ראשי » חדשות » יהדות

ט"ו באב תשס"ה - אהבה בינינו

דווקא מתוך האירועים הקשים יכולה לצמוח אהבה מחודשת בין חלקי הציבור הישראלי השסוע. הרב רפי פוירשטיין על חג אהבה אקטואלי מתמיד

ט"ו באב נטמע בתרבות הישראלית כ'חג האהבה'. מושג ה'אהבה' מעורר בנו לרוב משמעות של רומנטיקה בעלת אופי צעיר ונלהב.

השנה, לחג האהבה יש משמעות מצמררת, ידועה פחות. בראשית תקופת ההתנחלות בארץ (תקופת ה'שופטים'), פרצה מלחמת אזרחים על רקע פרשת אונס אכזרי שהסתיים ברצח באחד מערי שבט בנימין.

מלחמת האזרחים שפרצה, גרמה למותם של 25,000 מבני בנימין על ידי אחיהם מהשבטים האחרים. אך בכך לא תם השבר. בתום המלחמה, נשבעו השבטים הלוחמים שבשום פנים לא ישאו גברים ולחילופין נשים מבני בנימין. משמעותה של שבועה חמורה זאת הייתה קרע  בעם וחלוקתו לשני עמים.

לאחר זמן התחרטו בני ישראל על החרם הקשה והציעו לבני בנימין להתירו באמצעות לקיחת בנות בנימין המחוללות בכרמי שילה  בט"ו באב  ונישואין עימן. נכון, הייתה גם אהבה רומנטית בין כרמי שילה, אך אהבה זו איפשרה את אחדות האומה. דומה שהרלבנטיות של ט"ו באב לימינו לא זקוקה להסברים ולפירושים.

בסיפור תנכ"י זה ישנה משמעות נוספת שיש להאירה. מותר להניח שבני בנימין היו מוקצים מחמת מיאוס בכל אשר פנו. בשוק, ברחוב או בכיכר העיר, בכל מקום אליו פנו הם היו מושא ללעג, זלזול או שנאה יוקדת. מה, אם כן, שבר את הראייה הסטריאוטיפית השלילית כלפי אנשי בנימין? הריקוד  בכרם.

כוחו של הריקוד בחג ה' בכרמי שילה היה שבירת מחיצות הסטריאוטיפים השליליים. היו אלה בני אדם מול בני אדם, ישראלים מול ישראלים.

ובחזרה להווה: מתישבי יש"ע, המונים מאות אלפי בני אדם, הפסיקו בעיני רבים מהישראלים להיות 'בני אדם'. הם היו 'מתנחלים', קריקטורות ומושא לעג בכל תכנית טלויזיה מצויה. הנשים עם השביס והגברים עם הכיפה הגדולה וה-M16 המשתלשל, לא היו בעיני הישראלי המצוי יותר מאשר דמות הזויה, מנותקת.

בימים אלה של ההתנתקות המצולמת, המראות שחדרו לכל סלון במדינת ישראל אפשרו להרבה ישראלים, גם תומכי התנתקות, לראות במה, ובעיקר במי מדובר.

סיקור הפינוי של כל בית ובית, איפשר,  אפילו לאלה שבשבילם גוש קטיף היה שם וירטואלי של אזור בעייתי בארץ שיש להיפטר ממנו, לראות את האנשים, הנשים והילדים שמאחורי השם הזה, לפגוש באופן בלתי אמצעי כמעט באנשים, בנשים ובילדים

הדווים.

השבוע נכנס כל אזרח בישראל, באמצעות הטלוויזיה, לסלון ביתם של רבים מהמתיישבים. ראינו אותם בכאבם האצילי, בבכיים, ראינו את הבתים שבנו על הדיונות השוממות, ראינו את הירוק שהם הצמיחו. ובעיקר ראינו אותם באנושיותם. לרגע, הם לא היו 'מתנחלים' 'ימניים' 'דתיים' אלא אחים, ישראלים, בני-אדם שקל להזדהות עם כאבם ועמידתם האצילית.

הפעם פגשנו אותם באנושיותם, בישראליותם, במורכבותם. שינוי זה חייב להיות בסיס לדיון אחר, להקשבה אחרת, ובעיקר להבנה הדדית וחשיבה משותפת.

הפעם לא היה זה הריקוד הקסום ששבר את המחיצות. הפעם יהיה זה בכי ההתנתקות שפתח את הלב והעמיק את המשותף בין מי שתפסו את עצמם כזרים מוחלטים האחד לשני, כמעט.

הרב רפי פוירשטיין הוא חבר הנהלת ארגון רבני צהר

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...