לא".
שמו של שקלאר עלה לאחרונה לכותרות כאחד המועמדים המובילים לתפקיד מנכ"ל רשות השידור. בענף התקשורת כמעט אין ויכוח על התאמתו לתפקיד. האג'נדה התקשורתית שלו, שמדברת בעיקר על הפקות מסוגה עילית (דרמה ודוקומנטרי), שיח ישראלי ורב-תרבותיות, מתאימה בול לערוץ הציבורי, שאינו כפוף לשיקולי הרייטינג.
בערוץ 2 נוהגים לומר שהוא נמצא אצלם בטעות, ומתאים הרבה יותר לערוץ הראשון. גם ניסיונו הניהולי-תקשורתי הולם את התפקיד; הוא ייסד את בית הספר לקולנוע "מעלה" ושימש כמנכ"ל תחנת הרדיו "קול חי". כמנכ "ל הרשות השנייה התנסה בניהול תקציב גדול, בהתמודדות עם סוגיות שידוריות, משפטיות וטכנולוגיות ובעבודה מול משרדי הממשלה והפוליטיקאים.
שקלאר אינו מעוניין להתייחס בהרחבה לרשות השידור, אולם לפי מקורביו יש לו כבר תוכניות מרחיקות לכת. לאחרונה סיפר לאחד ממקורביו כי אם יקבל את התפקיד, הצעד הראשון שיעשה הוא להוציא את הרשות מהוועדה הישראלית למדרוג, האחראית למדידת הרייטינג. ההצהרה ברורה: לא מדד הרייטינג ינחה את פעילות הרשות.
"אני לא מנכ"ל רשות השידור, ולא בטוח שאני גם אהיה. אני מדבר רק מנקודת מבטי כמי שעוסק בשידורים. הערוץ הראשון צריך להיות חוד החנית של היצירה הישראלית, והמקום היחידי אולי שנותר בדמוקרטיה העכשווית שבו יש אפשרות לייצר שיח משותף", אומר שקלאר.
"השיח הישראלי הוא הכי מרתק בעולם, עם מתח ערכי, אידאולוגי, סקטוריאלי, עדתי - חייב להיות מקום שנותן ביטוי לשיח הזה. המשולש של ערוץ ציבורי מורכב לדעתי מיצירה ישראלית משמעותית, שיח ישראלי ואקטואליה שנכנסת לעומק. להערכתי, מי שיעשה ערוץ כזה יכול להפוך אותו לערוץ הכי דומיננטי במדינת ישראל".
אילו תוכניות צריכות להיות בו?
"המסך של הערוץ הראשון צריך להיות על טהרת הפקות המקור, למעט דברים יוצאים מן הכלל. בשביל תוכניות כמו 'CSI' או 'משפחת סימפסון' יש ערוצים אחרים.
הפוקוס צריך להיות על חדשות ואקטואליה, דרמה וסרטי תעודה ותרבות ישראלית. כשאני אומר אקטואליה לעומק אני מתכוון לתוכניות כמו'60 דקות'. יש בערוץ הראשון אנשים מצוינים בתחום הזה, לא צריך להמציא את הגלגל. בתחום הדרמה אני מדבר על דרמות כמו'מילואים', ' זינזאנה', ' מעורב ירושלמי'".
מה עם "אלביס"?"
'אלביס' מתאימה לערוץ 2".
תוכניות ריאליטי?
"רק אם יש בהן ערך מוסף. למשל תוכנית שבה משחזרים את תקופת העלייה השנייה".
מה לגבי מצבת כוח האדם ברשות?
"אני לא רוצה להתייחס לזה כרגע. נקודת ההנחה שלי היא שההוויה יוצרת את התודעה, ואי אפשר לדבר על ערוץ פלורליסטי בלי שישתלבו בקרב העובדים אנשים מהפריפריה, אנשים המייצגים את העולם הערבי, העולם הדתי או העולים".
כדי להבריא את הרשות, האם צריך לסגור אותה ולפתוח מחדש, כפי שהוצע לאחרונה?
"אם סוגרים לא פותחים. זה הדבר שהכי קל לעשות וזה לא נכון. אפשר להפוך את השידור הציבורי לשידור משמעותי גם בלי לסגור אותו. גם יש שם לא מעט אנשים טובים שאיתם אפשר לקדם את העניין".
מיכל זוארץ נשארת?
"כפי שעניתי קודם, אני מדבר כאדם הבקיא בשידורים ולא כמנכ"ל רשות השידור.
נא להמתין לטעינת התגובות
