הזירה הלשונית: לאן ילך הכושי?
למה הסקרנות הרגה את החתול, עד כמה קרובה סכין לסכנה ואיך נהנים יותר, עם יו"ד או בלעדיה? שאלות ותשובות, חלק ב'
מקור הפתגם עממי, והוא מתייחס לנוהגו של החתול לתחוב את אפו בכל מקום. הוא צוטט לראשונה בכתובים בסיפורו של או הנרי "Schools and Schools" מ-1909 בנוסח "סקרנות גורמת לדברים נוספים מלבד הריגת חתולים". לפתגם המקורי חלק שני: "הסקרנות הרגה את החתול, שביעות הרצון החזירה אותו".
יעוד גונן שואל: מה מקור הביטוי "הכושי עשה את שלו-הכושי יכול ללכת"?
הביטוי נטבע על יד המחזאי פרידריך שילר במחזהו "פיאסקו" מ-1783.
רוני סיבוני שואלת: מה מקור הביטוי "חף מכל ידע" (או "חף מכל הבנה")?
"חף" פירושו נקי, ומקורו אינו ברור. בהופעתו כ"תמים, נקי מחטא" בספר איוב, בפסוק "זך אני בלי פשע, חף אני ולא עוון לי", הוא נחשב מילה ללא שורש, אך גם כאן "חף" מקביל ל"זך". בהופעות אחרות הוא נקשר לשורש ח.פ.ף, ניקה, ובתלמוד כבר חופפים את הראש. הביטוי "חף מכל ידע" הוא אירוני: האיש "נקי מידע", כאילו ידע והבנה הם סוג של חטא.
עמירם רביב שואל: קראתי באחד העיתונים את המשפט "לברור את המוץ מהתבן". ככל הידוע לי מדובר בשיבוש.
תבן הוא הקש שנותר אחרי הדיש. מוץ הוא הקשקשים העוטפים את גרגרי השיבולים. הבר הוא התבואה עצמה, הגרגירים המלאים. הביטוי "להפריד (או לברור) את הבר מן התבן" מופיע כבר בימי הביניים אצל רד"ק: "נפה היא הכברה שמניפין בה התבואה ואותה אינה לשווא אלא לברר הבר מן התבן", ובמשמעות המושאלת של הבחנה בין עיקר לטפל אצל הרשב"א (מן המאה ה-13): "ואתה בשכלך הבר, תברור התבן מן הבר". מקורו בספר ירמיה: "מה לתבן את הבר? ". "להפריד (או לברור) את המוץ מן התבן" הוא שיבוש נפוץ גם בסדר הפוך. גרסה יצירתית נוספת: "להפריד את המוץ מן הבר".
מאיר צמח שואל: מדוע אומרים "למתוח ביקורת"? איזו מתיחה יש כאן?
הביטוי הוא מהעברית החדשה ולא מצאנו לו מקור לועזי ישיר. ייתכן שהתגלגל מהביטוי "למתוח את הדין", להחמיר בדין, שמקורו בתלמוד. אפשרות אחרת היא שיש כאן גלגול מאנגלית: level criticism, להעביר או להעלות ביקורת.
טדי לבנקופף שואל: בציבור נפוץ הביטוי "מגרד לי". האם זה ביטוי תקין?
"מגרד לי" היא צורה דיבורית. "מגרד" הוא מה שקרוי פועל יוצא, מי שחורץ או משפשף בציפורניו דבר מה בחוזקה. "מגרד לי" הופך כאן לפועל עומד: "אני חש גירוד". הצורה נולדה, כמו במקרים דומים, באמצעות אנלוגיה. "כואב לי": אני חש כאב. "מגרד לי": אני חש גירוד.
רובי שואל: בזמן ארוחת ערב עם האחיין שלי מצאתי את עצמי מונע ממנו לשחק עם הסכין, ואומר לו, "אסור, סכין זה מסוכן". האם יש קשר אמיתי בין "סכין" ל"סכנה", או שזה צירוף מקרים?
אין כל קשר בין השניים. "סכנה", מהשורש ס.כ.ן, קשורה לשורשים קרובים בשפות שמיות במשמעות דומה, והיא מתייחסת למגוון מצבים שהחשש מדקירת סכין אינו הבולט ביניהם. "סכין" היא מילה תלמודית ללא שורש, המקבילה למילה המקראית שכין, המופיעה פעם אחת, בספר משלי. "סכין" מזכירה את המילה הארמית שכינא, הקשורה כנראה לשורש הקיים גם בעברית שֹ.כ.ך, לשפד, שממנו נגזרה בין היתר סיכה.
רבקה שרמן כותבת: מה הקשר בין "כתם" במשמעות רבב, לכלוך, לצבע הכתום?
אין קשר. "כתם" במשמעות הראשונה קיימת בשפות שמיות רבות. לצדה מופיעה "כתם" במשמעות זהב, כמו בפסוק בשיר השירים "ראשו כתם פז". מקורה המשוער מיוחס ל"כותימו", צורף זהב באכדית, שמקורה במילה השומרית "קודים", באותה משמעות. מכאן נגזר הצבע הכתום הדומה לזהב.
נעמי שואלת: מה הקשר בין המילים נבל ומנוול?
"נבל" בא משורש נ.ב.ל במשמעות מתועב, מזוהם (כמו ב"ניבל את פיו" ). מנוול בא משורש נ.ו.ל במשמעות דומה, הנחשבת צורת משנה של נ.ב.ל, ולמעשה מדובר בשורשים אחים.
עמירם רביב שואל: יותר ויותר אני נתקל ב"תת" בלשון רבים: תתי-מבחנים, תתי-סעיפים, תתי-אלופים ותתי-מקלעים. לפי הבנתי אין ל"תת" לשון רבים.
"תת" היא קידומת שמשמעותה "להיות משנה ל..." או "להיות מתחת ל...", ואין לה מעמד עצמאי (בניגוד לקידומת "רב", היכולה לקבל נטיות). את הריבוי יקבל שם העצם או התואר אחריה: תת-מערכות, תת-תקניים, תת-אלופים.
יואש שואל: מה הכתיב הנכון, ליהנות, להנות או להינות?
הדוגמאות כולן משורש ה.נ.ה (או ה.נ.י) בבניין נפעל, וצורת העבר היא נהנה. הצורה על פי הבניין צריכה להיות אם כך "להיהנות", כמו "להיפגש", אבל שני עיצורי ה"א רצופים הופכים את הביטוי קשה להגייה, ועל כן נוצרה "לֵיהָנוֹת" כבר במשנה. פעלים בבעיה דומה נוהגים בחוסר עקביות. ב"נהרס" ו"נהפך" נשארות שתי הה"א על כנן ("להיהרס", "להיהפך"). בפועל
אלעזר שואל: איך כותבים, "דרמתי" או "דרמטי"?
בתעתיק המקובל מאנגלית t היא טי"ת ו-th היא תי"ו. מכאן שיש לכתוב דרמטי (dramatic), וגם "סינתטי" (synthetic) ולא סינטתי.
רשמתי עוד ספר
תגובות רבות התקבלו לענייני רשם-כתב ("הזירה הלשונית", 22.7). ד "ר רינה בן-שחר כותבת: "אורלי קסטל-בלום, בסיפורה 'נפילתו', בקובץ 'סיפורים בלתי רצוניים' (1993), עושה שימוש בהבדל בין שני הפעלים כדי ליצור הגחכה של מקצוע הסופר בעולם המודרני. הנביבות והקלישאיות במלאכת הסופר המודרני מובעים בין השאר במשפט כזה: 'בתקופת היעדרה רשמתי עוד ספר, שאני חשבתי שהוא הטוב ביותר שלי'" ( עמ' 93).
דב אבידב כותב: "רַשָּׁם הוא מקום של כבוד בבית המשפט. כך נקרא שופט טרם מינויו לבית משפט מחוזי או עליון". יעקב מוסיף: "המילה רשם משמשת בעברית לצורך נוסף: רשם הקואופרטיבים (האגודות השיתופיות), רשם העמותות, וכו'". רשם הוא שם משותף לתפקידים שיפוטיים שונים, ואינו בהכרח שופט.
אברהם דובדבני מביא את מקורו של "כתב נפוס" (השם שניתן לתעודת לידה בראשית תחיית השפה): "'נפוס' היא מילה ממקור שמי, נפש, נשמה, נשימה. בערבית נפוס היא צורת הרבים של 'נפס', כלומר נפשות, והמילה התגלגלה לטורקית (nufus) במשמעות אוכלוסייה. סביר מאוד שבמונח יש שימוש בתרגום מילולי של המונח הרשמי הטורקי לרישום אוכלוסייה: "nufus kutugu". תודה לאברהם (ולאחרים) על התיקון.
מזוינים במכתבים
אלישע פרוינד מזכיר נשכחות הקשורות בכתב ובכתיבה:"' מכונת הכתיבה', שפסה ועברה מן העולם עם כניסת המקלדת, ה'מכתביה', אותו תיק מסמכים שקדם לתיק ג'יימס בונד, וה'מכתבה' - שולחן הכתיבה. היו ימים שהמזכירה היתה 'כתבנית', כולנו שקדנו על הקליגרפיה, היא 'כתיבה תמה', ובין כסה לעשור בירכנו זה את זה בכתיבה וחתימה טובה, כדי שלא נמצא את עצמנו חס וחלילה ברשימה השחורה".
הגולש ישראל סבא כותב: "אחד מילדי גבעתיים התעקש לקרוא לעיפרון מַכְתֵב, על משקל כלי עבודה (מרצע, מכבש). הוא התמיד בכך מספר שנים". כאן מזומנת לישראל הפתעה. עוזי אורנן מספר ב"מילון המילים האובדות" כי ב-1911 נכתב בעיתון "החרות" עם פתיחת שנת הלימודים: "מחנה גדול ועצום של 710,000 ילדים גדולים וקטנים משני המינים מזוינים בעפרונים מַכְתֵבים ומחברות, התנפלו על חמש מאות מצודות הלמוד, הם בתי ספר". אז מה נשתנה?
מרעישי לכת
עוד מצקלונו של רם אזרח:
"אני, שהשחיתות היא נר לרגלי" (מאזין שיצא נגד שחיתות ברשות שדות התעופה, בתוכנית "יש עם מי לדבר" עם גדעון רייכר בגל"צ).
"אין בספר חידושים מרעישי לכת" (משתתפת בדיון רדיופוני ברשת ב').
"התולעת עלולה לקטול, עד כדי מוות של בעל החיים" (וטרינר בתוכנית של אודטה בערוץ 10).
ותרומת המדור: "המחיר של הספר צריך להיות שווה נפש" (נשמע בדיון על שיווק ספרים).
נא להמתין לטעינת התגובות
