יחף, בלי משקפיים וחצי עירום, בגין רתח מזעם - ולא הוציא מילה מפיו
בן-גוריון הורה להתנקש בבגין, מנהיג האצ"ל סירב לנטוש את האונייה ונזרק למים ורה"מ ניצל מניסיון חיסול. ותיקי אצ"ל מביאים את גרסתם לאלטלנה
טהורי הלך לעולמו לפני כשנתיים. הוא מת ממחלה קשה שהלכה וערפלה את מוחו. ב-1999, לפני כניסתו לבית החולים הגריאטרי, הוא סיפר לי את הסיפור המלא על שעות ההשפלה ההן, שעליהן לא העז לדבר עם בגין עד ליום מותו.
"רק עליזה בגין ידעה היטב מה אירע, ומדובר בסופו של דבר בסוג של סוד משותף שאסור היה לדבר עם מנחם בגין עליו" סיפר טהורי, "אבל אני נשבע שבגין ידע היטב שזו היתה שעת הציד. ברור היה לו שבן-גוריון בשעות ההן תבע את ראשו, ושהוא לא היה מוכן להסתפק בפחות מחיסולו הפיזי של מנהיג האצ"ל".
אלטלנה היתה נחתת אמריקנית ישנה שרכשו אנשי אצ"ל באירופה מגרוטאות הצבא האמריקני. היא היתה אמורה להביא כלי נשק, רובם לצה"ל ומיעוטם ללוחמי האצ"ל שהמשיכו לפעול בירושלים גם אחרי הקמת הצבא הישראלי. בן-גוריון היה משוכנע שהנשק בספינה אמור לשמש להפיכה שלטונית. מכאן הדרך היתה קצרה לפקודת האש ולתוצאה הקטלנית: 16 מנוסעי האונייה נהרגו והנשק עליה טבע במצולות הים;
שמואל כץ, שארגן את גיוס הנשק לספינה, משוכנע שמטרת הירי על אלטלנה היתה אחת: לרצוח את מנחם בגין. הוא מספר שיצחק רבין, אז מפקד הכוח שהוצג על גג בית הפלמ"ח ברחוב הירקון, סיפר לו לפני שנבחר לראש הממשלה ב-1992: "כשהחבריה שלי על גג בית הפלמ"ח רק שמעו שמנחם בגין נמצא על סיפון האונייה, הם ירו עם כל הלב".
על ראשו של טהורי עמד בשנותיו האחרונות של המנדט הבריטי פרס בגובה 5,000 לירות שטרלינג. במחתרת הוא כונה "גונדר יצחק", אך בחיי היומיום שימש אותו הכיסוי של סוחר צעצועים מרחוק לוינסקי בשם ארתור שניידר.
"במהלך הלילה עשיתי את דרכי מכפר-ויתקין (מקום מעגנה הקודם של אלטלנה – ר"ה) לתל-אביב, שם העלינו את בגין על סיפונה של האלטלנה אחרי שהחלו יריות מכיוון אנשי ההגנה שעל החוף. בגין, רגע לפני שקפץ על סירת העץ שהובילה אותו למה שנראה ככתם שחור גדול בלילה ללא ירח, פקד עליי: 'יצחק, הוא קרא לי בשמי המחתרתי – 'חזור לתל-אביב והמתן להתפתחויות'".
יוסק'ה נחמיאס, לוחם אצ"ל, היה על האלטלנה וירד ממנה אל החוף לפני פרוץ הקרב. "עם הישמע הצרורות הראשונים שבתי ועליתי באמצעות חבל אל הסיפון", הוא מספר, "השעה היתה כבר עשר בבוקר. בגין התרוצץ על הסיפון, רגליו יחפות, ונתן הוראות לחברים. פתאום התחילו לירות עלינו מגג בית הפלמ"ח, מה שהיה קרוי באותה שעה מלון ריץ'. בגין נתן הוראות לא לענות ליריות. כמה מהחבריה קפצו למים, והירי עליהם לא פסק.
"בגין קשר חבלים, הוריד פקודות, אסר עלינו להשיב אש. כל כמה דקות היתה ירייה מכוונת לעברו מבית הפלמ"ח. היה ברור שצלף או מישהו מבקש לחסל את בגין. ניגשתי אליו כמה פעמים וביקשתיו: 'המפקד, אנא, רד מהסיפון'. בגין אמר לי: 'אני המפקד, אני אשאר על האונייה כאחרון החיילים'.
נחמיאס נאלץ להיעזר בשולה סלונים. "שולה לקחה את בגין באיזו אמתלה הצדה והוא כבר לא קיפץ על הסיפון", הוא מספר, "אני תפסתי שתי חגורות הצלה צהובות, ניגשתי לעבר שולה ובגין, תפסתי את בגין חזק בזרועו ואמרתי לו: 'המפקד, אני מצטער, אנא ממך, אני פוקד עליך לקפוץ לים'. בגין סירב. תפסתי אותו בחוזקה ביד אחת, שולה תפסה אותו ביד השנייה, הצמדתי לו חגורת הצלה לחזה ובחגורת הצלה נוספת קשרתי לו את הרגליים שיצוף. אמרתי לשולה וספרנו 'אחת ושתיים', וב'שלוש' העפנו את בגין הצנום היישר אל הגלים".
כעבור כמה שעות פגש טהורי את בגין ברחובות תל-אביב. "בעוד אני יוצא מבית החולים פרוינד ומתקדם מערבה לכיוון שכונת נווה-צדק, הבחנתי ממרחק כמאה מטר בדמות שצועדת מעיקול הרחוב", שחזר טהורי, "התקרבתי וככל שהתקדמתי נוכחתי לראות שזהו בגין. הוא היה יחף, שיערו פזור ורטוב, ללא המשקפיים, על גופו לבש מכנסיים שחורים ספוגי מים, חצי עירום וגופייה בידו.
"מנחם התקדם לעברי ופניו אמרו הכל. הוא שתק, רועד ואחוז זעם, כאילו עוד רגע יתפוצץ. לא הוציא מילה מפיו. קראתי לו 'מנחם, זה אתה?', והוא לא ענה לי. כשהתקרבנו זה לזה נראה היה שרק עכשיו החל להציק לו חומן הרותח של אבני המדרכה. ניסיתי לקחת אותו ולהרימו על הידיים, כי ראיתי שהוא מותש ועוד רגע ויתמוטט לי על המדרכה".
לפתע הגיחה מקצה הרחוב בנסיעה איטית שריונית ועליה סמל הפלמ"ח. "ביקשתי ממנחם שניכנס לאיזו חצר צדדית, שאליה תמיד התגנבנו ממשמרות החיילים הבריטים", סיפר טהורי, "מנחם נעמד, נשען עלי וסינן בין השיניים בזעם כבוש: 'יצחק, אני לא בורח ולא אברח לעולם מחייל יהודי. הם לא יעזו לירות בי'".
השריונית הלכה והתקרבה ובשלב מסוים הגיח ממנה פלמ"חניק צעיר עם זקנקן. "הוא הביט אלינו ובידו הימנית כיוון את המקלע לעברנו", הוסיף טהורי, "בגין אמר לי: 'תירגע יצחק, הם לא יעזו'. הפלמ"חניק שחרר צרור לשמיים. נשארנו קפואים על מקומנו, אבל לשמחתי הם לא זיהו עם מי יש להם עסק, ואחרי שתי דקות החלה השריונית נעה לכיוון אלנבי".
אחרי המפגש המצמרר יצאו בגין וטהורי לכיוון חדר המפקדה העורפי בבית החולים פרוינד ברחוב יהודה הלוי. "פרסתי שמיכת צמר צבאית על הרצפה וביקשתי שייגש להתקלח. וכל אותו הזמן אני בטוח שמחפשים אותו כדי להרוג אותו".
בשעות הערב הם יצאו לבית ברחוב טשרניחובסקי, שממנו נשא בגין נאום ברדיו. "עברנו בין החצרות, כי ידעתי שאם אנשי ההגנה, צה"ל או הפלמ"ח יתפסו אותו, הוא יוצא להורג כמו שהאנגלים רצחו את יאיר שטרן", הסביר טהורי, "כן, הם ביקשו את ראשו. כל טענה אחרת אינה אלא תירוצים ובדיות".
עם סיום הנאום עשו בגין וטהור את דרכם לדירת מסתור ברחוב רוטשילד. "בסביבות 3-2 לפנות בוקר, בעוד אני מסתובב ומנסה לבחון לאן ניתן להעביר את מנחם מחר, הוא קם מהשמיכה הצבאית ששימשה לו מזרן על הרצפה ואמר לי: 'בבקשה יצחק, הכן לי כוס תה עם סוכר'. הוא לגם והניח את הכוס על הרצפה החשופה, וראיתי שהוא החל להזיע קשות. הוא פשוט קדח. ואז הוא אמר: 'תראה, יצחק. עד אתמול חשבתי עוד שעם קום המדינה אוכל להתפנות ולעסוק בפרקטיקה המשפטית, להיות עורך דין'.
"ברקע עלו הדי הירי והתפוצצויות התחמושת הרבה מבטן האונייה שנבקעה לשתיים. בגין קם משמיכת הצמר, הזדקף ופנה אלי. 'יצחק', הוא אמר, 'מחר קום מוקדם מוקדם בבוקר, לך לחנות של עושה שלטים ברחוב בן-יהודה, והזמן לנו שלט ענק שיהיה כתוב באותיות ענק, ואך ורק בצבעי כחול-לבן. אתה מבין, יצחק, הלילה הקמנו את התנועה שפעם, אני מאמין, עוד תגיע לשלטון ותוריד את משטר בן-גוריון הנוראי הזה. מבחינתנו, יצחק, זו תהיה תנועת חופש. אקרא לה תנועת החירות מייסודו של הארגון הצבאי הלאומי בארץ ישראל'".
יומיים לאחר הפצצת אלטלנה כונסו חברי המחתרת בבית החולים פרוינד. "באותו זמן הארגון בירושלים עדיין לא פורק", משחזר שמואל כץ, "בגין אמר שהמצב בירושלים קשה, והביע את חרדתו ודאגתו שכמה חברים בפיקוד בירושלים, ששמעו שבן-גוריון עומד להגיע בימים הקרובים לבירה, התארגנו להתנקש בחייו. זאת, כנקמה על 16 החללים שנפלו לנו באלטלנה, שחלקם נרצחו במכוון כשהיו כבר במים ושחו מן האונייה.
"בגין אמר שצריך לדבר עם האנשים שם שיוציאו להם את השטויות מהראש. הוא לא ייתן ולא יסכים להתנקשות בבן-גוריון. בתחילה חשב בגין לנסוע בעצמו, אבל אחר כך נמלך בדעתו ושיגר אותי לירושלים, לעצור את כוונת כמה מאנשינו מעשיית הטעות ההיסטורית. בירושלים התייעצתי עם אליהו מרידור, אביו של דן, וביקשתי לקרוא את החברים לסדר. הודעתי להם בשמו של בגין כי הוא אוסר עליהם להוציא את הרעיון הנלוז הזה לפועל".
נא להמתין לטעינת התגובות
