 |
 |
|
|
| כניסת השבת: קייטנת מעשיהו |
|
|
|
| כך הפכה חגיגת יום ירושלים ב"מרכז הרב" למפגן סוער נגד ההתנתקות. הגיבורים החדשים: חוסמי הכבישים שנעצרו. הסיסמה: "נעצרנו - ניצחנו". וגם: המשיח היה כאן, אבל לא פתחו לו את הדלת |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
שבע פעמים הזדעזעו קירות היכל ישיבת מרכז הרב ממחיאות הכפיים והתשואות במהלך חגיגת יום ירושלים ביום ראשון השבוע באם הישיבות הציוניות-דתיות, הורתה של גוש אמונים ושל תנועת ההתנחלות. סימני ההתנתקות ריחפו באוויר. לצד השרשראות של דגלי ישראל והחולצות הלבנות בלטו הדגלים הכתומים, החולצות הכתומות והסרטים הכתומים שנשזרו בכל מקום אפשרי.
התנתקות מסוג אחר בלטה גם על בימת המכובדים, שמאז מלחמת ששת הימים אירחה בערב זה נשיאי מדינה, ראשי ממשלה, שרי ביטחון ורמטכ"לים. זה היה קטע קבוע: הם מגיעים, וכראוי לסמלי תקומת ישראל, מקבלים כבוד השמור לאדמו"רים. השנה, בכיר האורחים היה יו"ר הכנסת ראובן ריבלין. המארגנים הסבירו שנתניהו "קיבל רגליים קרות" ושהרמטכ"ל דן חלוץ "אמר שיש בעיה של לוחות זמנים".
אבל לקהל הגועש ריבלין הספיק. הוא התקבל בחום רב, כראוי לאחד משרידי ההוכחות שאנשי מרכז הרב הם כביכול שליחיו של כל העם. הקהל שר לו בהתלהבות: "על חומותייך עיר דוד הפקדתי שומרים", ובכיר בישיבה ביקש: "תרשום, תרשום'באיזה אהבה מקבלים אותו פה'. תרשום , תרשום" - רושם, רושם.
ריבלין הגיב להתלהבות במילים: "הנני העני ממעש" והמשיך בברכה
לנוכחים - ראשונים הרבנים, אחריהם חברי הכנסת שעל שולחן הכבוד ולקינוח: פנייה מחמיאה אל היושבים בקהל, "תלמידים יקרים - עוצמתו של עם ישראל". מחיאות כפיים סוערות.
אחריו דיבר רבה הראשי החדש של תל-אביב והרב הראשי לשעבר הרב ישראל מאיר לאו שהתקבל בשירה אדירה: "ובכן צדיקים יראו וישמחו וישרים יעלוזו וחסידים ברינה יגילו". אפילו הרב לאו, בדרך כלל זהיר מאוד בלשונו, סיפק חצי כותרת פוליטית כשהכריז: "הגענו הביתה על מנת לא להתנתק עוד". מחיאות כפיים סוערות. למרות שלא ברור אם כיוון לגוש קטיף, או אולי לירושלים.
הוא פנה לתלמידים הצעירים והסביר כי הם מכירים את אירועי ששת הימים "מהסיפורים, מהספרים. אבל האמינו לנו. מה שאנחנו חווינו לפני 38 שנה, זה לא ייאמן". הוא הדגיש את גודלם של ימי מלחמת ששת הימים: "ימים אלה טפחו על פניו של הספקן, של המהסס, של קטן האמונה, ביום שני בבוקר כ"ו באייר תשכ"ז, מחמש עד שמונה בבוקר, העם הקטן הזה קם בשלוש שעות על כל אויביו ומשנאיו, השמיד את כל שדות התעופה שלהם, השמיד את כל חילות האוויר. ובהישמע האזעקה הראשונה
ב-8:20 בבוקר זה לא היה אות לתחילת המלחמה, זה היה כבר למעשה האות לסיומה".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
צעדת יום ירושלים. צילום: אי-פי
|
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
 |
|
|
|
אחר כך המשיך הרב לאו, שלעתים נדמה שגם אם יקריא רשימת מכולת יצליח להוריד דמעות מהקהל, לתאר את הישגי מלחמת ששת הימים, והרעים בפאתוס הייחודי לו: "בשישה ימים (!): טול-כרם, שכם, ג'נין, רמאללה, יריחו, בית-לחם, גוש עציון, חברון, חאן יונס, רפיח, עזה". למשמע שמה של עזה הקהל קטע אותו. מחיאות כפיים סוערות. הרב לאו ניסה להמשיך למנות את רשימת הערים המשוחררות / כבושות, ולהסביר כי באף אחד מהמקומות לא היה ריגוש כבירושלים, אך מפאת ההתרגשות והרעש בהר הגעש הכתום כחול-לבן לא ניתן היה לשמוע.
אחר כך, היה זה הרב הראשי לשעבר הרב מרדכי אליהו שהתריס: "אין שום זכות לשום אדם בעולם, לשום איש בעולם, לשום שלטון בעולם, לשום ראש ממשלה בעולם לוותר על שום גרגיר מארץ ישראל". מחיאות כפיים סוערות. אבל שום גל מחיאות כפיים שנשמע בהיכל הישיבה לא יכול היה להתחרות עם זה שקיבל הרב זלמן מלמד, רב היישוב בית-אל, שהתייחס לחוסמי הכבישים שנעצרו. "מוריי ורבותיי הרבנים, אנחנו שולחים את ברכותינו לנוער ולמבוגרים האמיצים שנעצרו", הכריז מלמד. גם לא גל מחיאות הכפיים הרוגש הנוסף שלו זכה כשהוסיף בשוך התרועות "ושייעצרו...". ואפילו לא הגל שהגיע עם תוספת הברכה הדומה ל"חיילים ולקצינים האמיצים שממאנים להשתתף במעשה הפשע".
רבנים חשובים הביעו התנגדות לחסימות הכבישים, אבל הצעירים בהיכל הישיבה הריעו בעיניים נוצצות לעצורים. זהו, הנערים והנערות חוסמי הכבישים שהובלו למעצר, הפכו לגיבורי על. מי שלא נעצר מרגיש לא נעים.
מחוץ לישיבה, בין הדוכנים הכתומים שהציעו את מרכולתם הכתומה - עט כתום עם הכיתוב "גוש קטיף והשומרון" (חמישה שקלים), דגל ישראל כתום (חמישה שקלים), עפיפון דגל ישראל כתום (25 שקל ) וסרט כתום בשקל לרכב, לתיק, לצמה, או לכל מקום אפשרי - אפשר היה למצוא גם את יאיר, ילד בן 12 מבית-אל, שמכר ב-20 שקל חולצות כתומות עם הכיתוב המתריס "קייטנת מעשיהו - נעצרנו ניצחנו" ובאותיות קטנות: "מספר המקומות מוגבל".
מהחולצה לא נפקד גם מקומה של הסיסמה הבלתי נמנעת "יהודי לא מגרש יהודי", שיותר ויותר מתנחלים מציעים לקרוא אותה גם הפוך, מהסוף להתחלה, ומחייכים חיוך ניצחון, שכולו הפסד מוסרי צורב שלהם. והיה שם עוד ילדון אחד שעמד מאחורי דוכן והסביר בהתנצלות: "לא, אני לא נעצרתי, פשוט לא יצא לי, אבל אני עוד איעצר".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
המשיח הולך מכות
|
|
|
|
|
|
|
הש"סניקים, פעם חביבי המדור הזה, מתלוננים שכבר לא כותבים עליהם. אז הנה משהו קטן:
"המשיח" הגיע לביתו של הרב עובדיה יוסף ולא נתנו לו להיכנס, והרב משה יוסף, בנו של הרב עובדיה והאיש החזק בש"ס, קיבל מכות. למרות שיש כמה ש"סניקים שמחייכים עכשיו, הסיפור הזה לא מצחיק. הוא חושף כשל באבטחת ביתו של הרב עובדיה יוסף.
בערב ראשון לפני שבועיים, כעשר דקות לאחר שמאבטחי הרב נטשו את משמרתם, נשמעו דפיקות על דלת ביתו של הרב. על פי בני הבית, מצלמת המעגל הסגור הראתה כי מדובר ב"בחור ישיבה אשכנזי, גבוה ונאה בשנות ה-20 לחייו , שכנראה השתבשה עליו דעתו". הבחור דרש להיכנס לראות את הרב עובדיה ואמר: "תגידו לרב עובדיה שנמצא פה יוסי זינגר. הוא מחכה לי, תראו שהוא יקבל אותי, הוא יודע שאני המשיח". דלת הבית לא נפתחה ובמשך כשעתיים הציק "המשיח" לשכנים והתעמת איתם, גם פיזית.
בשלב מסוים הסתער "המשיח" על דלת ביתו של הרב עובדיה בבעיטות וניסה לפרוץ אותה. הרב משה יוסף יצא להרגיע אותו, אך אז הותקף פיזית על ידיו. מקורבים לרב עובדיה חילצו את בן הרב וכוח משטרה שהוזעק למקום לכד את המשיח. מתברר שלא מדובר בפעם הראשונה שחולי נפש מגיעים לביתו של הרב, מצהירים כי הרב עובדיה התגלה אליהם בחלום וביקש שיבואו, או שמגיעים מצוידים בבשורה משיחית כלשהי. בדרך כלל האירועים לא יוצאים משליטה והרב מברך את ההוזים ולעתים דואג אישית שיסדרו להם טיפול נפשי.
ממשטרת ישראל נמסר כי ככל הנראה מדובר באדם המעורער בנפשו וכי הוא הועבר לטיפול שירותי הבריאות. בני ביתו של הרב דווקא התנצלו על הזמנת השוטרים ואמרו: "בכינו כשהזמנו משטרה, אבל הפעם לא היתה ברירה". הרב עובדיה אגב, ישב כל הזמן בחדרו ולמד, בני הבית לא עדכנו אותו במהומה שהתחוללה סמוך לדלת ביתו "כדי לא להדאיג אותו ולא להפריע לו בלימוד".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
יציאת השבת: יהודי לא מגרש יהודי
|
|
|
|
|
|
|
במה עוד מתעסקים מתנגדי ההתנתקות?
ילד חמוש בחולצה כתומה ובצמיד כתום ניצב מעט מבויש על הבמה בפני הקהל שהגיע לאחת מדרשותיו האחרונות של הרב מרדכי אליהו. הילד הניף את היד עם הצמיד לגובה ושימש מעין דוגמן להסבר תשובתו ההלכתית של הרב לשאלה האם מותר לענוד את הצמידים הכתומים בשבת, במקום שאין בו עירוב ולכן יש חשש של איסור טלטול חפץ.
בתשובתו של הרב אליהו - מותר לענוד - סיפר הרב אגב אורחא על שאלה הלכתית שעלתה בעבר בפני הרבנים ושנדמה כי בתוכה טמונה חצי מההיסטוריה היהודית על רגל אחת: האם מותר לענוד את הטלאי הצהוב בשבת? או שמדובר במעשה טלטול אסור? הוא סיפר כי השאלה נשאלה "בזמן הפולנים עוד לפני הגרמנים, היו מחייבים את היהודים ללבוש טלאי צהוב", וכי הרבנים פסקו שמותר, זאת בשל הסכנה להיתפס בלא טלאי.
אחר כך דיבר על הצורך להזדהות עם תושבי גוש קטיף וקינח בסיפור: "לפני חודש, היה אצלי זוג מגוש קטיף, איש ואישה. רצו איזה שאלה לשאול. שאלו אותי. בדירה שלי! בחדר שלי! גמרתי לענות להם ואני רומז להם: 'נו, גמרנו'. והם יושבים. ריבון העולמים. קראתי את הרבנית: 'תרמזי להם שייצאו'. רמזה להם. והם, יושבים ומדברים. אמרתי לרבנית: 'מהבית שלי אני לא יכול לגרש את אלה. מגוש קטיף יכולים לגרש אותם?".
avishay@maariv.co.il
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | כתב ופרשן "מעריב" לענייני חרדים וש"ס בפרט, ולענייני דתות בכלל. מחבר הספר "איש ההשקפה – האידיאולוגיה החרדית על פי הרב שך", שרואה אור בימים אלה. שירת בצנחנים, סא"ל במילואים. | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
