הקיטש והעשן
אמנון דנקנר לא אוהב את הקיטש של מתנגדי ההתנתקות, שגם ניקבו לו את הצמיגים באוטו
הפרחחים הסתובבו באזור בית הכנסת הגדול, וניסו לארוב לקצינים ולחיילים בודדים. אחד מאלה נפל לידיהם וחולץ בקושי על ידי שוטרי יס"מ בבגדים אזרחיים. כמה דקות לאחר מכן עצרה מכונית, וממנה יצאה עטרת-מאבטחים, ובמרכזה מתן וילנאי שהתחיל ללכת לכיוון בית הכנסת. יש שיאמרו באומץ, יש שיאמרו בטיפשות, ויש שיאמרו שסתם רצה לתפוס צילום או כותרת.
בעודו מתעכב ליד הניידת של הערוץ הראשון, צעק אחד המאבטחים: להרים ידיים! בוצעה חסימה בסגנון אן-בי-איי, כשהפרחחים וכמה מהתושבים שואגים נאצות, ומישהו עם עין לא רעה, הרביץ קליעת וו מתוך הגינה הסמוכה, וביצה נשברה על הקרחת של השר וילנאי, שמיד הובהל חזרה למכונית שדהרה, מתמרנת בין מיכלי אשפה הפוכים שתוכנם היה שפוך על הכביש השרוף ומעלה עשן.
פוליטיקאים אחרים דווקא הסתובבו בלי פגע, ועד מהרה נראה הרחוב הראשי של נוה-דקלים כמו מזנון הכנסת ביום פעלתני - מקום מפגש סואן לשרים, לח"כים, לראשי מועצת יש"ע, לכתבים ולקצינים בכירים.
מסביב נמשך הפינוי, בשקט או בבכי, בגרירה והפגנות ייאוש שקטות ובהרבה הצגות עבור התקשורת. אירועים כאלה תמיד מושכים אליהם טיפוסים המוכנים לעשות הכל כדי שיצלמו אותם או סתם ישימו אליהם לב. אלה, עם הפרחחים האלימים, קלקלו את תמונות הכאב המאופק והאצילי של רוב המשפחות.
עוד לפני ששמעו שם על התמונות של חיקוי תצלום הילד היוצא בידיים מורמות מגטו ורשה, אמרתי לישראל הראל שאותו פגשתי שם, כי גם בעיני מישהו כמוני האוהב את הציבור הדתי-לאומי, אחת הבעיות התרבותיות הקשות שלו היא היותו ספוג בקיטש.
התמונות האלה היו שיא, אבל התערובת הסמיכה והדביקה של המראות והקולות המלווים אותנו יותר
הציבור הדתי-לאומי, יש בו גרעין של זהב, עטוף ביותר מדי שומן של קיטש שכולל דברי מתק מוגזמים, חנופה עצמית ופיאור עצמי, אובדן פרופורציות ומידה מופרזת של צביעות וסטנדרטים כפולים ובעיקר - ניסיון לפשט, להמתיק ולרדד מציאות סבוכה ומורכבת.
במובן הזה יותר מדי דברים מהכיוון הזה היו לדיון העמוק והרציני מה שבובות פורצלן צבעוניות של נסיכות ורועים שעומדות בוויטרינה בדירות של סבתות פולניות הן לאמנות אמיתית.
היו אתמול בנוה-דקלים גילויים של רגש אמיתי ועצב נורא - בעיקר אלה שהובעו בשקט ובאיפוק ובלי החיבוקים המוגזמים של מתנחל המאמץ אל לבו חייל. אבל תחשבו על המשפטים האלה שנצעקו לעבר החיילים והחיילות, השוטרות והשוטרים: המראה הזה של הילד המפונה שלי ירדוף אתכם בלילות עד יומכם האחרון!
זה נשמע כן וכואב, אבל אלה שטויות העטופות בדאגה מזויפת לשלומם הנפשי של המפנים, קיטש צבוע ודוחה. מי שיביט בעמודים האלה בתמונה המראה אם מציגה את התינוק שלה בפני שורת שוטרים וצועקת, צריך להבין כי זו סצינת קיטש נחותה במיוחד.
אבל אולי, בכל זאת, יש תקווה לציבור הזה דווקא מצד הנהגת יש"ע. בנצי ליברמן, שאול גולדשטין ופנחס ולרשטיין קיבלו הרבה עיתונות רעה מצד אנשים שלחלוטין לא הבינו את המשחק שלהם. הם דיברו בתוקפנות, אבל פעלו במתינות, התישו את הקהל שלהם בהפגנות תכופות שלא עברו את הגבול, ופעלו לצינון הרוחות בגוש קטיף ובמלחמה בפרחחים המסתננים.
לא היה קל ללכת על החבל, להיראות קצת פרועים, אבל להיות עוצרים וממתנים מאוד כשיש לך קהל כה כואב, פצוע, שוצף וקוצף. אם עד אתמול הכל נגמר בלי אלימות אמיתית, בלי התנגשות מסיבית, הקרדיט הגדול על כך מגיע להם. הם היו ענייניים, מעשיים, אחראים, חסרי דביקות וקיטש. הנה, אפשר גם אחרת.
מנוה-דקלים נסענו ליישוב גדיד הסמוך. את הכניסה ליישוב חסם שולחן ולידו עמדו ילדים וילדות בני שבע עד 14. במבט ראשון הם נראו כמו אותם ילדים אמריקנים שמציבים שולחן על המדרכה מחוץ לביתם, ומוכרים לימונדה בעשרה סנטים.
לימונדה לא נתנו לנו, ובמקום זה הפכנו נחקרים - אתם תקשורת? מה אתם רוצים פה? מי אתם? למה יש לכם על המושב האחורי סרט כחול? ילד ג'ינג'י חובש כיפה סרוגה גדולה מאס בדיבורים, חמק אל ירכתי המכונית וניקב את אחד הצמיגים האחוריים. כך שיצאנו משם עדיין עם אמפתיה למתיישבים, אבל קצת יצא ממנה האוויר.
בדרך חזרה, אחרי החלפת הגלגל הנקוב, חשבתי על המהירות שבה נגמר כמעט הכל. השד הזה שהבהילו אותנו בו כל כך הרבה כלי תקשורת, התגלה כציבור כואב אך מרוסן ברובו הגדול. הירייה שכולם חששו ממנה לא נורתה, והפצעים האיומים שדיברו עליהם לא נפערו. המהירות שבה התקפלה ההתיישבות בגוש-קטיף ועזה טפחה על פניהם של מי שכתבו שיש כאן מרד נגד הממשלה ושלטון החוק.
היו כאן יותר פגיעות בטעם הטוב מפגיעות בגוף. הנפש היא כבר סיפור אחר. החדשות הטובות הן שפירוק ההתיישבות לא חולל לא מרד ולא נעליים. החדשות הרעות הן שיש אפשרות של מרידה שקטה: הסתגרות כואבת של המחנה בתוך עצמו, ניכור מהחברה הישראלית, המעטה בהשתתפות המרשימה של הדתיים לאומיים בצה"ל, ואולי בתחומים נוספים.
עוד חדשות רעות הן שיותר מדי אנשים בחברה הישראלית לא מסוגלים להזדהות לא עם הכאב ולא עם תחושת החורבן של הציונות הדתית. לאורך הדרך חזרה השתרכו שיירות של מתיישבים מפונים, ובצדי הכבישים עמדו מפגינים ונשאו כרזות עידוד ונחמה. כולם היו כתומים. לא היו שם כחולים שבאו להפגין אהדה והשתתפות. הרגשתי אשם ונופפתי יד לעבר ילד שהשקיף בעגמומיות מחלון אוטובוס המפונים שאותו עקפתי. הוא לא השיב נפנוף.
נא להמתין לטעינת התגובות
