עיניים רעות
לצד המשפחות שביתם חרב, כוסה הגוש במעטפת של טירוף ורוע. רון לשם ראה פעוטות משוטטים על אופניים בין עמודי עשן, נערות צורחות ומקללות וחיילים שבורים בוכים לצד הבתים. המסקנה: כשהעשן יתפזר, המפונים שהשחירו את נשמות החיילים יתחרטו על הרגע ההוא עוד שנים רבות. כולנו נתחרט
כשהיסטוריה נכתבת, ראוי שתיצרב בה האמת כולה, במלואה, גם על חלקיה שאינם נוחים לביטוי, גם כשאנשים נקרעים בכאב מבית. אבל זו האמת, שלצד משפחות שביתם חרב, כוסתה הרצועה במעטפת אדירה של פרצופים שאינם בריאים בנפשם, מקרים מובהקים של אשפוז קליני, טירוף מזוקק ואלים. לא בודדים, רבים.
תמהונים, מהסוג שמסתובב ברחובות ומדבר אל עצמו, צועק על עצמו. גם המון עיניים רעות היו שם ביומיים האלה, שחורות ולא כתומות, אכזריות, שלא קשורות לכלום, לא ליישוב, לא למציאות. החיבוקים והליטופים לא הסתירו אותן.
והיו ילדים בודדים, ונערות שמזילות נהרות של ריר על רומנטיקה רדיקלית זולה, וזה עושה להן טוב, מבעיר אותן מבפנים, ברחו מהבית ברעננה ובחדרה כדי לפרוק עול בזירת קרבות ויצרים שאין בה חוק, מקום שבו פעוטות משוטטים על אופניים בין עמודי עשן, וילדים נוהגים ברכב בין הלהבות, מעשנים בשרשרת.
ורמקולים מהדהדים ברחובות, מתנגנים כמו תופי מלחמה, מזעיקים את כולם לתפילה, וזה מרגש, זה דרמטי, וכולם מאוחדים, והשמש שוקעת על הדקלים אל הים, זה קסום. גם להצית גגות רעפים זה קסום, בתים נשרפים שם. ולהצטלם לטלוויזיה, ולצרוח. המון לצרוח. ולראות חיילות וחיילים בוכים. ולשנוא.
אבל הכאוס לא יכול היה להיות מסודר יותר. כל כך מסודר הוא היה, מכני, מדויק, כשהחיילים והשוטרים שתקו באיפוק לא אנושי, שזה אפילו הבהיל. הרעש לא יכול היה להיות שקט יותר. המפונים והמסתננים שאגו, וקיללו, ואיימו, ושרו, אבל היתה שם דממה, כי החיילים אומנו לשתוק. אולפו ממש. גם בינם לבין עצמם בקושי הוחלפה מילה. אולי עייפות, אולי מיאוס במילים, אולי חוסר אונים.
מפגן הכוח העוצמתי ביותר שצה"ל יכול היה להעמיד לא הצליח להסתיר בתוכו חולשה גדולה מזו, כי אף מפקד לא יגן על חייל בן 18 מהמילים שייחרטו לו על המצפון ויעצבו את תודעתו כאזרח וכאדם. מול האכזריות, מול הקרע שתיצור.
כשניצולת שואה קשישה כריזמטית נתמכת בשש בנות משפחה נוירוטיות שוטחת בפני החיילות נאום ארוך, ומקללת אותן באותו איום שבוקע בימים האלה מכל בית בחבל הארץ הזה כמעט: "את הפרצוף שלי את תראי בכל לילה, לפני השינה, בהיריונות, באימהות, בזיקנה, בכל הסיוטים שלך נופיע אנחנו בוכות, איך פינית בכוח סבתא מול נכדותיה, שחור יהיה לך, על פסיכולוגים תישעני כל חייך. נרדוף אותך! " ואז היא נשכבת, הקשישה, על הרצפה, ונסחבת בכוח.
במי לא תחלחל עוצמת האירוע? זה אכן קיטש, כמו שאמנון דנקנר כתב כאן אתמול, רדוד ופשטני, מגוחך אפילו, גזור מסרט קולנוע סוג ז', מעורר דחייה, אבל גם, באותה נשימה, מפחיד ואפקטיבי. לא רק על חיילות בנות 18, גם עליי למשל.
הפנים הקשישות האלה השפיעו, הן תופענה עוד הרבה שנים אצלי, בחלומות, בבנק החוויות. אבל מהמקום שממנו אמור הייתי לשאוב חמלה - ושלשום עוד שאבתי - פרץ לי בשטח, אל מול מראות האמת, בעיקר זעם. זעם עמוק וחד, סלידה עצובה ומיואשת. וגועל וחלחלה ובושה.
וכשבנותיה צעקו לחיילים "לא נשכח, לא נסלח" - כולם צעקו כך בנוה-דקלים - הרגשתי אני שאלה מביניהם השפויים, הבריאים, האנושיים, באמת לא יסלחו, אבל לעצמם, לעצמם הם לא יסלחו, עוד שנים רבות יכעסו על עצמם על מה שעשו שם, לחיילים ולשוטרים, וכמובן לילדים שלהם עצמם, על הצלקות שהותירו
עם כאב החורבן של הנעקרים אני מזדהה, אבל עם כל כך הרבה הורים אטומים שראיתי שם, מפקירים ילדים מבועתים, אני לא. מייחלים ומתפללים להשחיר את נשמות החיילים. שנים הם יתחרטו על הרגעים האלו. וגם אנחנו.
שום סמלים לא היו שם, בין המפונים, גם אם מישהו התאמץ מאוד שיהיו. ובקושי הבזק קטן של סרבנות היה, כי צה"ל בחר את המבצעים אחד אחד, בוגרים, קצינים, נגדים, דיוק מושלם, הכשיר אותם. ואפס ריסוקי רגליים, אף לא אובדן עשתונות אחד. ספגו, רק ספגו, נשכו שפתיים, אבל איפוק שכזה ושתיקה ארוכה כל כך הם לא טבעיים. איפוק שכזה סופו להתפרץ לבסוף, בדרך כזו או אחרת, ברגשות מטלטלים, גם אם יהיה זה אחרי שמסך רצועת עזה כבר יירד על כל השחקנים, המפנים ייקחו את הצלקת איתם.
היתה תמימות עצובה, זה לא שלא היתה. הבליחה מדי פעם, בקושי. אם בה נחתם היה האירוע, היו המתפנים משיגים את מטרתם, מותירים את האומה עם טעם של כאב והזדהות וחיבור.
כשילדות, למשל, בנות שש בקושי, אחיות בלונדיניות, ארוזות בילקוטים ורודים וצמות ובובות ודובי, צועדות יד ביד בגינת הבית, נפרדות מהכלבלב, מערוגות הפרחים (אבל, עוטות מדבקת טלאי כתום עם נוצצים, צופות באמא ואבא עושים דברים שלא יצליחו להדחיק לעולם), וחייל סוחב חבילות טיטולים, ואחר דוחף עגלת תינוק (אבל גם סופג את קללותיה של האם, ואיומיה, ותפילותיה, "אני רוצה שיבער לכם! " ), וילד תוקע בשופר, והשכנים, תחת צלו של כלוב תוכי, עוד ישבו בחצר בנינוחות, על כורסאות הגן, ושוחחו, אדישים וכבויים, רגע לפני שיתפרץ שם משהו.
זו הצגה של אנשים שמחפשים את סם הריגוש והשנאה. לפעמים אותו בית מפונה שוב ושוב, כי משפחה לא שייכת חומקת ומגיעה ומתנחלת בו אחרי שכבר פונה מדייריו האמיתיים. ולחיילים החבולים הסבלנות לא נגמרת. גם לא באוטובוס הפינוי, פצצת זמן, שעון חול של כוחנות וולגרית מצד אזרחים חמומי מוח בכלוב, שפוקעים משלוותם הנפשית מדי כמה רגעים, ודוחפים, ומחדירים מבטי רצח.
בכאב, הודיתי לעצמי, אני מזמן הייתי מתפרץ במקום החיילים האלה. מזמן.
נא להמתין לטעינת התגובות
