אלוהים לא ייתן לזה לקרות
מה הקשר בין הנוצרים הראשונים, כת אמריקאית של מעריצי חיזרים ומתנגדי ההתנתקות? תומר פרסיקו על הפסיכולוגיה של הדיסוננס הקוגניטיבי. כתבה ראשונה בסדרה אקטואלית במיוחד
מסממניה של ציביליזציה הוא קיומה של אידיאולוגיה. אידיאולוגיה זו, המשותפת לבני האדם המהווים את אותה חברה, אינה חייבת להיות מורכבת, ודי בה שתכלול כמה קווים כלליים של דין וחשבון על המצב הנוכחי (של העולם, של האדם, של האל), ואמירה ברורה באשר לעתיד: לא רק מאיפה באנו, אלא גם, ובעיקר, אנה אנו הולכים. שכן בשונה מתיאוריה, אידיאולוגיה לא רק מנתחת את ההווה, היא גם מצביעה לעבר העתיד. במילים אחרות, אידיאולוגיה היא בראש ובראשונה תשובה לקריאה הנואשת הבוקעת מגרונותיהם של ההמונים: עד מתי, לעזאזל, יהיה כל כך רע?
ומכיוון שתמיד היה רע, ההיסטוריה האנושית, לפחות מאותה עת שהיא ראויה להיקרא היסטוריה, רצופה אידיאולוגיות. מאז שאפלטון קבע שה"אידאות" הן השלמויות השמימיות אשר להן העולם החומרי הוא רק צל דהוי, האידיאלי היה מילה נרדפת למושלם, אשר מולו הריאלי הוא תמיד נחות ולא מספק. ההרגשה שחייב להיות משהו נוסף מעבר למצב הנוכחי, והכמיהה להשגתו שוברות את גבולות הזמן והמקום כאשר מדובר בבני אדם, ואכן יצירת אידיאולוגיות והניסיון לחיות על פיהן הן פעולות אנושיות כל כך, עד כי נראה שלהיות אדם משמעותו האכזבה העמוקה מהמצב כפי שהוא, והניסיון העיקש לדמיין איך הדברים "צריכים להיות".
תכונה שמשותפת לכל האידיאולוגיות היא נטייתן להיכשל כישלון חרוץ, ולהיות מוחלפות באידיאולוגיות חדשות, אשר גם להן ממתין גורל דומה. אלא שבעוד שהאידיאולוגיות מתחלפות, בני האדם האוחזים בהן מסרבים פעמים רבות להרפות, וכך יוצא שאידיאולוגיה שכל הסימנים האובייקטיבים מראים שכשלה ממשיכה להינשא בלהט על ידי מעריציה המשוכנעים כי היא בלבד התשובה לכל תחלואי העולם.
הדבר בולט במיוחד בענף אידיאולוגי נכבד הנקרא אסכטולוגיה, כלומר "תורת-הסוף" (אסכטוס ביוונית = "אחרון"). מראשיתה אהבה האנושות לדבר על סופה, והגיגים על מה שיתרחש באחרית הימים נפוצים כמעט בכל תרבות. בעוד המזרח מנבא את מחזורו של העולם כחלק מתבנית הזמן המעגלי החביבה עליו, היהדות הביאה למערב את הרעיון המשיחי, כלומר הבנת ההיסטוריה כנעה על חץ ליניארי של זמן שעתיד לבוא לידי סיום פתאומי כאשר הלז יפגע סופסוף במרכז מטרתו.
ישעיהו
תאריך התפוגה של רוב רובן של התחזיות האסכטולוגיות נמצא רחוק כל כך בעתיד עד כי המאמינים בהן למעשה אינם יכולים להתבדות, אולם קורה לא מעט שנביאים או משיחים למיניהם מעיזים להצהיר שקץ הזמנים קרוב מאוד ושלא יעברו ימים רבים לפני שכולנו נמצא עצמנו ממש באחריתם. מיותר לציין שעד היום כל נבואה שכזו על "אחרית הימים" כשלה.
כעת נשאלת השאלה מה יעשה המאמין האדוק, אשר היה בטוח בכל לבו כי ממש עוד רגע ההיסטוריה תשתנה וסופו של העולם כפי שאנו מכירים אותו יבוא, והנה העובדות היבשות להחריד טופחות על פניו. האם "יתפקח" מתוך "עולם האשליות" ששקע לתוכו? האם "יתעורר" מן "הסרט הרע" שנתפס לו? האם אמונתו תגווע והוא יחזור לחיות חיים "נורמליים"? התשובה, גברותי ורבותיי, היא לא.
אחת התיאוריות המעניינות בפסיכולוגיה היא תיאורית "הדיסוננס הקוגניטיבי" של לאון פסטינגר. פסטינגר היה הראשון שחקר לעומק את אותו דפוס מוזר, בו המחזיקים באמונה מסוימת, אשר מבחינה עובדתית ברור שהתבדתה, אינם מרפים ממנה. כאמור, בעיקר נפוץ הדבר בדתות וכתות אסכטולוגיות, אשר כוהניהן או נביאיהן חוזים התרחשות מסוימת וזו מבוששת לבוא (אף אם נקבע לה תאריך מדויק). והנה, למרות ציפיותיו של האדם מן השורה, הרי שחסידיו של אותו נביא שכשל אינם זונחים אותו. אדרבא, פעמים רבות פירותיו הבאושים של הכישלון דווקא מנפיקים זרעים של להט כפול ומכופל ומחויבות למטרה שכמוה טרם נראתה. נשאלת השאלה: מדוע זה קורה? משיב פסטינגר: משום המנגנון של הדיסוננס הקוגניטיבי.
דיסוננס קוגניטיבי, בקצרה, מתרחש בכל פעם שידיעה או אמונה או פעולה שלנו סותרת ידיעה או אמונה או פעולה אחרת. למשל, אם אנחנו יודעים שדיבור בטלפון סלולרי צולה לנו את המוח בקרינה ואנחנו בכל זאת מדברים, הרי שאנחנו במצב של דיסוננס קוגניטיבי. עכשיו, יותר מאשר לא נעימה לנו הקרינה, לא נעים לנו הדיסוננס (כנראה שיש לנו איזשהו רצון כמוס להיות שלמים), ולכן, אומר פסטינגר, נחתור להתגבר עליו כמה שיותר מהר, בדרך כלל על ידי המצאת תירוצים שונים, מדוע בכל זאת "זה בסדר". כמובן, במקרה של הדיבור בסלולרי, זה לא ממש קשה (הרי "אני בכלל לא מדבר/ת הרבה") , ומאידך אפשר גם להפסיק לדבר (נו, תיאורטית); אבל מה אם האדם משוכנע ובטוח כל כולו באמונה שלו או במעשיו, מה אם כל חייו סובבים סביב חזון מסוים, והנה מתחוור לו מעל לכל ספק כי חזון זה לא יקום ולא יהיה? דבר כזה, אומר פסטינגר, למעשה כמעט אף פעם לא יקרה, שכן אותו אדם, אף אם כל העובדות מצביעות על כך, לעולם לא יכיר בכך שהחזון על פיו הוא חי אינו אמת. כל תירוץ ורציונליזציה בעולם יישלפו, ואף המציאות עצמה תוכחש, ובלבד שלא ייפול עמוד התווך האמוני שמחזיק את רצפת הפלקל האידיאולוגית של אותו אדם.
תופעה דומה לזו, הנובעת למעשה מאותם כוחות נפשיים, אנו מוצאים כאשר חסידיהם של מורים רוחניים שסרחו ממשיכים להאמין באדוניהם בדבקות קיצונית אף יותר מזו שבערה בהם לפנים. אלף כבאים לא יצליחו לכבות את אהבתו הפנאטית של החסיד למורו, ואלף תירוצים נולדים מדוע זה האחרון בכל זאת ועל אף הכל זכאי מכל פשע, טהור מכל אשמה, תם ושלם כצליל מעוגל של קערה טיבטית.
הצלחת תהליך הכחשת המציאות תלויה, מוסיף פסטינגר, בעיקר בשני דברים: המידה בה האדם "משקיע" באמונתו או פועלו, והתמיכה שהמאמין מקבל מאחרים. ההשקעה באמונה המסוימת יכולה להתבטא בזמן, כסף או בפעולה - בניגוד למה שניתן לצפות, הידיעה כי הגאולה או הקץ יגיעו במהרה אינה חייבת להתפרש על ידי המחזיקים בה כהזמנה להמתנה פאסיבית, אלא פעמים רבות בדיוק להפך: כקריאה לפעילות נמרצת ואף כרשיון לפריצת מסגרות והתרת רסן. ככל שהמאמין מחויב יותר לעניין, כך עולה הסיכוי שהוא לעולם לא ישוכנע שטעה.
התמיכה שאותו אדם מקבל מאחרים, כלומר מחברים-מאמינים היכולים לעודד ולהרגיע את המאמין במצוקה, היא הציר השני העוזר לשמור על האמונה למרות התבדותה. על כן כל כך חשוב המעגל החברתי הסגור של הכת, בו כל המאמינים שותפים למבוכה האמונית, ודואגים לחזק זה את ידיו של זה.
על פי פסטינגר, קבוצות חברתיות המחזיקות באמונה הנמצאת בסכנה, יוצאות על פי רוב מהמשבר האמוני לא רק מחוזקות מאוד באמונתן, אלא פעמים רבות פותחות דווקא אז במסעות מיסיונריים כדי לשכנע אחרים בצדקת דרכן. הדוגמא הקלאסית לכך היא כמובן הנצרות, שככת בוסרית ספגה מפלה אחרי מפלה, הן כאשר משיחה הכריזמטי הומת, והן כאשר לא התמלאה הבטחתו המפורשת להביא את "מלכות האלוהים" (עוד לפני מותם של חלק משליחיו - לוקאס 9:27). האם התגברו הנוצרים הראשונים על המבוכה? האם הם גם התחילו בפעילות מיסיונרית נמרצת? אכן, ממש כשם שהאפיפיור קתולי.
פסטינגר עצמו (בספרו "When Prophecies Fail") עקב אחרי כת קטנה שניבאה בסוף שנות החמישים את חורבן העולם על ידי שיטפון, בגלל חטאיו. חברי הכת עצמם היו אמורים להינצל ברגע האחרון בעזרת ידידיהם החיזרים שיבואו לאסוף אותם בצלחות מעופפות. הם קבעו תאריך מדויק למאורעות, שכמובן לא התרחשו. אלא שבמקום לעמוד על טעותם, כאשר תחזיותיהם לא התגשמו נעשו חברי הכת אקטיביים עוד הרבה יותר מאשר קודם וביקשו לצרף עוד ועוד אנשים לשורותיהם. את עובדת הישרדותו הפלאית של העולם הם הסבירו בכך שתפילותיהם המאומצות ריככו את לבו של האל. הכישלון, אם כן, לא רק שלא שבר את רוחם, אלא נתן להם משנה מרץ.
אם נרצה דוגמא עדכנית ביותר, הרי שדי להתבונן בגל הכתום המציף את המדינה: מי שמעלה בדעתו שכל המהומה היא אך ורק על מעבר כפוי מווילה אחת על חוף הים לווילה שניה על חוף הים ראה כנראה יותר מדי ערוץ 2. הכוחות המניעים את פעולות המחאה האדירות שאנו מוקפים בהן בימים אלו נולדו כתוצאה ישירה של תחילתו של דיסוננס קוגניטיבי: רבבות חובשי כיפה סרוגה מאמינים שכיבוש הארץ והריבונות המדינית שהעם היהודי זכה להם בדורות האחרונים אינם מעשים פוליטיים או הגשמה של זכויות לאומיות - זוהי "ראשית צמיחת גאולתנו", כלומר תחילת הדרך שאמורה, שחייבת, להוביל במהרה לבואו של המשיח ולגאולה שלמה. התיאולוגיה הזו תחילתה ברב אברהם יצחק הכהן קוק (1865-1935) והמשכה בבנו, הרב צבי יהודה קוק (1891-1982). הראשון ראה בעליית יהודים לישראל, גם אם אלו חילונים וגם את מטרותיהם סוציאליסטיות, סימן המבשר את אתחלתא דגאולה (זאת בניגוד לרוב המכריע של הרבנים דאז שראו בכך מעשה של מרד כלפי שמים). השני קבע בצורה חד משמעית כי המדינה, גם אם הוקמה ונמשלה על ידי מחללי שבת ובועלי נידות, היא כסא ה' על פני האדמה (נדמה לי שליבוביץ' ביכה פעם את המימד הפאשיסטי החריף בתורתו של הרצי"ה קוק, ולראייה ציטט את הכרזתו של האחרון על כך שהמדים של חיילי צה"ל מקבילים בעיניו לבגדי השרד של הכהן הגדול בבית המקדש), שמנהיגיה הם "מלאכי ה'" ושאנו לא בתחילתו, אלא ממש בעיצומו של תהליך הגאולה.
האמונה היא לא רק שכיבוש שטחי ארץ ישראל מזרז את הגאולה ומכיוון שיש כיבוש, הרי ש"אין לך קץ מגולה מזה", אלא ש"גאולה שלישית אין לה הפסק", כלומר תהליך הגאולה הזה (אחרי גאולת יציאת מצרים וגאולת העלייה בימי עזרא ונחמיה) הוא תהליך גאולה המתמשך ברצף עד סופו הטוב. משום כך כל חזרה אחורה בתהליך הגאולה (היינו: החזרת שטחים) אינה אפשרית - אלוהים פשוט לא ייתן לזה לקרות. כאשר החזרת שטחים אכן ממשמשת ובאה, הדיסוננס הקוגניטיבי הנוצר ממצב זה ברור. כך גם ברור, שעל אף המשבר האמוני הקשה שנקלעת אליו הקהילה המדוברת, היא תשרוד, ואף תצא מחוזקת באמונתה: ככה זה, גילה לאון פסטינגר.
על התפתחותה של התיאולוגיה הזו, אחת המרתקות ביהדות של ימינו ולבטח בעלת ההשפעה הגדולה ביותר על העם היהודי כיום, בשבוע הבא.
נא להמתין לטעינת התגובות
