על התנחלות והתנתקות
שולמית אלוני מבינה את כאבם של המפונים, אך מברכת על סיום עידן הקולוניאליזם הכוחני והיהיר בעזה
זוכרים שמשה דיין הכריז כי מוטב שארם א-שייח' ללא שלום משלום ללא שארם א-שייח'? ובכן דיין כשר חוץ יזם את השלום עם מצרים ושארם, היא העיר אופירה, התפנתה מיושביה. כך גם די-זהב, נואייבה ויישובי החקלאים בפתח רפיח.
את כל זאת שוכחים, זה לא דרמטי. זוכרים רק את פינוי ימית המתפרעת בשל קנאים ממפלגות הימין הדתי והחילוני שהודרכו על ידי רבנים שומעי קולות הממציאים מחדש את ההלכה. שם הייתה טראומה כי רצו ליצור טראומה.
פינוי יישובי רצועת עזה הופך מדינה שלמה לאחוזת תזזית והיסטריה. כל הצבא מגויס. המשטרה הפקירה את אזרחי הארץ לשוד, לרצח ולגניבה ועסקת בפיוס וגילויי אהבה לקבוצות קנאים ולנוער מוסת על ידי רבנים, שזה כבר קבעו כי זכותם לנשל, לגרש ואף להרוג את ילידי הארץ הערבים- פלשתינים.
את כל שלמדנו על אהבת האחר והחובה כלפיו, אף את העובדה שאלוהים אוהב את הגרים "כי גרים היינו בארץ מצרים" (דברים י' 18) כל זה נזרק לפח.
רבנינו החדשים, כולם עובדי ציבור המקבלים את שכרם מהמדינה ה"דמוקרטית", מצאו פסוק אחר שמחייב אותם - "החרם תחרים אותם לא תכרות להם ברית ולא תחנם" (דברים ז' 2) אף שהדבר נאמר על שבעת עמי כנען שאינם קיימים, החליטו ליישמו על ערביי ארץ- ישראל.
יש שהלכו למעלה מזה. לא רק "לא תחנם", היינו לא תיתן להם לגור בסביבתך, אלא מצווה להרגם משום שהם עמלק וכו' וכו'.
וכך, במשך שנים המתנחלים בכוח רבניהם ומנהיגיהם, בעזרת הממשלות ושריהן, הצבא והמשטרה וכל מערכת אכיפת החוק, היו שותפים לגזל אדמות, להריסת בתים לעקירת עצים (כולל עצי זית עתיקים שסוחרים בהם בכסף גדול בישראל המתעשרת).
הרב אליהו אף טען שהכול מותר שהרי גם "האוויר שהם נושמים הוא שלנו". אפילו היום, מול הפרץ האנטי-דמוקרטי של הימין, אין משתמשים בגז מדמיע או זרנוקי מים – דבר שהיה מפנה שוטרים רבים לדאוג לכלל אזרחי המדינה.
כל המתנחלים ברצועת עזה ובגדה המערבית ידעו היטב שהם מתיישבים מחוץ לתחום השיפוט של מדינת ישראל; כולם ידעו שהאדמה שהם יושבים עליה היא אדמת גזל; שחוף הים היפה בו התאהבו ניתן להם על ידי גירוש תושבי האזור; כולם ידעו כי למענם עוקרים מטעים, הורסים בתים, לעיתים על כל תכולתם ועל יושביהם; כולם ידעו שהם חיים בשפע על חשבון הציבור וכי הצבא והמשטרה משרתים אותם ואף נהרגים בשלם.
אבל רבניהם ותומכיהם מאנשי ארץ ישראל השלמה הפכו אותם ל"חלוצים", ל"שליחי הציבור". ממש רוח אלוהים שורה עליהם ועל הנוער הפרוע והמתפרע שלהם, אשר אנשי המשטרה מפנקים אותם באהבה. ואין פלא שכך, הרי בלא שיתוף פעולה אקטיבי של גורמי השררה, כל מעשיהם לא היו נעשים.
היום הם מתרפקים על עץ ששתלו, על וילה מהודרת שעליהם לעזוב (בתנאים טובים מאוד). הם ומנהיגיהם מעולם לא נתנו דעתם על אלה שאותם גירשו, שבתיהם נהרסו וגידוליהם
גם לעניי ישראל, ליושבי עיירות הפיתוח ומושבי הגבול של עולים, שנשלחו לשם בלא דעת לאן נשלחו, אשר הפכו לבנים חורגים לממשלות, לעשירי הארץ ולרבניהם המתלהמים של המתנחלים, גם להם לא גילו "אדוני הארץ" הגזולה שום אמפטיה.
אנשי אופירה, די-זהב ונואייבה עזבו בצער ובכאב. בפרידה מכובדת תוך התכנסות בבית הספר, הורדת הדגל ושירת התקוה. אך הם לא נחשבים, פשוט מפני שהיו "סתם" אזרחים שהבינו את חשיבותו של השלום.
אין לי שום אמפטיה לקולקטיב האתנו-צנטרי, המתנשא והיהיר של המתנחלים ורבניהם. אבל לבי לבי לתושבים, שהוליכו אותם שולל והבטיחו להם אושר ועושר.
האימפריאליזם התקפל ונעלם ועמו נהדפה הקולוניזציה. הכוח העביר אותנו על דעתנו. התאהבנו בו ובכיבוש, ועל כך רגזה הארץ ולא יכולה לשאת עוד "עבד כי ימלוך ונבל (עני מרוד) כי ישבע לחם".
הכותבת היתה בעבר שרת החינוך והתרבות, שרת התקשורת וכלת פרס ישראל
נא להמתין לטעינת התגובות
